שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה שעשיתי, מתוך אהבה לארצי עשיתי

על יחסו החם של נגיב מחפוז לישראלים ולתהליך השלום

מיכל סלע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכל סלע

עדיין לא חלפה שנה מיום מותו של נגיב מחפוז בדצמבר שעבר, בן 95, ואנשי הספרות והביקורת במצרים אינם נותנים לו מנוח. כתבי עת והעיתונים ממשיכים להתפלמס אתו בלהט, לא בענייני הספרות הערבית וספרות העולם, אלא בשאלות אם אהב את ישראל ואם בגד בחרם הסופרים על ישראל.

בכתב העת הוותיק "אל-אד'אעה וא-תלפזיון" (רדיו וטלוויזיה) התפרסם מאמר מאת אימן אל-חכים המבוסס על שיחה עם ידיד הנפש של מחפוז, בימאי הסרטים תופיק צאלח. היו למחפוז רגשות מיוחדים וכנים כלפי ישראל, אומר צאלח. בעיקר משום שחוקרי הספרות הראשונים שגילו עניין ביצירותיו היו הישראלים, שנים רבות לפני שנכרתה ברית שלום בין מצרים לבין ישראל, "ובראשם ששון סומך. מחפוז חש כלפיו חיבה יתרה והערכה רבה והם הירבו להיפגש בקהיר", אומר צאלח. התרגום של רבים מסיפוריו לעברית היה, לדעת מחפוז, ראיה לכך "שיש אפשרות לכונן שלום בין ערבים לישראלים".

מחפוז היה אדם שוחר שלום ושונא מלחמות, מדגיש צאלח. תמיכתו בנומרליזציה נבעה מאמונה אמיתית, מדאגה לאינטרס של מצרים עצמה. מאחר שלא בשדה הקרב יוכרע הסכסוך בין שתי הארצות, יש לכונן שלום עם ישראל, סבר מחפוז. אמונה במדע, בקידמה ובצדק חברתי היא נושא מפתח ביצירותיו של מחפוז ובמאמריו. "עלינו לכונן שלום עם ישראל ולנצל זאת כדי לפתח את עצמנו ולהצטרף למרכבת הקידמה בעולם", מצטט צאלח מדברי מחפוז, שכתב על כך כבר באוקטובר 1973.

ועידת יהדות ישראל והעולם

אכן, היו למחפוז קשרים עם חוקרי ספרות ישראלים, ממהר להגיב אבראהים עבד אל-עזיז במאמר שהתפרסם בכתב העת לענייני רדיו וטלוויזיה כעבור שבועיים. מחפוז העריך את חוקרי הספרות הערבית בישראל, אך לא אהב את ישראל. הוא מתח ביקורת נוקבת על יחסה לפלשתינאים, תמך בפעולות ההתאבדות, וראה בהן תגובה מוצדקת לעוול שישראל גורמת לפלשתינאים. "הלזה ייקרא אהבת ישראל?"

הפולמוס עם מחפוז בשאלת יחסו לישראל החל עוד בחייו. בראיון לרגל יום הולדתו ה-92, בעיתון "אל-ופאק", שאל המראיין את מחפוז מדוע התנגד לסילוק עלי סאלם מהתאחדות הסופרים של מצרים מפני שביקר בישראל ופירסם את רשמי מסעו בספר "מסע לישראל" (תירגם דוד שגיב, 1995). מחפוז השיב: "עלי סאלם הוא סופר מזה עשרות שנים. כל חברי התאחדות הסופרים הם ידידיו ותלמידיו... חייבים לשוחח אתו לפני שמפתיעים אותו בהחלטה לגרשו". בתשובה לשאלה מה דעתו על נירמול יחסי התרבות והשיח בין ישראל למצרים השיב מחפוז: "מאז כוננה מצרים שלום עם ישראל נוצרה הנורמליזציה בדרך טבעית. כאשר מישהו פונה אליך ומברך אותך לשלום, האם לא תשיב לו ברכה?" והוא חוזר ומדגיש שבינו לבין מכריו הישראלים התפתחו "יחסים טבעיים".

מחפוז קיבל ישראלים רבים בביתו ובבתי הקפה של קהיר. הוא נפגש עם חוקרי יצירותיו מתי פלד ומנחם מילסון, עם סמי מיכאל, שתירגם את "הטרילוגיה הקהירית" ועם רבים אחרים. אך בראש ידידיו הישראלים נהג לציין את הפרופסור ששון סומך. סומך הוא, לדברי מחפוז באחת האיגרות הרבות שהחליפו ביניהם, "המבקר הטוב ביותר שכתב עלי... עד כמה אוהב אתה את הספרות הערבית ואת יצירותי, לא כדרך לעקוב אחרי המנטליות של האויב אלא מחקר לשמו, המבקש לחפש אחר העושר והאנושיות והמשמעויות".

בראיונות אתו, כמו לכתב העת "אל-מג'לה", נהג מחפוז להשיב למבקריו המצרים: משוגע מי שאומר שאני בוגד. כל מה שעשיתי, מתוך אהבה לארצי עשיתי. הישראלים הכירו את יצירותי ויצירות של סופרים ערבים אחרים עוד בשנות החמישים, בעידן המלחמה, ותירגמו אותן לעברית. מחפוז מעולם לא ביקר בישראל. הוא מעולם לא יצא ממצרים, להוציא נסיעה אחת ללונדון לצורך ניתוח. אך הוא אהב את ישראל ואת הישראלים בכל מאודו, אומר ששון סומך השנה, זמן צר לאחר שובו מעוד מפגש תרבות בקהיר. שלום חשוב היה בעיניו יותר משטחי ארץ, אמר לא אחת ועורר עליו כעס גם בקרב סופרים פלשתינאים בישראל.

להגנתו של מחפוז וידידותו עם סומך יצא כבר ב-2004 חוסין סראג', במאמר בשבועון "אוקטובר". אנשים רבים מדי שבויים באידיאולוגיות, כתב סראג', בישראל ובמצרים כאחד. מחפוז הוא בין הבודדים שניחנו ברוח הפייסנות. ואולי ראוי לראות בחשש המצרי מן הישראלי כאיש תרבות תמונת ראי לעצמנו? כמה אנשי ספרות ישראלים רוצים להיפגש עם סופרים מצרים? כמה מוציאים לאור מוכנים לפרסם יצירת ספרות מצרית שלא בהכרח תהפוך לרב מכר, משום שהקורא העברי סולד מקריאת ספר של כותב ערבי? פולמוס הקבלה התרבותית הוא הדדי. רק מעטים, כמו ששון סומך, כפי שעולה מספרו "בגדאד אתמול", חי את חיי הספרות והתרבות במזרח התיכון על שורשיהם וייחוריהם. עכשיו הוא נושא באחריות לדור הבא, וממשיך להיות עמוד תווך בגשר התרבותי.

תגובות