אסור להעירו

דרור בורשטיין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דרור בורשטיין

עד נכון היום מאיר בוזגלו. הוצאת ראובן מס, 73 עמ', 58 שקלים

לכתבה הקודמת בסדרה

"זה ממש לא ברור: מצפים לגאולה כאשר יודעים שהחיים היו יכולים להיגמר מזמן" (עמ' 32). מאיר בוזגלו כותב על החיים, אבל דבריו נכונים אפילו יותר לגבי קריאת ספרות. זה בולט במיוחד בקריאה של ספרות היסטורית. נגיד, ביוגרפיה של היטלר. אנו יודעים שחיי הגיבורים, לא רק ש"היו יכולים" להיגמר מזמן: הם אכן נגמרו מזמן. ובכל זאת אנו ממשיכים לקרוא, מצפים איכשהו שהמלחמה לא תפרוץ, שברגע האחרון יקרה נס, למרות שאנו יודעים שהנס לא קרה.

"מעניין לבנות את עצמך משני בני אדם" (עמ' 33). עצה טובה לכל אדם, אבל טובה במיוחד למשוררים ההופכים, אחרי כמה שנים של כתיבה והתמצקות של הנוסח שלהם, לזהים יותר מדי לעצמם, ובמקרים מסוימים לפארודיה של עצמם.

על היידגר כותב בוזגלו: "אי אפשר לראות כי מישהו מבריק מנסה להיות מבריק". באותו עמוד הוא כותב על דקארט: "טיעון ה'אני חושב' הבטיח לדקארט שאינו טועה (...) מה שמרגיע אותי מהחשש שטעיתי קשור ביכולתי לומר 'השם ירחם'" (עמ' 37). כשקוראים את בוזגלו, אי אפשר שלא לראות שמישהו מבריק מנסה להיות אנושי: העמדת ה"קוגיטו" מול המימרה העממית, כשני פסוקים שקולים בתוקפם.

עמ' 38: "אין זה אלא יתרון לטקסט אם הוא מצליח לזרוק אותך הלאה מעצמו (לבקש סליחה, לבקר חולה, לסדר את השולחן)". מצמרר: בעמ' 35 סגרתי את ספרו של בוזגלו, נזרק החוצה, חייב לצאת מהבית, לקרוא אותו במקום אחר, שהרי הספר הזה מכיל כל כך מעט מן "הרגיל". את עמ' 38 אני קורא כבר באוטובוס. הספר חזה את הקורא שלו.

"תום לב ועדינות מזכים אותנו בראייה של מאחורי הקלעים של כל אותם אנשים ואירועים שכה איימו עלינו" (עמ' 39). עצה ראשית לכותבי רומנים.

"איך אפשר לסמוך על אדם בלב שלם בלי להפקיע ממנו את הבחירה? ואם כך, האם הצדיק הוא מן האפשר?" (עמ' 41). כלומר, אם הצדיק הוא זה שמוגדר כאדם שנוצר לכך שיסמכו עליו בלב שלם, איך הוא יכול שלא להיות צדיק? הוא כבול בציפיותיהם של אלו הרואים בו צדיק. הוא אינו כאחר (עמ' 45): "מי שזכה לשילוב בין ענווה ובין היכולת להוכיח אחרים זכה לכך שכל מי שסביבו מתנהג אחרת". האין אותו אדם הוא "הצדיק"?

"אינו אובד בגשם/ אינו אובד ברוח/ אינו אובד בשלג או בחום הקיץ/ בעל גוף בריא/ ללא מאוויים/ לעולם אינו כועס/ תמיד מחייך בנועם/ בכל יום אוכל ארבע מנות של אורז חם/ מרק מיסו וכמה ירקות/ לכל הדברים/ ללא שיפוט מתבונן ומקשיב היטב ומבין/ ואז אינו שוכח/ בצל שדה חורשת האורן/ נמצא בבקתת סכך קטנה/ אם יש במזרח ילד חולה/ הולך ומטפל בו/ אם יש במערב אם עייפה/ הולך ונושא אלומות אורז על שכמו/ ואם בדרום אדם עומד לפני מותו/ הולך ואומר לו שאל לו לפחד/ אם בצפון יש מריבה או תביעה משפטית/ אומר להם חדלו משטויות/ כשיש בצורת הדמעות זולגות/ כשבקיץ קריר מהלך מודאג/ מכונה טיפש על ידי כולם/ לא מוערך/ לא מגונה/ כזה אדם/ הייתי רוצה להיות" (קנג'י מיאזאווה, תרגום מיפנית: צוות מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, חיפה).

"מקור החיים אינו יצור חי ומקור הנמצאים אינו נמצא. בגד רטוב הוא בגד שנרטב במים, אבל המים עצמם אינם רטובים" (עמ' 52).

"לאהבה היכולת להפוך אותך מנושא לנשוא. מבינים את זה כשמרגישים עד כמה קשה לדחוק את זיכרון האהוב" (עמ' 60). וזו גם טענה תיאולוגית.

"אחרי מאמץ הילד נרדם. הילד חייב לישון ואסור להעירו. האם מתבוננת בבנה החולם, ומבינה שהוא חולם שהוא מותקף על ידי חיות רעות. אילו רק יכלה להתגנב לחלומו ולעזור לו. בהתגלות נכנס הקב"ה לתוך עולמנו". המלים החשובות ביותר בקטע הנפלא הזה הן "אסור להעירו". זה מצבנו. אולי ההתגלות היא להמשיך לישון, אבל לחלום שהתעוררנו.

במקום סיכום והכרת טובה עמוקה למאיר בוזגלו, ציטוט של דקארט (תרגום עידו בסוק): "וניתן לומר בפרט על ההשתאות שהיא מועילה בכך שבזכותה אנחנו לומדים ואוצרים בזיכרוננו את הדברים שנעלמו מידיעתנו קודם לכן. שכן איננו משתאים אלא נוכח מה שנראה לנו נדיר וחריג (...). על כן אנו רואים שאלו החסרים לגמרי נטייה טבעית לרגש הזה הם בדרך כלל בורים מאין כמותם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ