איך אפשר להזדהות עם גיבור מאושר

אפשר לבקר את נועה ירון-דיין על האוטיזם שלה, על המיסיונריות ועל החד-ממדיות. אך הנה עומדת מולנו גיבורה שעוברת חוויה אחרת, גדולה, מאירה, ובמקום להתמלא בפליאה וקסם אנו עומדים ומבקרים

יעקב מאיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב מאיר

מקימי, מאת נועה ירון-דיין, הוצאת עם עובד, 2007, 328 עמודים

סיפורו של "מקימי" כבר הירבה להופיע בכל מדורי העיתונים, ממדור הרכילות ועד למדור הספרות: סיפור חזרתה בתשובה של עלמה, היא נועה ירון-דיין עצמה, עזיבתה את עולם הזוהר התל-אביבי והתקרבותה לחסידות ברסלב. זה הסיפור הרכילותי, החיצוני, שמעל פני השטח.

אך גם במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, מכסה הסיפור החיצוני על תנועת נפש דקה. עלמה מתארת עולם של אנשים תקועים, החשים בכל מאודם שיש לעולם הזה משהו נוסף להציע להם מעבר לתחום הנראה לעין, שיש רבדים נוספים של הוויה וחיים שאינם חשופים להם. אלה אנשים שעומדים על מקומם אך צמאים לתנועה, מבקשים דבר מה שיזיז אותם ויעזור להם להגיע אל אותו רובד נסתר של הוויה; מבקשים לחוש שיש מטרה, שיש מאין ללכת ולאן. "רוב האנשים בורחים מהכאב שלהם. רוצחים את עצמם בשקט, בחדרי חדרים, בלי לזהם את הסביבה או להפריע למנוחת השכנים. הצחוקים מוקלטים. וגם מחיאות הכפיים. כולם מסביבי חולים או מתים. מסתובבים שמונים שנה מבוססים בתוך תפאורת החיים. מדי פעם, בחושך של איזה אולם קולנוע או אצל הפסיכולוגית או באיזשהו מקום בעולם, רחוק מדי מהבית, לרגע אחד הם שומעים הד עמום מתוך עצמם. זה הכאב ההוא שמתעורר, שמסרב להיעלם, שממשיך כל הזמן לדמם. לא מתים מזה, אבל גם אף פעם לא ממש חיים" (עמ' 89).

אנחנו, קוראים מערביים מיומנים, מכירים גיבורים שכאלה. גיבורים קפקאיים העומדים על מקומם והעולם גועש סביבם געש חסר פשר; גיבורים צ'כוביים שאינם מצליחים לפסוע אלא פסיעה אחת קדימה ושתיים לאחור; גיבורים קארבריים שעצם אלמוניותם הסטאטית היא גיבורותם - גיבורים אנושיים שאינם מצליחים לצאת מסבך היומיום החונק אותם. לסופרים ההם היה תיאור כזה למטרה ולדרך חיים. סיפורם רווי בגעגוע ובכיסופים לעולם אחר, טוב יותר, אך למעשה אין ממנו מוצא של אמת. כך עולה שאלה חמורה: האם נטרול האפשרות למוצא אמיתי איננו מנטרל גם את הכיסופים? ולמעלה מכך: האם סירוס האפשרות להגיע לגאולה איננו מנטרל אף את הכאב ואת תחושת החוסר, הוריה של כל יצירה? אף שעלמה מיטיבה לתאר את תקיעותם של החיים המודרניים בעיר, סיפורה איננו סיפור מודרני על תקיעות, אלא סיפור על תנועה. מטרת התיאור שלעיל אינה להתפייט על ייסורי האורבניות, אלא לשמש נקודת מוצא לסיפור אחר. עלמה נחלצת מן הסטאטיות אל התנועה, היא גיבורה שהצליחה.

טענות רבות אפשר לטעון על הספר. ירון-דיין כותבת בצורה מיסיונרית ומנסה "לגלות את האור" בכוח לכל הסובב אותה, מגיבורי המשנה של ספרה ועד לקוראיו. דמויות המשנה שסביבה שטוחות ואינן משכנעות; תמונת העולם שהיא מציגה חד-ממדית ואינה נותנת מקום לספק - שם היה רע וכאן טוב. קצוות רבים של סיפורה אינם משויפים דיים, אך עם כל זאת צפה ועולה מעל הספר איזו תחושת שלמות, "שלמות החסרונות" בלשונו של ר' נחמן.

עלמה מתארת תנועה. תנועה אחת, עזה, בעלת כיוון אחד וראש חץ אחד. תנועה שמוצאה בתחושת חוסר המשמעות ואובדן הדרך ואת מטרתה אפשר לתאר במלים סובייקטיוויות בלבד (אור, אמת, חיים), אך עיקרה הוא עצם היותה תנועה. רוב רובו של הספר מתרכז בתיאור התנועה, נמרצותה, תנופתה והתחנות העוברות על פניה ביעף. אנו, בחיינו המורכבים והמסובכים, איננו מכירים תנועות שכאלה. אנו מכירים תנועות מינוריות ועדינות, המאפשרות, לפעמים, לראות מעט מעבר לקצה האף שלנו. אפילו הגיבורים שאנו יודעים להזדהות אתם בספרים שלנו הם גיבורים העוברים שינוי מינורי, חיוך, קרן אור קטנה, רגעים קטנים הצופנים לעתים אמת גדולה.

תנועתה של עלמה היא תנועה זרה לעולמנו. זו תנועה חדה ונמרצת, בעלת כיוון אחד מוגדר שאין בו היסוס ואין בו מינוריות. הגיבורה מוכנה לוותר בשבילה על הקריירה שלה, על משפחתה, על חבריה ואף (לרגע אחד קצר) על הזוגיות שלה. כל כך גדולה התנועה, כל כך נמרצת ומערערת מוסכמות, שמי שאינו מורגל בתזוזות ובשינויים שכאלה מוצא עצמו נבוך ואף מאוים ממנה. התנועה הזאת מחייבת בדידות, מחייבת לנתק את הקשר עם העולם הסובב ולראות רק נקודה אחת מול העיניים, אחרת יאיט החיכוך את התנופה והחץ ייפול.

השטחת דמויות המשנה בסיפור היא פועל יוצא מן התנועה האמורה. אילו תיארה עלמה בגוני גוונים את המתחולל בנפשה של האם שבתה מתרחקת והולכת ממנה, אולי לא היה באפשרותה - כבת - להתרחק בצורה החלטית וחדה כל כך. עלמה מספרת בגוף ראשון, והיא מרוכזת מאוד בעצמה ולכן חווה את העובר עליה בצורה תמציתית ומזוככת. ראייתה צלולה-אטומה והיא המאפשרת לה להביט, ואף לראות, בלי לגעת. כמו ילד אוטיסט המביט באמו הבוכה מולו ואיננו מסוגל להושיט אליה יד.

גיבור החווה את הדמויות מסביבו בצורה עגולה ומלאה לא יוכל לעבור שינוי שכזה. זו גם סיבתו של הדיבור המיסיונרי. עלמה-נועה עומדת גם בשעת כתיבת הספר בתוך אותו זרם בלתי ניתן לריסון. מטרה אחת עומדת מול עיניה, אמת אחת, והתנועה לא היתה משכנעת אילולא לוותה בדיבור מיסיונרי. מקורם של ניסיונותיה להסביר ולשכנע איננו חוסר ביטחון או רצון לקבל אישור מהסביבה. עלמה איננה מסוגלת לראות שום דבר אחר. גם התיאור החד-ממדי של מוצאותיה שם, בעולם הקודם, התל-אביבי, החילוני והריק, למול העולם המלא והמואר שאליו היא מגיעה, הוא פועל יוצא של התנועה. תיאור מורכב של העולם הקודם ושל העולם החדש חייב להיות ממבט חיצוני, ממקום המאפשר ביקורת. בשביל לבקר חייב אדם לעמוד לרגע מחוץ למושא ביקורתו ולהביט בו, משל ראה אותו בראשונה. ביקורת לעולם תבוא ממקום סטאטי, עומד, מהרהר, בוחן. מצד אחד יש יתרון לביקורת, המסוגלת להבחין בנקודות שמי שנמצא עמוק בתוך העולם איננו מסוגל לראותן, אך מצד שני יש בביקורת ממד מעקר, לא חי.

התמונה החד-ממדית והחד-זוויתית שמתארת עלמה-נועה היא תמונה חיה לאין ערוך מן התמונה הרכה והמורכבת שיכול היה לתאר לנו מישהו העומד מעט מחוץ לזרם הגועש (תארו לעצמכם את אוגוסטינוס מתאר את חייו לפני הקונוורסיה בצורה מורכבת, צבעונית ומלבבת, מה היה יכול להיוותר ממנו). לא לחינם נבחר המוטו של הספר מתוך דברי ר' נחמן: "היום חייתי חיים כאלה שלא חייתי מעולם". אין עוד דמות בעולם היהודי שדיברה בשבח נקודת המבט הילדותית החדה והזכה כמוהו. בסופו של דבר, זו תמצית סיפורה של עלמה: הילדה הקטנה שיודעת שרע לה, מחפשת את יציאת החירום, ובורחת מסדום שלה במהירות ובלי להביט לאחור.

אפשר לבקר את עלמה על האוטיזם שלה, על המיסיונריות ועל החד-ממדיות, אך יש להיזהר מביקורת כזאת. חווייתה של עלמה מציבה מראה מול חיינו ומאיימת עלינו, ואולי היא שגורמת לנו לבקר בצורה שאיננה נקייה. זו הסכנה הטמונה בביקורת, שסופה לחסל את הפליאה. הנה עומדת מולנו גיבורה שעוברת חוויה אחרת, גדולה, מאירה, ובמקום להתמלא בפליאה וקסם לנוכח הדבר אנו עומדים ומחפשים זיזים וקוצים להיתלות בהם.

איך אפשר בכלל להזדהות עם גיבורה כזאת? כדי להזדהות עם גיבור עלינו לזהות בו תנועת נפש שיש גם אצלנו, ניואנס של חוויה שגם אנו עברנו. גיבור יכול לעורר רחמים, חמלה, אהבה. איך אפשר להזדהות עם ההשלמה והאושר של עלמה? אנו רגילים להזדהות עם אנשים תקועים; באנשים שמצאו את מקומם ודרכם אנו נוהגים בדרך כלל לקנא או לזלזל.

עלמה מאתגרת אותנו. היא איננה גיבורה מדשדשת במקום דוגמת גיבורי העת החדשה, אלא גיבורה של ימי הביניים. גיבורה העוברת קונוורסיה, הפיכת הלב, ומוצאת פשר חדש לחיים. אך עלמה-נועה איננה עונה על השאלה הצפה מעל כל דף ודף בספר: מה יש שם? מה מצאת? מה יכול לגרום לך לעשות מעשה שכזה? אי אפשר לומר שהיא אינה מתעסקת בשאלה, הרי עליה נסוב הספר כולו, אך היא איננה מניחה את האצבע על הפתרון ואומרת "זה". גם העדר זה מקורו באותה תנועה חדה שעלמה-נועה שרויה בתוכה. כמו אותה אהבה שאינה תלויה בדבר, ולכן אינה בטלה לעולם - כך מאבדת כאן שאלת ה"מה" את הרלוונטיות שלה. העיקר הוא האהבה, אלא התנועה, התנופה, הרגש. משיכת המכחול חשובה יותר מן התוצאה שעל הבד.

לו היתה עלמה עורכת מניפסט מנומק, דוגמת "ספר הכוזרי", ובו היתה מסבירה את עיקרי משנתה, לא היתה יכולה להתחמק מלנסות ולהסביר על מה בעצם כל הרעש. אך עלמה איננה משכנעת אותנו, המיסיונריות שלה מוגבלת לתיאור היש ואיננה גולשת להסבר קונקרטי. העובדה שעלמה מגבילה את עצמה לתיאור הדרך הופכת את ספרה לספר צופן סוד. מדוע נמנעת עלמה מלכתוב על לב העניין? אולי משום שלב העניין הוא רגש דחוס וחד-פעמי שאי אפשר לתמלל, אולי משום שהוא אינטימי מכדי לחלוק אותו עם הקורא ואולי זו דרכה ליצור את הסוד שבלעדיו ספרות גדולה איננה יכולה להיכתב, ליצור קסם ופליאה הטמון ממש בעין הסערה של ההוריקן הסוער והצבעוני ששמו חזרה בתשובה. בעין הסערה הזאת, בחלל הפנוי הזה, טמונה הזמנה. הזמנה לקורא לבוא, להיכנס אל הפרדס, לנסות לחוש בעצמו אותם אזורים בלתי ניתנים לתמלול, להיכנס בעצמו למסע שכזה, לתנועה נמרצת, חדה, חסרת פניות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ