שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כל מי שהבטתי בו נהיה ספר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

ספריית הלב, מאת בנימין שבילי, הוצאת זמורה ביתן ומכון הקשרים, 2011, 186 עמודים

המחבר, הקורא, הטקסט, העולם והאל שבראם או נברא בהם - כל אלה מתו מיתות משונות לאורך דברי ימיה של המלה הכתובה, ומתו מיתה מיוחדת בכתביהם של מחברים, קוראים ואלילי אקדמיה פוסט-מודרניים אחדים. והנה, חרף מעללי האחרונים, דומה שהתהייה הנושנה על אודות מעגלי קיומם של קוראים וכתביהם, כותבים וקוראיהם, והעולם הנברא בתוך ומחוץ לכתוב - תהייה זו חיה את חייה שלה, אדישה לכל המתחולל מחוץ לכרי תהייתה.

דוברו או מספרו של בנימין שבילי - בכל ספריו, ובמיוחד בספרו הנוכחי - הוא גלגול מגלגוליה של אידיאת ה"ספרן". התגלמויותיה של אידיאה זאת כה שונות זו מזו, עד כי לעתים דומה שנפרם הקשר ביניהן. ובכל זאת, מקורן אחד. הספרן העיוור, הבורחסי, ש"ספריית בבל" העצומה קבורה מאחורי מסך עיניו, הוא מימוש טיפוסי של אידיאה זו; המסע הנהפך למסה הוא מימוש אחר של אותה אידיאה (המטייל הברונובסקאי-אירוני מזה, והצליין הקורס תחת משא תשוקתו, ברוח פנחס שדה, מזה); הנווד ההומרי, ששכח את כל שקדם לחרוזיו שבעל פה, שייך גם הוא למשפחה אידיאית זו; ואפשר למנות עוד אחים, דודנים ונכדים רבים, החיים בשלווה גמורה, בהשלמה אצילה, בסכסוך סמוי או באיבה גלויה עם שושלתם.

מספרו של שבילי הוא הכלאה מרתקת של כמה ממניפסטציות ה"ספרן"; יהדותו, מזה, וסקרנותו העצומה - מחושים פעלתניים הבוקעים תדיר מידיו, מעיניו, מאפו ומאוזניו לתור את הסובב אותו - שמושאיה הן כתבי כל הדתות, הן שהופכות את המספר הזה למי שהדרשה, כלומר מעשה הפרשנות שאינו אלא חיפוש נצחי, הוא עיסוקו העיקרי. אלא שאקט הפרשנות של שבילי מניח, בראש וראשונה, שהעולם כולו הוא ספר: "הספר הוא ארמון שמלכו עזב אותו לפני זמן רב, מלך שהוא אדריכל, את מקומו של המלך תפס הקורא, אשר לעתים מזדמן לארמון לגמרי במקרה" (עמ' 62); "העיר סירבה להיות ספר אך הסכימה להיות אשה (...) אחת מהן היתה יפה כמו ספר שאלוהים כתב" (עמ' 71).

הספר ב"ספריית הלב" של שבילי אינו מטאפורה; הוא "הסיבה הראשונה" של הערים שבהן הוא משוטט, האנשים שנקרים בדרכו, הדמויות שצפות ועולות מן הדפים שלנגד עיניו, זיכרונות ילדותו המוסיפים להיכתב - כל עוד ה"לב" של "ספריית הלב" פועם. על כן הגבולות בין הפירוש, המפרש והמפורש בעולמו - בניגוד לשילוש הקדוש סימן-מסמן-מסומן - מטושטשים, הפכפכים, דינמיים: "הבטתי בהמון שחלף על פני כמו שאפשר להביט רק כשנמצאים לבד ורחוק מהבית, כל מי שהבטתי בו נהיה ספר, צועני עבר בין שולחנות בית הקפה ניגן באקורדיון ושר, המלים של השיר היו הכתב והאקורדיון היה הדפים" (עמ' 24).

מי יעניק משמעות לקוסמוס הסימנים? אם הקורא הוא ספר, הכותב הוא ספר, העולם הוא ספר - מי יפרש את סימניו של מי? והאם יש תוקף ל"פירוש" מעין זה? זה, לדעתי, מרכזה הערטילאי בהכרח של הדרשה הנמשכת של שבילי, דרשה שאינה חותרת אל האמת שמעבר לכותליהן השקופים של המחשבה או התודעה (על כן יש להבדילה מדברי ההבל הניו-אייג'יים, שכבכל תקופה של עירוב אמונות פשו במאה העשרים ואחת בכל שדה ובכל תחום), כי אם אל הפליאה.

יותר מסיפור מסע וידויי דומה ש"ספריית הלב" הוא סיפור חניכה נצחי. מטרתו היא לחתור אל רגע הפליאה של אותו קורא ילדי המביט בצבר סימנים שנהפך, לראשונה, לבעל מובן; רגע מכונן, המגדיר את מהותו. אלא שהבזק זה של פליאה - אחותה התאומה של פליאה זו, המבליחה גם היא לרגע מהיר וטעון, היא אימת המוות - יגלה את פניו רק מתוך הדרשה הנמשכת, הדרשה שאין לה סוף, על אודות מהות הסימנים, ואז ישוב וייעלם, וישוב ויופיע. לכן דרשה נמשכת זו אף רוויה מעצם טבעה ברגעים של עצב וייאוש תהומיים (הספר, למעשה, נחתם ברוח זאת: "איבדתי זהב רב אך לא מצאתי את הגיזה").

"יש שיטה אחרת, בבלית או ירושלמית, כשלא מבינים מה כתוב, ללא גשר קופצים מעבר לתהום הריקה שבדף אל מפרשים מימין ומשמאל, כשאין ברירה אפילו לשמים שמתחת לדף. שיטה רומאית מול שיטה יהודית, מים ואבן מול מלים ותהום, אבל, ליהודים יש גם באר וביאור, ביאורי הלכה שיורדים כמו דלי לתחתית הספר ועולים, דלי מלא להשקות את הקורא. כשאני יבש וצמא וכשיש בי יותר מדי אבן אני יורד לנחל נובע ושותה מתוך באר מים חיים" (עמ' 170). מהי אותה "מובנות" שמעבר לכל הפירושים? שבילי, כמדומה, אינו שואל את השאלה הזאת. הוא שותה את מימיה, כלומר את מי הספר. אולי כדי שיוכל בבוא העת להשיל מעליו את מלבושי הפירושים, ולהיעטף בכסות פליאתו העירומה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ