האנשים האלה שהולכים עד הסוף

מי שיש לו טענות נגד האי-מוסריות בריגול, מוטב לו שישאל על מוסריות הייצור של נשק מזוויע - כזה שעליו מספר מרקוס קלינגברג בספרו

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

המרגל האחרון, מאת מרקוס קלינגברג (יחד עם מיכאל ספרד), הוצאת ספרית מעריב, 2007, 423 עמודים

מרקוס קלינגברג איחר את הרכבת. בשלב כלשהו של ריצוי עונש המאסר הארוך שנגזר עליו נכשל הניסיון לתווך בין ישראל לברית המועצות כדי להביא לעסקה מסובכת, שבמסגרתה, בסבב אשר איפיין את היחסים בין הגושים בעידן ההוא, היה הוא אמור להשתחרר, ואילו רון ארד - לחזור הביתה. העיסקה נכשלה, אחרי שמישהו בצמרת הישראלית לא יכול היה להתאפק ונתן פקודה להרוג את עבאס מוסאווי, הריגה שבדרך כלל אין מדברים עליה בהקשר של רון ארד, דווקא משום שהיא חיסלה סופית את הסיכוי להחזירו. מערכת הביטחון שלנו, בעזרת כתביה המסורים - בעיקר כתבי הביון שלה, שיש להם רק מקור אחד לדיווח - אינה אוהבת להזכיר את כישלונותיה. הרבה יותר נוח עם מנוולים. לכן גם איננו מורגלים בספרי ריגול מן הסוג הנח לפנינו. בדרך כלל אנחנו ניזונים מסיפורי עורמה וחוכמה של הביון שלנו, המפיל בפח את המטומטמים. כאן, הפיל קלינגברג את הממונים עליו בפח. מה פלא שהנקמה היתה אכזרית?

ספר הזיכרונות הזה הוא גם ספר ריגול: פגישות, מסירת חומרים בתוך חיים כפולים (קלינגברג היה הקפדן ביותר ביחס לסודות המכון, שאת סודותיו מסר באותה עת לסובייטים). גם חברותו הפעילה במפא"י נראית סבירה, אבל פנטסטית: לקרוא לגולדה, בפגישת מפלגה, בשם "בולשוויקית", כשם גנאי, מתוך אמונה שלמה, ובה בעת לעבוד בשביל הבולשוויקים מתוך אמונה עוד יותר שלמה.

מדי פעם מנסה קלינגברג לשחזר את המכאיב ביותר בכלא ועכשיו: מה היה קורה אלמלא הודה תחת לחץ בהאשמות נגדו. לשב"כ לא היתה הוכחה, אבל סטירה אחת, שתי אצבעות לעיניים, פחד מכלא אבו כביר (לא הרחק מן המקום שבו נפגש עם המפעיל הסובייטי), והבטחת החוקרים שייתנו לו לצאת בשקט לפנסיה, אם רק יודה, כל אלה הביאוהו לחתום על ההודאה, ולהיכנס ל-18 שנות מאסר קשות. אשתו היתה המומה כשנודע לה כי חתם. היא לא חתמה. היה בה משהו שלא היה בו: אי-אמון גמור בחוקריה. הוא נפל בפח והאמין להם. רימית אותנו שלושים שנה, רימינו אותך שלושה שבועות, אמר לו החוקר.

ספק אם משהו חסר יותר בספר הזה מסיפור חייה המלא של ונדה קלינגברג. מן המעט שבעלה מספר (היא היתה שותפה לסודו, ואף הצליחה להוציא חיידק שפותח במכון ולהביאו למפעיל הסובייטי), עולה סיפור חייה של אשה שאיבדה הכל בוורשה, עת הסתתרה ברובע הארי בזהות בדויה; מבני משפחתה לא נשאר איש; היא עזבה את פולין משום שלא רצתה להמשיך ולחיות "בבית הקברות הגדול של העם היהודי", אבל לא רצתה לבוא לכאן, ומתחילה לא אהבה את המקום הזה. היא מתה בפאריס, ונקברה בפר לאשז.

הנוף הדרום-תל-אביבי של הספר מעניק לנו זירות ציוריות: המפעיל הרוסי מסמן עיגול שחור על קיר ברח' הרצל, קלינגברג מצייר X בתוך העיגול, בערב מכונית מגיעה, חומקת ממעקב, הוא חובש מגבעת (כדי להסתתר מפני צלמים), פגישות בכנסייה הרוסית באבו כביר, לשם מגיעות גם המחמאות מברית המועצות, ופעם אחת, בטקס חגיגי, בנוכחות הרעיה, הוא מקבל עיטור גבורה, שני בחשיבותו בהיררכיה של הסובייטיים. הכל חשאי. גם הכבוד. ובכל זאת היה לו כוח, משום שאי-שם נמצא המשטר שאתו הזדהה, מאז נמלט מאזור הכיבוש הגרמני בפולין ב-1940.

בחייו הגלויים היה קלינגברג קצין בכיר, ואחר כך היה מדען בכיר מאוד במערכת הביטחון, הכיר את כל המי ומי (כאשר ביקר חיים בר-לב, כשר המשטרה, בכלא אשקלון, עשה קלינגברג מאמצים עילאיים לא להיראות). הוא השתתף בהקמת המרכז שפותח בו הנשק הישראלי להשמדה המונית. מה היה משותף לכל עיסוקיו? אומץ לב ואהבת המדע, כלומר מומחיותו לעניין נגיפים ווירוסים, נאמנות לברית המועצות, הרצון הפאוסטי להצטיין, הרפתקנות, חברות בקהילה ישראלית קונקרטית (בראשית שנות החמישים, קהילה שהמאבק בתוכה, לאיזה גוש תשתייך ישראל, עדיין לא הוכרע), ואם אני מבין נכון, סוג של כאב שאי אפשר לכסות: אובדן המשפחה. אביו הפציר בו להימלט מאזור הכיבוש הגרמני בפולין לאזור הסובייטי. הרע מכל עתיד להתרחש, אמר האב, ששמע על כך מקצין אוסטרי, ואסר על הבן לגלות לאם כי הוא נוסע שלא על מנת לשוב (היא לא האמינה לתחזיות השחורות). הבן הבטיח וקיים, לא חיבק את אמא מעבר לנדרש, לא הזיל דמעה. כשחזר מברית המועצות לפולין, אחרי המלחמה, והוא כבר רופא מעוטר ובעל תפקיד בכיר בבילורוסיה, לא מצא זכר למשפחתו, שנשרפה בטרבלינקה, חוץ מכיסוי מיטה שניבט אליו מחדר מיטות בבית שגרו בו זרים.

המשפחה נעקרה מחייו. באמצע, למשך כ-25 שנים, היתה גם משפחה קטנה בתל-אביב, צל של סכנה מתמדת העיב עליה, ועכשיו, בערוב ימיו, חי קלינגברג בכרך ענקי, קרוב לבתו ולנכדו. מכל השפות שהוא מדבר וקורא - עברית, פולנית, יידיש, גרמנית, רוסית, אנגלית - רק את שפת העיר שבה הוא חי, אינו יודע. מי שחושב שעונשו תם כאשר יצא מבית הסוהר, אינו יודע מה הוא סח.

כאן עלי להודות שנפגשתי עם קלינגברג, אחרי ששוחרר מן הכלא ומן ההגבלות שהוטלו עליו בשנות הבידוד. פעם אחת, בבית קפה פריסאי, אמרתי לו: "למה לא תכתוב זיכרונות?" הוא אמר בעצב: "האמת היא, שאני לא יכול לכתוב כמו שצריך בשום שפה", ואחר כך הוסיף: "דווקא רציתי להיות סופר. אתה יודע למי מסרתי מחברת עם הסיפורים הראשונים שלי?" לא ידעתי, והוא העלה את הזיכרון הרחוק הזה, שנשמט לצערי מהספר שלפנינו, "ליאנוש קורצ'ק, בוורשה, ב-1939". עכשיו, שהאיש לפני הצטייר לי כמו דמות גדולה מן היום יום בהיסטוריה היהודית הנוראה של המאה העשרים, כמעט הצעתי לכתוב יחד עמו את הספר. אבל קלינגברג הוא שחקן פוקר, ולכן לא אמר לי שהעניין כבר מסוכם, וכי את הספר יכתוב עם עורך דינו, מיכאל ספרד. חשוב לומר שמיכאל ספרד הוא נכדו של זיגמונט באומן, הסוציולוג הגדול שכתב כמה מהדברים החשובים ביותר על השואה והמודרניות. למה זה חשוב? משום שמעגל כלשהו נסגר בספר הזה. ספרד גם ייצג את קלינגברג ועשה מלאכת כתיבה מעולה.

ומכל מקום, אחרי שקראתי את הספר, שמחתי שלא השתתפתי בכתיבתו. נכון, הייתי רוצה שגיבור הסיפור ינסה להתאכזר אל עצמו ולהסביר, למשל, את הצורך שלו לשמור על קשר עם חוקר השב"כ, שהפעיל עליו לחץ פיסי וגם סחט ממנו את ההודאה ושלח אותו לכלא הנורא באשקלון. קשר פתולוגי כזה נזכר רק בחטף. מצד שני, לא הייתי רוצה לדעת שום דבר על נשק ההשמדה שקלינגברג השתתף בייצורו. אגב, הוא היה האיש שפנה, מטעם המכון, לקהילה המדעית בישראל לתרום ממחקריהם לייצור. איש לא סירב, הוא כותב. מי שיש לו טענות נגד אי-המוסריות שבריגול, מוטב לו שיוסיף שאלות על מוסריות הייצור של נשק מזוויע כזה.

סביר להניח כי מערכת האכיפה הניחה שקלינגברג ימות בכלא הקשוח, אבל הוא שרד, כדי לספר את סיפורו. אם הספר מרתק מעבר לסיפור הריגול, הרי יש בו לספר משהו מהסיפור ההולך ונשכח על תחושת החוב העצומה שחבו חלק מאלה אשר חייהם עברו עליהם בברית המועצות בזמן המלחמה. בשנים ההן, כאשר מלחמתם בגרמנים היתה מלחמה של יהודים-קומוניסטים-סובייטים, התחשל החוב הזה, בלי קשר למה היתה באמת ברית המועצות.

מי שמוכר סודות בעד כסף, מובן יותר. כולנו יוצאים יום-יום כדי למכור משהו בשביל משהו חשוב יותר. מי שמרגל בגלל אידיאולוגיה נשאר בלתי מובן. הרי לא היינו מרחיקים לכת עד כדי כך, והרי היו עוד לוחמים בצבא האדום שנשארו נאמנים לברית המועצות, גם כאשר שירתו בצה"ל אבל לא הרחיקו לכת, ואולי אפילו להפך, הרחיקו לסגת. ובכל זאת, אנשים שהולכים עד הסוף מעניינים יותר מאנשים באמצע הדרך, אף כי לא בטוח שההליכה עד הסוף מומלצת למי שמכירים את הדרך.