בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חדר משלה,חדר משלו

וירג'יניה וולף מפורסמת בעיקר ברומנים שלה, ביניהם "אורלנדו" שראה עתה אור בעברית; לנארד וולף מפורסם בעיקר כמטפלה של אשתו. ברשימתה על "אורלנדו" מסבירה ארנה קזין מדוע זו בעצם מסה ולא רומן; אלי שאלתיאל מגלה בעקבות ביוגרפיה חדשה שלנארד היה סופר ואינטלקטואל ולא רק בעל-משרת, שהזוג לא מימש את נישואיו, ושלנארד פרח אחרי התאבדותה של אשתו

תגובות

אורלנדו

וירג'יניה וולף. תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר. פן הוצאה לאור, ידיעות ספרים, 267 עמ', 88 שקלים

"אורלנדו", הרומן של וירג'יניה וולף שרואה אור בתרגום חדש לעברית, הוא לא ממש רומן. הוא אמנם משעשע ומהנה, התרגום של שרון פרמינגר מצוין והיוזמה של הוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" להוציא מחדש בעברית את יצירותיה של וולף משמחת מאוד, אבל בל נטעה: "אורלנדו" אינו ממש רומן. וולף עצמה כינתה את היצירה "ביוגרפיה". ואכן, יותר ממעשה קונדס ספרותי, שעשוע או פרודיה, שנעשה ברומן, "אורלנדו" הוא מעשה קונדס ספרותי שנעשה במסה. וכדי להעריכו כראוי, כדאי להכיר את הכתיבה המסאית של וולף לא פחות, ואף יותר, משחשוב להכיר את הרומנים שכתבה.

על אורלנדו, אומרת המספרת-הביוגרפית בקצרה: "אם נסכם את העניין (...) הוא היה אציל הנגוע באהבת הספרות" (עמ' 64). השילוב בין אצילות לבין אהבת הספרות הוא מקור הקסם והחן של אורלנדו, והוא גם כל מה שמעורר את ה"ביוגרפית" שלו לחוש כלפיו אירוניה (עצמית) הגובלת בלגלוג. סיפורו של אורלנדו הוא סיפור חיי החברה והמעללים הרומנטיים, והתאהבותו הנואשת של עלם צעיר שברבות הימים, בתום תרדמה ממושכת, נהפך לעלמה צעירה, וממשיך, ממשיכה, בחיים של חיי חברה, רומנטיקה ואהבה, בעידן חדש. אבל יותר מכך, סיפורו של אורלנדו הוא סיפור של כותב שמתקשה בכתיבה, או כותבת שמתקשה בכתיבה, או הפיצול הזה שמקשה על כתיבה, כי כמו שכתבה וולף ב"חדר משלך", "ייתכן שמוח זכרי לחלוטין או נשי לחלוטין אינו מסוגל ליצור" (תרגום: יעל רנן, ידיעות ספרים 2004).

"אורלנדו" נכתב ב-1927 והתפרסם ב-1928, בשנה שוולף נשאה בקיימברידג' את סדרת ההרצאות שלה על נשים, והקושי שלהן לכתוב ולהתקבל כסופרות, סדרה שהתפרסמה כעבור שנה כספר-המסה "חדר משלך". לפני "אורלנדו" וולף כבר כתבה בין השאר את "אל המגדלור" ואת "מרת דאלוויי", פסגות יצירתה בפרוזה, וכבר פירסמה אסופת מסות ראשונה תחת השם "הקורא המצוי". לפני שנכרכו כספר פורסמו המסות בדרך כלל באחד המגזינים המשפיעים של אותן שנים בבריטניה ובארה"ב, ביניהם "ניו סטייטסמן", "ניו ריפבליק" והמוסף הספרותי של ה"טיימס".

"אורלנדו" היה אפוא בשבילה הפוגה משעשעת גם אם מוקפדת ועשויה כהלכה (שזכתה לאהדת הקהל ולהצלחה במכירות בזמנה) - ביוגרפיה מומצאת, ופרודיה מצחיקה על הסצנה הספרותית שבה חיה - בעיצומה של עשייה קדחתנית כסופרת ומבקרת, ומסאית, וחובבת מושבעת של ביוגרפיות. וכך, יותר מסיפור או רומאן, "אורלנדו" הוא מעין רצף של שברי מסות, שעניינם יחסים בין גברים לנשים וזהות מגדרית, וגם רוח הזמן ויחסים בין מעמדות, העיר והכפר, והרחובות של לונדון; וכן, אורלנדו הוא בעיקר כתיבה על כתיבה - של מסות וביוגרפיות, שירה ופרוזה. "הוא תיאר את הטבע כפי שכל המשוררים הצעירים מתארים תמיד", מספרת הביוגרפית על אורלנדו, "וכדי לדייק בתיאורו של גון הצבע הירוק הביט (ובכך הפגין תעוזה רבה משל רובם) בדבר עצמו, שבמקרה היה שיח דפנה שצמח מתחת לחלון. מובן שלאחר מכן לא היה מסוגל להמשיך לכתוב. ירוק בטבע הוא דבר אחד, וירוק בספרות הוא דבר אחר".

בזמן הקריאה ב"אורלנדו" עולים על הדעת קטעים מ"חדר משלך" - למשל כשאורלנדו מהרהרת כי "נשים (אם לשפוט על פי ניסיוני הקצר כבת המין הזה) אינן צייתניות, חסודות, מבושמות ומקושטות להפליא מטבען. הן יכולות לסגל לעצמן את המעלות האלה רק באמצעות משמעת מייגעת ביותר" (עמ' 130) - גם קטעים מ"שלוש גינאות" (תירגם אהרן אמיר, שוקן, 1985), עוד מסה מופתית שיצאה כספר, וגם מהמסות האישיות הקצרות - "אומנות", "אמנות הביוגרפיה", "בינוני מצח", "מקצועות לנשים" ו"שוטטות ברחובות" - הכלולות בקובץ "מות העש ומסות אחרות" (יראה אור בקרוב בהוצאת כתר, בתרגומה של כרמית גיא); וכן, מדי פעם מוליכה הקריאה ב"אורלנדו" אל אותו קובץ מסות נפלא "הקורא המצוי", שיצא בשני חלקים ועדיין לא תורגם לעברית, ובו כלולות יצירות מקסימות ונבונות כמו "איך לקרוא ספר", ו"המסה המודרנית".

לקוראים בעברית מוגש "אורלנדו" כ"סיפור ססגוני ומשעשע הבוחן מקרוב את טבעה של המיניות" (מגב הספר), אבל הוא עשיר בפסקאות שלמות של כתיבה מסאית מובהקת על עניינים אחרים. למשל, וולף שמה בפי אורלנדו בן המאה ה-17 הרהורים על טיבה השירה בת-זמנו: "לא נותר לו אלא לומר, סיכם וחבט באגרופו בשולחן, שאמנות השירה מתה באנגליה. כיצד ייתכן הדבר כאשר שייקספיר, מארלו, בן ג'ונסון, בראון ודאן עדיין כותבים או זה עתה סיימו לכתוב, לא הצליח אורלנדו להבין בזמן שמנה במהירות את שמות גיבוריו האהובים...". אחרי מחשבה מתברר לאורלנדו שכל אלה הם סתם שרלטנים שנס ליחם. "כן, כן, כך סיכם לבסוף, תור הזהב של הספרות חלף; תור הזהב של הספרות היה ביוון העתיקה; התקופה האליזבתנית נחותה מכל בחינה לעומת היוונית..."

הדברים האירוניים הללו מזכירים את "מכתב אל משורר צעיר" מ-1932, אחת המסות המבריקות של וולף, המופיעה בקובץ "מות העש ומסות אחרות" ונפתחת בדיוק באותה טענה: כי אמנות השירה מתה באנגליה. וולף חותמת את מכתבה למשורר הצעיר, המבכה כמו אורלנדו את גסיסתו של התחום הנערץ עליו, במלים האלה: "אני, למצער, מסרבת להיות נקרופילית. כל עוד אתה ואתה ואתה הם נציגיהם הנערצים ועתיקי היומין של סאפפו, שייקספיר ושלי, שגילכם עשרים ושלוש שנה בדיוק, ואתם מציעים - הו, חבורה מעוררת קנאה! - לבלות את חמישים שנותיכם הבאות בכתיבת שירה, אני מסרבת לחשוב שהאמנות מתה". למעשה מציעה וולף בהערה המשעשעת ב"אורלנדו", ובמסה "מכתב למשורר צעיר" המוקדשת ברצינות לסוגיה, ביקורת רלוונטית תמיד, ובמיוחד בישראל, על סגנון ביקורת הספרות הנוסטלגי המאפיין גם כמה מטובי המבקרים אצלנו - סגנון של ביקורת עצלה, שמבכרת לבכות את גסיסתה של הספרות ואת מות השירה, להתגעגע למה שהיה במקום לנהל דיאלוג פורה ומאתגר עם היצירות שנכתבות בהווה, ולהעמיק להכירן.

כך, דווקא הבחירה ב"אורלנדו" כיצירה הפותחת את סדרת התרגומים החדשה - אחרי "אורלנדו" יראו אור "הגלים", "מרת דאלוויי", ו"אל המגדלור", רומנים העולים באיכותם עשרות מונים על "אורלנדו" בסוגת הרומן - דווקא הבחירה ב"אורלנדו" הזה, הלא-ממש רומן, מסבה את תשומת הלב להחמצה הגדולה שהוחמצה כל השנים בישראל בכל הקשור לוירג'יניה וולף. מסותיה המזהירות מהדהדות, חיוניות ומעוררות אי-נחת לא פחות, ואולי אף יותר, מהרומנים פורצי הדרך שלה. הן דורשות מאתנו התמודדות, השתהות ומחשבה בצד העונג האסתטי, החן וההומור שהן מעניקות לנו. הן עוצרות כדי לשאול שאלות שאיננו נוטים לשאול בזירה הספרותית שלנו. ואנחנו כמעט שלא מכירים אותן בעברית.

מי מפחד מהמסות של וירג'יניה וולף? מדוע נשכח בדרך כלל הפן הזה בכתיבתה? איך קרה שרק האקדמיה הפמיניסטית הצליחה להביא לעברית את "חדר משלך" ולהכיר בחשיבותה של המסה המסוימת הזאת, ובה בעת נשכחו כל המסות האחרות, האישיות, שבהן וולף מגיעה להישגים מעולים ומעולם לא זכו לעדנה בתרבות הישראלית?

יורם ברונובסקי כתב כבר ב-1973 את "סקיצה למסה על המסה", ובה דיבר על "בעיית המסה בספרות העברית", על ירידת קרנה של המסה העברית ועל כך שאין מסאים גדולים בעברית (הוא מציין רק שלושה יוצאים מן הכלל, נשכחים: אליעזר שטיינמן, יעקב שטיינברג ושלמה גרודזנסקי). דחיית הז'אנר הזה בישראל נושנה וטעונה "בירור מקיף ומעמיק", כדברי ברונובסקי לפני יותר מ-30 שנה. אולי דווקא צאתו לאור של "אורלנדו" היא הזדמנות טובה לערוך את הבירור הזה.

כמסאית, וולף היא אבן דרך חשובה, ייחודית ומעוררת השראה בשביל הצר והארוך המוליך ממישל דה מונטיין בן המאה ה-16, הנחשב למייסד הז'אנר, דרך ויליאם הזליט, רוברט לואי סטיבנסון, ג'וזף אדיסון וריצ'רד סטיל, וגם סמואל ג'ונסון ומקס בירבוהם, ג'ורג' אורוול והנרי דיוויד תורו, אי.בי ווייט וג'יימס בולדווין, ועד בני זמננו, אני דילארד, ג'ואן דידיון וגור וידאל.

וולף עצמה התייחסה לגינאולוגיה הזאת וכתבה כמה מסות מרתקות, מלאות תשוקה, על מוריה הגדולים - על מונטיין, על הזליט, על אדיסון, על מקס בירבוהם - שמהם למדה דבר או שניים. כמו על חיי השירה, גם על אמנות כתיבת המסות נדרשת וולף להגן ולהבטיח את החייאתה, אלא שנדמה שזה אחד המאפיינים של המסה, שבדומה לשירה מזמנת את מחבריה לכתוב לא מעט על עצם כתיבתה.

והנה, וולף מוסיפה הגדרה משלה להבחנות הרבות והחמקמקות תמיד בין המסה לבין אמנויות הכתיבה האחרות: "לרומן יש סיפור, לשיר מסייעת החריזה; אבל באיזו אמנות ישתמש המסאי בקטעי הפרוזה הקצרים האלה כדי לשמור אותנו ערים, כמו בטראנס שאינו שינה אלא הוא חיים מוגברים...?" כך שואלת וולף ב"המסה המודרנית", וחורצת: "הוא חייב לדעת - זה התנאי ההכרחי הראשון - לכתוב". אמנות הכתיבה, לפי וולף, הסופרת הגדולה, מגיעה לשיאה דווקא בז'אנר המסה ולא ברומן המוגבל, הסובל כמעט הכל. ואמנות הכתיבה היא הנושא הגדול של "אורלנדו". הנה, אורלנדו מנסה לכתוב דבר מה ראוי "והכתוב נראה לו מוצלח; קרא אותו, והכתוב נראה לו נורא; תיקן וקרע את מה שתיקן; השמיט; הוסיף; נמלא שלהוב; נמלא ייאוש; ידע לילות מוצלחים ובקרים גרועים; ניסה להיאחז ברעיונות ואיבד אותם; ראה את ספרו לנגד עיניו ולפתע נגוז; (...) צחק פתאום; התלבט בין סגנון זה לאחר; לרגע העדיף את ההרואי ומלא הפאתוס; ואחר כך העדיף את הפשוט והצלול; ולא היה מסוגל להחליט אם הוא הגאון האלוהי ביותר או הטיפש הגדול ביותר בעולם" (עמ' 71).

הידע המופלג, הטענה התקפה, יכולת התיאור, השליטה במטפורה - כל אלה אינם שווים דבר וחצי דבר בז'אנר המסה, אומרת וולף, אם אינם כתובים היטב - בדיוק, בצמצום, בלשון המעטה. "המסה (בניגוד לרומן) אינה סובלת עודפות; המסה חייבת להיות טהורה כמו מים, או טהורה כמו יין, נקייה משעמום, מרצינות יתר, משיירים של חומרים זרים".

מעניין אפוא לתהות מדוע סוגת המסה בכלל - והמסות של וולף בפרט - אינן זוכות להכרה ולשגשוג בישראל (מסותיו של אריאל הירשפלד, שראו אור באחרונה בספר "רישומים של התגלות" (הוצאה, שנה) הן אולי יוצא מן הכלל המעיד עליו). קשה להבין זאת משום שהמסות האישיות, שבהן וולף מצטיינת, עוסקות על פי המסורת בנושאים שלכאורה אין בהם סכנה לקוראים הישראלים: בדידות, חיי עיר, טבע, בעלי חיים, אמנות, הליכה, מוות, פחד, שכרות, אהבה, עצלות, ילדות, קריאה, וכתיבה, ועוד כהנה וכהנה נושאים קטנים מאוד, או גדולים עד אימה וצחוק, מחיי היומיום האנושיים, שטובים מן הסתם גם לחיינו בישראל - ומהנושאים שמהדהדים בין דפיו של "אורלנדו". סגנונן של המסות, ש"אורלנדו" מלא באזכורים שלהן, הוא במיטבו סגנון אישי וסמכותי, חופשי ומדויק, קליל ומעמיק. המסות האישיות אינן מאמרים אקדמיים ואינן רשימות עיתונאיות. הן מזמינות לקרוא אותן ולהתענג עליהן. זו סוגה ספרותית-עיונית-פואטית-הגותית, אם צריך לכנות אותה בשמות. וולף תרמה משלה לז'אנר הנהדר את האירוניה הפרטית שלה, ואת הזרימה של התודעות, ואת ההתרסה המחויכת, העצובה. המסה שפותחת את האסופה "מות העש", לדוגמה, היא כל כולה התבוננות בעש אחד קטן ומקרי רגעים לפני מותו. פואטיקה של דיוק ושל איפוק. "אורלנדו" אמנם אינו ניחן בסגולות הללו אבל הוא מזכיר לנו את קיומן, ומעודד אותנו לטפח אותן.

"אומת המזון המהיר", ספר ראשון בסדרה "כעת", סדרה לספרות עיתונאית בעריכת ארנה קזין, יראה אור בחודש הבא בהוצאת הקיבוץ המאוחד




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו