מי מפחד מחילון התרבות?

אם לא היה מתרחש תהליך חילון עמוק באירופה, היו עקרונות הדת והממסד הדתי שולטים עד היום בחייהם של תושבי היבשת, הדמוקרטיה המוכרת לנו לא היתה קיימת, המחקר והמדע היו מוגבלים, והיהודים היו חיים בגטו מרצון ועוסקים בעיקר בלימודי קודש ובספרות תורנית. וחוץ מזה, גם מוסף "הארץ, ספרים" לא היה. תשובה למאמריו של יהודה שנהב על האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש"

ירמיהו יובל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ירמיהו יובל

מאמריו הארוכים והלוחמניים של יהודה שנהב נגד המאסף האנציקלופדי "זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני" ("הארץ, ספרים", 12.9, 19.9) גדושים שגיאות בהבנת הטקסט ובהבנת העולם. שגיאות אלה נובעות בחלקן מפזיזות מחשבתו של שנהב, המדלגת בין מלים ודברים וקושרת אותם בקשרי אסוציאציה מוטים הלקוחים מעולמו של הכותב וממלחמות העבר שלו. בנוסף, השגיאות נובעות מקריאה סטריאוטיפית של דברי אחרים, שנחפזת להטיל עליהם את הקלישאות האידיאולוגיות המבנות את חשיבתו של המבקר. השגיאות נובעות מראייה חדגונית וסטריאוטיפית של העולם, הצובעת את כלל המציאות וההיסטוריה בצבעים שמתאימים לאינטרסים האידיאולוגיים של הכותב ולייצרי הזהות (המזרחיים) השולטים בתמונת עולמו.

שנהב חי בעולם מדומיין כאשר הוא טוען ש"העבר (גם באירופה) לא היה בהכרח דתי יותר מן ההווה", ושהסברה כי "העולם כולו, ובוודאי אירופה, נעשו חילוניים יותר מאז המאה ה-18 היא אשליה". במלים אחרות, הוא טוען שלא היה כלל חילון באירופה. קשה להתווכח ברצינות עם טענה כזאת. מה אפשר לענות לטענה שלא היתה אימפריה רומית, או שיהודה הלוי היה משורר פולני? אעיר רק זאת, שאם לא היה חילון עמוק באירופה היו עקרונות הדת והממסד הדתי שולטים עד היום במרכז חייהם של תושבי היבשת, ומשמשים מקורות הסמכות של המדינה וההצדקה לחוק ולמשפט, למוסר האישי והציבורי, ולכל המערכת הנורמטיבית. הדמוקרטיה המוכרת לנו לא היתה קיימת; המחקר והמדע היו מוגבלים; הכנסיות ובתי הכנסת היו מלאים והיהודים היו חיים בגטו מרצון, כשעיקר תרבותם הם לימודי קודש, ספרותם תורנית, ועיקר כוחם האינטלקטואלי מושקע בסוגיות הלכתיות וקצת במיסטיקה, ולא היו קיימים לא "הארץ, ספרים", ולא הספרים שהוא כותב עליהם. האם זוהי תמונת החיים היום?

פחות ביזארית, אבל עדיין שגויה, היא טענת שנהב שהדת חוזרת ומתחזקת בכל מקום, כולל באירופה. לזה הוא קורא "פוסט-חילוניות". (אפשר לשאול: אם לא היה חילון, איך יכולה להיות פוסט-חילוניות?) אולם טענתו מופרכת במה שנוגע לאירופה: בצרפת לא רק שאין אנשים בכנסיות, בקושי יש בהן כמרים, וחלק מן המבנים סגור ומוזנח. אפילו המדינות הקתוליות ביותר - ספרד, אירלנד, איטליה - עברו חילון מואץ, שעירער בהן את ההשפעה הדומיננטית שהיתה לדת על החברה והחיים. רק בפולין נותרה השפעה קתולית חזקה, והפער בינה לבין האחרות מבליט את החילון הדרמטי שחל בשאר היבשת. אבל הוויכוח על המצב היום אינו רלבנטי לביקורת על האנציקלופדיה. גם אם נניח לצורך הדיון שהחילון נעצר, אין בכך כדי לבטל את תהליכי החילון ההיסטוריים שהתקיימו בעבר, ובהם, כפי שאסביר בהמשך, היה נעוץ עיקר משימתנו.

שנהב מצטט כמה סוציולוגים מבני סיעתו. יורשה לי לצטט כמה פילוסופים מן המאה ה-19, שתפסו בחוש עמוק את אופי תקופתם. הגל, לפני 200 שנה בדיוק, כתב על "ניתוקו של חוט האור שקשר בעבר את כל הדברים שבארץ אל השמים"; והגל לא היה הוגה של הנאורות השנואה על שנהב, אלא מבקרה הגדול. בדור הבא הודיע היינריך היינה לקוראיו ש"קאנט הזקן רצח את אלוהים והותיר את בורא העולם מתבוסס בדמו"; ופרידריך ניטשה, אחריו, הכריז לא רק על מות אלוהים, אלא גם על כך שצלליו נותרו בתרבות. כלומר, ניטשה היטיב לאבחן את העובדה שבאירופה התחולל תהליך עמוק של חילון ששינה את התרבות, ויחד עם זה שתהליך זה רחוק מלהיות שלם, וחייב עדיין כמה מדפוסיו לדת שהיתה. קשה למצוא ביטוי קולע יותר לעניין: ברור שהיו בתהליכי החילון מתחים וסתירות, ושיירי קדושה שהוסטו למקום אחר. אבל בניגוד למה שחושב שנהב, ההכרה בכך רק יוצרת תמונה מעניינת ומורכבת יותר של תהליך החילון ואינה עדות לאי-קיומו. אמנם, בספרות העיונית קיימת תיזת חילון בגרסה אידיאולוגית מפוקפקת. אלה המחזיקים בה מאמינים שהחילון מבטא תכליתיות פנימית של ההיסטוריה, או לפחות תהליך שאינו ניתן לעצירה ושסופו להקיף את כל העולם, אבל אלה אמונות מטאפיסיות חסרות יסוד, החורגות מן העובדות ההיסטוריות, והאנציקלופדיה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב.

בכל מקרה, האמונות הדוגמטיות הנ"ל אינן מתחייבות מעצם הקביעה האמפירית שהמערב, כעובדה, עבר תהליכי חילון עמוקים. שנהב מערבב הכל לעיסה אחת, אבל הדיוק האינטלקטואלי מחייב להבחין בין שלוש שאלות שונות: האם התקיימו בפועל תהליכי חילון עמוקים במערב? על כך התשובה חיובית בהחלט; האם תהליכים אלה היו הכרחיים, במובן תכליתי או אחר? על כך תשובתי שלילית; האם התהליכים נמשכים היום? על כך התשובה חיובית באופן מתון (או מעורב), והיא מתייחסת בעיקר לאירופה.

*

שנהב שוגה כבר בהתחלה, כשהוא נותן פירוש דתי-נוצרי לשם האנציקלופדיה. הכותרת "זמן יהודי חדש" מציינת את העת המודרנית (=הזמן החדש) של היהודים, ותו לא. שנהב טוען שבכך אנו מזהים בפשטנות מודרניות וחילוניות (ומבסס על כך הרבה מהתקפתו). אבל במבוא לאנציקלופדיה נאמר בדיוק ההיפך: המבוא מדגיש שהחילון הוא "תופעה חלקית ומוגדרת יותר במכלול של המודרניות", ומנתח את יחס הגומלין בין מושגי החילון והמודרניזציה, "שהיקפם אינו חופף".

עיוות חמור יותר נוגע למטרת האנציקלופדיה. שנהב חוזר ומודיע לקוראיו בתחילת כל מאמר שבאנציקלופדיה "נעשה ניסיון להגדיר מהי תרבות חילונית יהודית" (וטוען שהניסיון נכשל). גם כאן המבוא שלי באנציקלופדיה אומר דברים הפוכים:

"איך נבין מה משמעותה של תרבות יהודית חילונית? דרך אחת, עקרה למדי, היא לבקש הגדרה פורמלית. אולם הגדרות פורמליות אינן מחכימות בדרך כלל, ובמקרה הנוכחי גם אי אפשר לתת הגדרה כזאת (...) תרבותם החילונית של היהודים על ריבוי אופניה נוצרה בתשובה לצורך שלא היה לו תקדים היסטורי; כתוצאה, תפוצתה של תרבות זו, עם כל אופיה החי והדינמי, היא באופן טיפוסי דיפוזית וחסרת מרכז, ללא סמכות שליטה ובלי מוקד שיטתי מלכד (...) יותר מזה: לפי טבע העניין, אי אפשר לייחס לחילוניות או לגלות בתוכה דגם נורמטיבי מחייב, כמו שהדבר ניתן בתחום הדתי".

מסיבות אלה הסקנו שלא ניתן להגדיר תרבות יהודית חילונית, ומכיוון שלא ניסינו כלל לעשות זאת, אין משמעות לדיבור על כישלון. אבל מה כן ניתן לעשות בהיעדר הגדרה? תשובתנו: אפשר לתת תיאור פרטני, אמפירי והיסטורי של תהליכי החילון שחלו בקרב היהודים בתחומים העיקריים, ולפרוס תמונה חלקית אך מייצגת של מוצרי התרבות שנולדו מהם - תופעות, זרמים, אישים ויצירות. בהתאם לכך מוגדרת מטרתנו בפתח המבוא: "חיבור אנציקלופדי זה בא לסקור את תהליכי המודרניזציה והחילון שעברו על העם היהודי ב-250 השנים האחרונות, ולהציג (נכון יותר, להדגים) את התרבות המגוונת והרב-צדדית שיצרו היהודים עקב תהליכים אלה".

ואמנם, זו בלבד היא מטרת האנציקלופדיה: לתאר תהליכים ולהדגים את מוצריהם. לא להטיף לחילוניות (היא לא אידיאולוגיה), לא לכלוא אותה בהגדרה (אי אפשר), ולא לתת לה "עיקרי אמונה" (היא לא דת), אלא להציג לעיני המעוניינים, חילוניים או לא, התוהים על מצבם ההיסטורי והקיומי ועל מקורו - מה אירע לתרבות היהודית בעידן החילון המערבי והיהודי: מהם התהליכים שגרמו לכך, ואיזה מגוון של תופעות תרבות חדשות נולד כתוצאה. זה הכל (אך זה לא מעט) ובזה אנו סבורים שהצלחנו.

עלי להדגיש שחילון בשבילי איננו "אידיאולוגיה", כפי שמייחס לי שנהב, אלא מצב היסטורי ואקזיסטנציאלי. החילון, לפחות במערב, הוא תבנית חיים היסטורית שלתוכה נולדים בני אדם בעידן שלנו, ובתוכו הם מגלים את קיומם וצריכים להגיב עליו ולהתמודד אתו. זה מצב לא נעדר מתחים. אפשר לאמץ, לדחות, או למתן אותו בדרכים שונות, אבל אי אפשר להתעלם מקיומו.

כמובן, נשאלת השאלה מה פירוש חילון ובאילו צורות הוא מתגלם. המבוא לאנציקלופדיה נותן על כך תשובה מפורטת ומורכבת. אולם שנהב משטיח עמדות מורכבות לרמה של סטריאוטיפ. וכך הוא מייחס לי (ולמיזם כולו) "תיזת חילון" פשטנית - "בינארית" כלשונו - שלפיה יש רק מובן אחד לחילון והוא: שלילה טוטלית וגורפת של הדת לכל צורותיה. האמנם זו דעתי?

פרק ב' במבוא ("חילון מהו") מפריך דברים אלה. הטקסט פותח בקביעה כי "חילון הוא מקבץ של תהליכים ולא תוצאה סטטית". בזה נאמר שאין חילוניות אחת, ואין חילון מוגמר, אלא הכל נמצא בתהליכים (ובמינונים שונים). בהמשך בא ניתוח של 6-8 מובנים של חילון, שחלקם קיים לחוד וחלקם חופף חלקית. בניגוד למה שמייחס לי שנהב, אני מדגיש שתהליך של חילון יכול להתקיים גם כאשר אנשים מוסיפים להאמין בקיום האל ואף במעורבותו בעולם. זאת מפני שהמובן הראשון והעיקרי של חילון אינו ביטול הדת וכל אמונה, אלא נסיגת הדת ממרכז החיים. גם מי שמקבל את קיום האל עשוי להרגיש שהדת אינה עומדת עוד במרכז חייו וחיי חברתו, ונחלש כוחה כמקור מצדיק של קיום היחיד והגוף המדיני. מובן עיקרי שני הוא האמנסיפציה של תחומים ארציים: המדינה, הכלכלה, המוסר האישי והציבורי, הפילוסופיה ומדעי הטבע משתחררים מהקביעה הנורמטיבית של הדת ופונים ללכת אחר הנורמות האימננטיות של עצמם (אפילו אנשים דתיים מתחילים לגלות התנגדות למעורבות הממסד הדתי בתחומים אלה).

מובנים נוספים של חילון הם "התפוגגות הקסם", דעיכת ההילה העל-טבעית המיוחסת לעולמנו בגלל תלותו בעולם אחר; וכן משבר האמון בגורמי תיווך מסורתיים האמורים לגשר בין היחיד לעולם האלוהי: הכנסייה, חוקי התורה, הפולחן המיוחד, קדושים וצדיקים. ושוב: כל אלה אינם מחייבים בהכרח אתאיזם או אגנוסטיות, ולכן, רק במקום החמישי מופיעה ברשימה דעיכת האמונה באלוהים או במעורבותו בעולם. חשוב ממנה, כמרכיב של חילון, הוא האישור העצמי של היחיד מול המסורת (עיקרון ששנהב מסתער עליו בזעם ו"משליך לפח האשפה של ההיסטוריה", אף שהוא עצמו לא היה אפשרי בלעדיו). מכל זה קל לראות, שביסוד עבודתנו מונחת תפיסה מורכבת ורב-צדדית של חילון, חפה מכל "בינאריות".

שנהב מתלונן שאין בטיפולוגיה שלי ביטוי לקטגוריית הביניים של "מסורתיות". זו עוד שגיאת קריאה. פיסקה מיוחדת במבוא מדברת על "אנשים שניתן להגדיר כ'מסורתיים', אשר מקבלים מידה ניכרת של חילון באורח חייהם ובסביבתם, אך נמנעים מחילון שלם של מקורות הצידוק והמשמעות של עולמם; הם נוטים לשמור על אמונה מסוימת בכוח אלוהי וברוח אמונה עמומה זו - וגם מתוך כבוד למורשת הוריהם - הם מקיימים כמה יסודות פולחניים של הדת שבה גדלו. לעומתם יש חילוניים 'קשים', שגם הם מתקרבים למסורתיות מכיוון אחר (...) ומסכימים לשבץ בחיי היומיום טקסים ומועדים מסורתיים בפירוש לא דתי". אז איפה הבינאריות? איפה ההתעלמות מטיפולוגיה "מזרחית"? (למעשה, היא מתאימה גם לסבי, לייב פרייפלד המנוח, ששמר את מצוות היסוד בלי קנאות והניח לילדיו לנהוג אחרת).

אני מזמין את קוראי "הארץ, ספרים" לקרוא ברשת האינטרנט את מסת המבוא שכתבתי באנציקלופדיה, וכן את המבואות של מנחם ברינקר ושלי למדורים שבעריכתנו. הטקסטים נמצאים באתר: www.spinoza.org.il תחת Publications.

ירמיהו יובל, אמריטוס של האוניברסיטה העברית, הוא פרופסור לפילוסופיה בקתדרה על שם האנס יונס ב"ניו סקול" בניו יורק, ויו"ר מכון שפינוזה בירושלים. שימש עורך ראשי של "זמן יהודי חדש".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ