בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זעקות ולחישות

אם יש חוויה שעולה מהאוטוביוגרפיה של גינטר גראס, היא מצויה בסיפור שאולי כלל לא התכוון לספר: סיפור הטיוח הגדול שלאחר מעשה. הצגתה של גרמניה כקורבן שהתגלגל לתוך מלחמה שלא רצה בה

2תגובות

גינטר גראס. תירגמה מגרמנית: חנה לבנת. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 396 עמ', 92 שקלים

לעתים נדירות קורה שסיפור חייו של סופר מעניין לא פחות מספר שכתב. נדיר עוד יותר שסיפור כזה יהיה בעל חשיבות הבוקעת מבעד לגבולות הספרותיים. לכאורה, יש כאן אבסורד מובנה: הלוא לספרות לא אמורים להיות גבולות, ואם יש כאלה - אין שום אמצעי אחר מלבדה האמור לדעת לפרוץ אותם. ועם זאת, באותו מקרה נדיר ומוצלח, מסוגלת אוטוביוגרפיה שכתב סופר גדול לנפץ אפילו את תקרת הזכוכית של הספרות שלו עצמה.

גינטר גראס לא היה צריך לומר (כפי שאכן טען בראיון לתום שגב במוסף "הארץ", 26.8) שהוא שאב אומץ והשראה מ"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. הדבר ניכר עד כדי מבוכה בכתיבתו. כי בעוד שספרו של עוז, שנכתב כדי לשמר זיכרון של חברה שלמה באמצעות סיפור אישי, חולל את הקסם הנדיר שהופך אוטוביוגרפיה של סופר ליצירה העומדת בשורה אחת, ואולי אף מעט קדימה מן השורה הזאת, עם כלל יצירתו - הווידוי של גינטר גראס הוא אכזבה מרה. ושמא מוטב לומר - אכזבה תפלה.

לא במקרה הכתירו עורכי הספר את "קילוף הבצל" בשם "מאורע ספרותי, גינטר גראס מספר על עצמו". נראה שהם ידעו היטב שהמאורע, ההתרחשות, הבאזז, סביב הסופר הגרמני חתן פרס נובל, שהצליח לטשטש במשך כל חייו כמה עובדות הנוגעות לעברו הצבאי, חשוב יותר מן הספר עצמו. כלומר, שבעידן שבו הרכילות, הפרטים העסיסיים על חיי הסופר, השערוריות שמעוררים הגילויים האישיים הקשורים בו - כולם משמעותיים פי כמה וכמה מן הספרות שהוא יצר, בעיקר במונחים של מכירות בחנויות - ה"מאורע" אולי ישכיח את העובדה שה"ספרותי" כאן דל עד כדי כך.

*

אי–פי

למרות הבסיס השערורייתי של הספר, נראה לי שהוגן ונכון יותר להתחיל את בחינתו מן ההיבט הזה, של הספרות. כי אוטוביוגרפיה של סופר, בלי קשר לשאלה אם הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית בברית המועצות של סטאלין, חייל בוואפן אס-אס או מאלף נמרים אכזר בקרקס - אמורה לשמש כמשקפי תלת-ממד לספריו. גם בלי לדבר על הספרים עצמם, בסיפור חייו של סופר, ביחסיו עם הסביבה, באנשים שהטביעו חותם על ילדותו, מצויים החומרים שבעזרתם הופכת היצירה שלו למפת תבליט צבעונית ועמוקה. זו עוצמת הפיענוח שמעניקים לקוראי יצירת חיים נחמן ביאליק סיפורי הילדות האוטוביוגרפיים התמימים של "ספיח", כך נקרא "ואם ישאל המלאך" מחדש ומתפרש באור בהיר יותר "מאחורי הגדר", ועוד. כך גם נקרא מחדש "מיכאל שלי" של עמוס עוז, עשרות שנים לאחר שיצא לאור לראשונה, על כל הרבדים והעומקים הנסתרים שמאיר סיפור הילד עמוס מירושלים ואהבתו הטראגית לאמו.

במובן הזה, האוטוביוגרפיה של גראס מאכזבת במיוחד. פרט לפעם אחת, שבה הוא מספר על אותו רגע אחרי המלחמה שבו נכנס ילד משונה עם תוף פח לחדר מלא אנשים, תופף רגעים אחדים ויצא - הקוראים המבקשים למצוא בין השורות את חוטי הקסם המתעתעים הקושרים בין חוויות הילדות והנעורים של גראס לבין העולם הסוער, הצבעוני והסבוך של ספריו ייצאו מקריאת "קילוף הבצל" בידיים ריקות.

גרוע מכך: במקומות מסוימים בספר שבהם גראס מתאר דמות שהשפיעה עליו במיוחד - כמו הסרבן המצפוני ביחידה הצבאית שבה שירת או הטבח שלימד אותו לבשל באמצעים דמיוניים בזמנים של מחסור ורעב - ואחר כך מסביר מי הדמות הספרותית המבוססת על אותו אדם אמיתי, קשה להימלט מן התחושה שהוא עושה זאת בעייפות, כמי שיוצא ידי חובת הקורא, ואפילו כמי שמעשה הכתיבה דומה בעיניו למלאכה טכנית, כמו נגרות רהיטים, אם יסלחו לי הנגרים היצירתיים על הדימוי.

כל זה לא היה נורא כל כך אילו גולל גראס סיפור חיים מרתק, ומבצע את מה שהוא מתחייב לו מלכתחילה - לבצע חשיפה כואבת של העבר. לשם ביצוע החשיפה, הוא משתמש בדימוי של קילוף בצל. דימוי נאה וסביר למי שבישול ועיסוק באוכל הוא תחום אהוב עליו במיוחד, ואף על פי כן - זהו דימוי רדוד למדי. נכון, קילוף בצל מלווה בדמעות. נו? ומה עוד? קילוף בצל מתבצע שכבה אחר שכבה. נו? ובסוף? בסוף, איך גראס לא שם לב, בסוף יש עוד שכבה אחת אחרונה ואין בה שום דבר שלא היה בשכבות שעטפו אותה. ואחריה אין עוד דבר.

*

מובן שיש כאן תעתוע מלכתחילה. הבטחה או תביעה "לחשוף את האמת" באוטוביוגרפיה בכלל, ובפרט באוטוביוגרפיה של סופר - שעיקר מיומנותו בסלקציות מתוחכמות המלהטטות בין אמת לבין בדיון - אינה הגונה. גראס מסתייג, אמנם, מראש. הוא מסביר שיש הבדל בין הזיכרון ה"דקדקני, הנאבק בזעף להיות צודק תמיד", לבין ההיזכרות ש"אוהבת לשחק במחבואים. לחמוק במחבואים. היא נוטה לייפות את הדברים ולהתקשט אף שלא לצורך". אך בכך, ובמשפטים שהוא אומר בהמשך בפתיחה, הוא בעצם מפתה את קוראיו להאמין שהוא, הסופר, המספר, יעמוד לצד הזיכרון ולא לצד ההיזכרות, מכיוון ש"רק בשעת הקילוף" הבצל דובר אמת. וזה מה שיעשה. יקלף.

ובכן, במקרה הטוב, גראס מקלף את העובדות וחושף אותן, אבל לא מצליח לגעת בקוראים. הסיפור טכני ומייגע, ובמקום להימסר מתודעתו של סופר גדול בעל אומץ אינטלקטואלי ואירוניה עצמית חריפה, דומה שהוא נמסר מהכרתו של כוכב ספרות זקן ושבע-תהילה, שהתבוננותו בעולם צרה, גברית-מיושנת ואגוצנטרית, ובכלל מציירת דמות של אדם שהלב לא ממש נמשך להכירו. לא במובן של "הוא לא נחמד", כמו, למשל, מבקר הספרות הגרמני מרסל רייך-רניצקי, הבלתי נחמד בעליל, שלמרות הכל הצליח לטוות את אחת העלילות החכמות, המרתקות, המעמיקות ומעוררות המחשבה באוטוביוגרפיה שלו "החיים והספרות", אלא במובן הראשוני: אם זה עולמו של האיש, נמשיך להסתפק ביצירותיו.

*

ולבסוף העובדות: ההתפעמות מהיטלר ומהנאציזם, הגיוס לאס-אס ובעיקר "בליעת השאלות", כפי שהוא מגדיר את שתיקתו, כשתיקת עשרות מיליוני צעירים כמוהו, לנוכח כל מה שראה לפני ובמהלך המלחמה ושמע וראה אחרי המלחמה. כל אלה מסופרים ביובשנות מאכזבת, וממילא כבר נמסרו בראיונות. פה ושם מבליחים ניצוצות המזכירים את כישרון ההתבוננות החד של הכותב, אך גם אלה לא נוגעים בעור החשוף, לא מעלים דמעה, לא מצליחים לומר דבר-מה שלא נאמר בספרים אחרים על התקופה.

להפך: אם יש חוויה שעולה מן הספר הזה, עוצמתה טמונה באופן שבו הוא מדגים בדיוק את הסיפור שהוא אולי לא מתכוון בכלל לספר: סיפור השתיקה הגדולה. סיפור האי-עשייה, סיפור הטיוח הגדול שלאחר מעשה. סיפור הצגת ההיסטוריה הגרמנית כהיסטוריה של קורבנות שהתגלגלו לתוך מלחמה שלא רצו בה. גראס מצהיר שיספר על חייו, ולמעשה, בלי לחשוף כמעט שום דבר על עצמו (לבד מפרטים רבים ומביכים מדי על התנסויות האוננות הראשונות שלו וחומרי הזיותיו בשעת מעשה), הוא מציג בפני הקוראים את הגרמני הכי אופייני. סתם איזה גרמני אחד מגדנסק, או דנציג, תלוי מי מספר, שלא סיפר לנכדיו מעולם מה באמת היה.

הקורא ההגון - ואפילו אם הוא ישראלי ורגיש במיוחד לווידוי של אדם שהתנדב לאס-אס בהתלהבות והיטיב לא לשאול שום שאלה עד שהתבגר ממש - חייב להודות שהוא אינו מסוגל לשפוט אדם צעיר שנסחף בתמימות למערכת תעמולה משומנת. הקורא ההגון גם חייב להכיר בכך שרק מעטים, ספורים ממש, ידעו לקום ולהתמרד נגד זרם ששטף מאות מיליונים ואשר קשה היה להם להבין את השלכותיו. לשם כך אכן נדרשת, כפי שאמר גראס עצמו בראיון לשגב, אמונה עזה. לפחות.

ובכן, בניגוד למבקרי הספרות בגרמניה ובאנגליה, שהכתירו את הספר הזה בתואר "ספר מדהים, מחשבה מדהימה" ו"חזרה לטריטוריה הקלאסית של גראס", נראה שמוטב יהיה לזכור את גראס דרך הספרות הבדיונית שלו, ולא דרך האוטוביוגרפיה הזאת. גראס אומר, באיחור של שנים רבות מאוד, שבעצם הוא היה בדיוק "כמו כולם". אולי קשה לבלוע את האמירה הזאת, התפלה לפתע, ומיד אחר כך משאירה בפה טעם מר, בגלל המרחק. בגלל התהילה. בגלל המספר המרוצה כל כך מעצמו ומהישגיו. בגלל הפער בין בחירת חומרי הסיפור, המגלה טפח משמים ומסתירה טפחיים מדממים, לבין פוזת נביא הזעם המוצלחת (והמתגמלת) כל כך שקדמה להתחטאות הלא משכנעת הזאת.

כך או כך, מומלץ לשכוח את הספר הזה ותוך שכחה מלאה, לשוב ולקרוא, לזכר העבר ולמען העתיד, את "תוף הפח".

/ Beim Hauten Der Zwiebel Guenter Grass



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו