סיפורו של נהג שסטה מהדרך

ספרו של הסופר הקירגיזי צ'ינגיס אייטמטוב, "אהובתי במטפחת האדומה", הוא ספר צנום, כמעט קווי, נטול פעלולים לשוניים, ועל פניו סובייטי - הוא מגולל את פרשת חייו של איש-עמל, המביא על עצמו את מפלתו

שהם סמיט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שהם סמיט

אהובתי במטפחת האדומה צ'ינגיס אייטמטוב. תירגמה מרוסית: דינה מרקון. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 151 עמ', 78 שקלים

בניגוד לרומן הגדול "והיום איננו כלה" (1980), הנחשב לפסגת יצירתו של הסופר הקירגיזי צ'ינגיס אייטמטוב, אך בדומה לנובלה המוקדמת (והמצליחה אף היא) "ג'מילה" (1958) - כך גם "אהובתי במטפחת האדומה" (1961) הוא מה שנהוג לכנות "סיפור קטן".

זהו ספר צנום, כמעט קווי, נטול פעלולים לשוניים, ועל פניו סובייטי - במובן זה שהוא מגולל את פרשת חייו של איש-עמל (נהג משאית), כפי שנמסר כביכול לעיתונאי שהאזין לו ברכבת. "טוב להניח לבן-אדם לספר הכל בעצמו" (עמ' 14), כותב העיתונאי, בן דמותו של המחבר, שבתחילת דרכו עבד כעיתונאי ב"פראבדה". "ואני מספר לך את כל זה", חותם איליאס, הגיבור, את סיפורו במלים ששם בפיו הסופר, "לא בשביל העיתון, כמובן, אלא פשוט כאדם לאדם" (עמ' 150).

אבל האם זה אכן רק סיפור פשוט, אוניברסלי, "ססגוני ומרתק הנקרא בנשימה אחת" על נהג "חם מזג" ו"יפהפייה כפרית צנועה", כפי שרוצה הכריכה האחורית שנחשוב? חניית ביניים לשם מסירת העלילה: איליאס הוא נהג משאית צעיר במרכז תובלה על גדות האייסיק-קול, האגם הגדול בצפון-מערב קירגיזיה. אסל היא צעירה יפהפייה, בת כפר נידח.

באחת מנסיעותיו, כשהוא נתקע עם המשאית, איליאס פוגש את אסל ואהבה ממבט ראשון ניצתת. איליאס אינו יודע שהיא מאורסת לאחר, וכשהדבר נודע לו הוא חוטף-מציל אותה ערב חתונתה בסצינת "לונג-שוט" מהסרטים. אין להם דבר מלבד אהבתם, אבל החברים במרכז התובלה עוזרים והם חיים באושר זמן-מה ונולד להם תינוק מתוק. ואז - אחרת לא היה סיפור - חל השיבוש שמקורו, כמו בטרגדיה יוונית, בחטא היוהרה של הגיבור, המביא על עצמו את מפלתו.

זהו סיפור יפה ועצוב, ויפה גם האופן שבו הוא מסופר - בסגנונו הישיר של איליאס, שהוא מיזוג שובה-לב של חספוס עם פיוט ("צפצפת ערבות שלי", כך הוא קורא לאהובתו), ובהקפדה יתרה על אי-סטייה מציר העלילה. עד כדי כך, שגם אייטמטוב מצטייר כמעין נהג-סופר המדהיר את משאיתו ואינו עוצר; לא לשם מסירת עלילות משנה, לא לשם הבעת דעות, לא לשם התחבטויות נפש.

פה ושם, ומבלי שהדבר יפגע כהוא זה בתנופה הסיפורית, הוא עשוי להעיר הערה קצרצרה, כמו עממית ("אומרים שידיד אמת נבחן בעת צרה, לדעתי הוא נבחן גם לעת שמחה", עמ' 44); לצייר תמונת נוף בדימוי קולע ("על מורדות ההרים השתפל הערפל כמין פודינג", עמ' 48); או לדבר באהבה וברוך אין-קץ, ולא אחת בפתוס (רוסי) על יקיריו ("נגעה ללבי, אסל, את כל הנשמה טילטלה לי", עמ' 28). בפעמים המעטות שבהן הוא בוחן את עצמו ואת אישיותו ומניעיו, ניכרת הקפדתו היתרה של אייטמטוב לשקף דמות תמימה, לא מודעת ולא שיפוטית, המונעת בידי רגשותיה: "ואני, יש לי אופי כזה. לא יודע אם זה טוב או רע, אבל אם נכנס לי איזה רעיון לראש, אמות ואשיג את שלי" (עמ' 50).

משפט זה מקפל בתוכו, ולו באופן סמלי, את כל הסיפור - ושוב, כמו בתמימות, קורא לראות את הטרגדיה של איליאס כטרגדיה של אופי. זהו אופיו של הגיבור המסוים - האימפולסיבי, הנועז, השאפתן, המבקש לכבוש את ההרים האדירים של קירגיזיה - וזוהי הטרגדיה של הגבריות באשר היא כשהיא מממשת את עצמה באמצעות כיבוש. אח! אילו מטעמים יוכלו לרקוח הקוראות מבעד לעדשת הקריאה המגדרית מעלילת כיבוש ההר וההידרדרות ממנו, או מן המשאית - כשלוחה של הגוף הגברי, ומנגד, כמייצגת של האשה האהובה, המשלמת על פשעי בעלה ("חסתי על המשאית, צר היה לי עליה כאילו לא היא אלא אני עצמי נאלצתי לקרטע על פני מהמורות ולדשדש ברפש, בדרכי עפר" (עמ' 16).

אך לא רק האשה, גם הגבר משלם ביוקר על יוהרתו, על אי-הליכתו בתלם - או, אם נבקש דימוי מתחום הנהיגה, על הסטייה מן הדרך הנתפסת בעיני הממסד כדרך הישר; עונשו הוא שלילת האבהות. להיות אב פירושו לקבל אחריות על ילדך - זהו אחד המסרים המרכזיים העולים מן הנובלה, שהיבט אחר שלה (שאלמלא הוא לא הייתי מרשה לעצמי להשתמש במונח המשוקץ "מסר") הוא, כך יש לחשוד, היענותה לאתגרי השעה שהשלטון הסטליניסטי העמיד לסופריו: לחנך את הקוראים, ליצור מודלים שעמם יוכלו להזדהות, להציב במרכז היצירה אנשי עמל, לרומם את הקולקטיב ולגנות את האינדיבידואליזם.

ובכל זאת לא הייתי ממהרת לראות ב"נערה במטפחת האדומה" יצירה מגויסת, כי בה במידה שאפשר לזהות בה מסרים כגון אלה שציינתי (ככלל, הוויית העובדים במרכז התובלה מתוארת בה באהדה רבה), אפשר לקרוא אותה דווקא כיצירה חתרנית על גבר נועז שסלל לבאים אחריו את הדרך, או על גבר שמפלתו באה עליו דווקא בשל להיטות-יתר לבצע משימה בעלת חשיבות לאומית (קירגיזיה, חשוב לציין, הוקמה בידי לנין וסטלין). כך או כך, הנובלה מציעה לקוראים המוכנים להרהר בה הרבה יותר מעוד מלודרמה "ססגונית" על אהבות כפריות הרריות אסורות.

שהם סמיט היא סופרת ומבקרת ספרות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ