על חוף צ'זיל איאן מקיואן. תירגמה מאנגלית: סמדר מילוא. הוצאת עם עובד, 165 עמ', 79 שקלים

מצד אחד | איריס לעאל

אחד הדברים המסעירים שיצירה ספרותית מוגמרת מעניקה לקוראיה הוא הצצה גנובה בהירוגליף הקבור תחת הטקסט הפורמלי, אותו כתב-חידה שנוצר מדליפה באחד מאגפיו השמורים והעמוקים ביותר של הלא-מודע החושף - על אפו ועל חמתו של הסופר - הרבה יותר משהתכוון. ומשום שהנחת העבודה של רוב הסופרים, על אחת כמה וכמה אלה המציבים את היבשת של הפסיכולוגיה האנושית באופק חקירתם כמו איאן מקיואן, היא שתהליכים מורכבים ולא-מודעים בהכרח מתרחשים בסדנתם. ומאחר שההסתייעות בעולם שמעבר להשגת ההיגיון הופכת אותם בעיני עצמם לכמעט-מכשפים (מטבע עיסוקם נוטים אמנים ליחס לעצמם כוחות מאגיים), זהו טכסיס אכזרי במיוחד של הנפש, חריצת-לשון ילדותית, בגידה שלה בעצמה כשהיא מציעה קריאה מהופכת ופעמים אפילו מנוגדת למגמת הטקסט; קריאה השמה ללעג את יומרותיו של הסופר לשלוט במשמעויות של סיפורו, מצביעה מעבר ומחוץ לעצמה על עצמה כרומזת מה מעט הוא יודע על יצירתו.

כזה המצב גם בספרו הצנום של מקיואן, "על חוף צ'זיל": הוא מאמין שכתב סיפור לירי על אנגליה השמרנית והמעוכבת מינית, והקפיא בעבורנו את הרגע ההיסטורי המדויק שבו מסתיימות שנות הקדרות המפרכות שאחרי מלחמת העולם השנייה ומתחילה תרבות הצעירים, עידן ההפקרות המינית החב את קיומו לגלולה נגד הריון, הרוק'נרול והסמים. בקפידה רבה הוא משחזר את התקופה ברגעי ההשתנות המשמעותיים ביותר שלה, וכנהוג בספריו הוא מציב את ההתנגדות המתרחבת להתחמשות הגרעינית כנקודת התייחסות ארכימדית המבטאת את הצייט-גייסט, ומשתמש בהפגנת הענק למען פירוק הנשק הגרעיני שהתקיימה בלונדון כנקודת-ציון היסטורית.

בדרכו המשתדלת מדי דומה שמקיואן אוסף את שני גיבורי הספר, אדוארד ופלורנס, בכף ידו משל היו ליליפוטים זעירים ומציגם לעינינו; הביטו בהם, הוא אומר, שני קורבנות תמימים ואומללים של תקופתם - הם ראויים למבטכם ולאהבתכם. חמלו עליהם כי כאלה כולנו, טיפשונים המאמינים שניתנת להם האפשרות לבחור ולעצב את חייהם וכלל לא מעלים בדעתם מה רעועה אחיזתם ומועטה השפעתם על האירועים והמאורעות שעיצבו את חייהם ועד כמה הם כבולים לתקופתם, לדעותיה המוקדמות, למגבלותיה.

במיוחד בשבילנו מספר מקיואן את סיפורם של שני הצעירים הללו, שנבין ונדע ולא נשגה יותר באשליות שבני חורין אנחנו, מובחנים מן ההקשר ההיסטורי. עצם הפנייה הפטרונית בשורה הפותחת נקבע הטון של הספר כולו: "הם היו צעירים, משכילים ובתולים שניהם בלילה ההוא, ליל כלולותיהם, והם חיו בזמן ששיחה על קשיים מיניים לא היתה אפשרית בשום אופן". דרך הסיפר המיושנת הזאת לא רק מקפלת בתוכה נטייה אופנתית של עונה שחלפה כבר בתחילת המאה ה-19, אלא גם חושפת את עמדתו של הסופר ביחס לגיבוריו ומקשה על ההשתקעות הרגשית בעולמם של השניים.

המספר נוכח מדי, רצונותיו ניכרים מדי ומשימתו דידקטית מדי: לפנינו נמצא לא רק סיפור אלא גם משל. ובעודנו משתדלים ככל יכולתנו להיענות להזמנה של הסיפור, כמו בביזיון השפיכה המוקדמת, האנטי-קליימקס הדביק וההרסני בהתייחדותם הראשונה של אדוארד ופלורנס - תמונה בעייתית שטכניקת הסיפור שמקיואן נוקט בה משווה למסירת הרגע הזה אופי רכילותי של לשון הרע - נקווית תחת העלילה התמימה שלולית קטנה ועכורה של שמרנות, של תוקפנות גברית, של ריאקציונריות לא מודעת לעצמה המדיפה את הניחוח המעופש של "בריטניה הישנה והטובה" שלפני שנות ה-60 העליזות; זו שהספר תולה בה את האשמה בנזק שנגרם לאהבתם של שני הגיבורים.

ב"על חוף צ'יזל" נכסף כנראה חלק מודחק בנפשו של מקיואן להשתחרר מהעריצות של מכלול האני השלם שלו, להשתחרר ממנגנוניו המרסנים ולהיחשף במלוא מערומיו המבישים, שכן איך אפשר להבין אחרת את הטיפול המגושם שהוא מעניק לשאלת המיניות המודחקת של גיבוריו?

פלורנס של מקיואן היא יצור רוחני, מוסיקאית אשר אמה, אינטלקטואלית מסויגת, רק מחמירה את קרירותה המינית: "]היא[ הבחינה בשובה הביתה כמה מרוחקת אמה מן הבחינה הגופנית. מימיה לא נישקה ולא חיבקה את פלורנס, אפילו כשהיתה קטנה. ויולט כמעט לא נגעה בה מעולם". הקשר בין האם לבין המוסיקה נשתל בתודעה באמצעות הקרבה הפונטית בין שמה, ויולט, לבין כלי הנגינה של פלורנס, הכינור (ויולין). ואילו אדוארד, כמו היערן של ליידי צ'טרלי, הוא "בחור כפרי, אידיוט קרתני" שמעמדו החברתי נמוך מזה של אשתו הטרייה.

פלורנס המסכנה חווה את מלוא הסלידה המינית שמעורר בה אדוארד במהלך השעות הקצרות של ההווה הסיפורי, ומבינה שאין לה תקנה, "כל הווייתה התקוממה כנגד המחשבה על התחברות ובשר". כדי להציל את יחסיהם היא מציעה לאדוארד הצעה נדיבה להפליא שעוררה בו זעם ושאט-נפש בשעתה, ואילו באפילוג הסוחף של הספר, תחת אור היקרות שפיזר מעליה מקיואן ושנים רבות אחר כך, היא נראית לו כפרוגרסיבית להפליא: הם לא יתירו את נדרי הנישואים שלהם, יחיו יחדיו באושרם היחסי, יהיו חברים אמיצים זה לזה - ואדוארד, בדיסקרטיות הולמת, ימצא את שותפותיו המיניות מחוץ למסגרת הביתית.

הספר מסתיים בחרטה: את מה שהשניים לא השכילו להבין בהווה הטעון המשותף לשניהם הם מבינים בעזרתו של הזמן. "אהבה ואורך רוח - אילו רק היו לו שני אלה בו-בזמן", חושב לעצמו אדוארד; אז הוא ייחס לאהבתם המינית משקל רב מדי, הוא היה להוט מדי. רעיה היא יותר משותפה מינית, היא אם ילדך וחברת נפש: היא העזר שכנגדך.

דומה שזה הכאב שמעורר אותנו מקיואן לחוש: צער פוריטני מתוק על טיפשותם הנמהרת והעיוורת של הנעורים ועל כל התה בחלב ועוגות הסקונס בריבה ובשמנת שירדו בשל כך לטמיון.

איריס לעאל היא סופרת ומבקרת ספרות ___________________________________________________

מצד שני | מיכאל הנדלזלץ

היופי, האיכות, המורכבות, העלילה ואפיון הגיבורים - כל אלה מובאים בתמצות אופייני בשני המשפטים הראשונים של הנובלה החדשה של איאן מקיואן, "על חוף צ'זיל": "הם היו צעירים, משכילים ובתולים שניהם בלילה ההוא, ליל כלולותיהם, והם חיו בזמן ששיחה על קשיים מיניים לא היתה אפשרית בשום אופן. אבל זה אף פעם לא קל".

"הם" אלה אדוארד ופלורנס, ועלילת הספר היא לילה אחד שמתחיל בארוחת ערב זוגית בבית מלון בסמוך לחוף צ'זיל, נמשך על מיטת האפיריון הלבנה בחדר הסמוך ומסתיים (כמעט) בשיחה סוערת על החוף. לתוך פרק הזמן הזה מקפל מקיואן במיומנות את סיפור חייהם של השניים עד ללילה הזה.

בפרק הראשון מתוארת הארוחה, ששני מלצרים מאחד הכפרים הסמוכים מגישים ברוב טקסיות לזוג הטרי: "הליכותיהם היו מהוססות, וידיהם רעדו כשהניחו דברים על מפת הפשתן המעומלנת. גם הם היו עצבניים". הפרט התיאורי הפשוט והלא-חשוב הזה הוא הקדמה והכנה לטקס שאמור להתקיים אחרי הארוחה, במיטה. שני הסועדים חרדים מפניו. הוא מפני חרדת הביצוע, גם מפני שעד לאותו לילה כיבד את רצונה ולא ניסה לכפות עליה יותר משהתירה לו; היא מפני שכל נושא המין, למרות שלמדה את פרטיו, הוא מבחינתה סיבה ל"חרדה שהפכה את קרביה, סלידה חסרת אונים, מוחשית כמו מחלת ים".

אבל לצד היות הסיפור מלאכת מחשבת של כתיבה על אותם דברים שעליהם אף פעם לא קל לכתוב, זהו מארג מורכב של שליטת המספר בזמן. אגב תיאור הארוחה, ובעיקר בפרק השני, אנו לומדים להכיר את פלורנס ואדוארד ואת משפחותיהם, ומתוודעים לזמן שבו הם חיים, ראשית שנות ה-60 באנגליה.

מקיואן מספק הרבה פרטים על אותה תקופה וכיצד נפגשו אדוארד (בוגר המחלקה להיסטוריה ב"יוניברסיטי קולג'") ופלורנס (כנרת בוגרת המכללה המלכותית למוסיקה) באוקספורד, עיר מגוריה, בכנס של התנועה לפירוק הנשק הגרעיני. בחלקם אלה זיכרונות מאושרים, שהם עצמם מעלים במוחם תוך כדי הארוחה, מעין תחליף למשחק מקדים. בחלקו זהו מידע שמספק המספר, הכולל עושר של פרטים שמלמדים הרבה על התקופה - רגע לפני דור הפרחים ו"עשו אהבה, לא מלחמה" - וגם על הגיבורים כתוצר של משפחותיהם ומעמדן החברתי.

את התקופה מיטיב לאפיין שירו של פיליפ לרקין "Annus Mirabilis" (השנה הנפלאה) שראוי להביאו כאן בשלמותו (בתרגומי), כי דומה שמקיואן ממש מתכתב איתו: "ההתחלה של יחסים מיניים היתה באלף תשע מאות שישים ושלוש (מבחינתי באיחור של כמה שנים) - בין הזמן שאפשר היה לקרוא את צ'טרלי בלי לחשוש וביטלס בשיריהם הראשונים. \ עד אז הכל היה רק סוג של קח ותן בדרך להתחתן הבושות של גיל שש-עשרה שצבעו את כל מה שקורה. \ ואז הכל נרגע אחת ולתמיד אותו דבר אצל כולם, מסע ניצחונות מושלם והחיים מעתה לעתיד הם משחק בו אי-אפשר להפסיד\ כך שהשנה הכי טובה בחיים היתה אלף תשע מאות שישים ושלוש (אמנם בשבילי באיחור של כמה שנים) בין הזמן בו אפשר היה לקרוא את צ'טרלי בלי לחשוש וביטלס בשיריהם הראשונים".

אבל הפירוט הזה הוא במידה רבה הטעייה, כי מה שקורה לפלורנס ואדוארד הוא תוצאה של האישיות שלהם, יותר משהוא פועל יוצא של תקופתם. באותו פרק שני אנו מגלים כי פלורנס היא בת למרצה באוקספורד שמעולם לא חיבקה אותה, ולאיש עסקים שבנעוריה היה לוקח אותה עמו למסעות עסקים, שבמהלכם התגוררה איתו בבתי מלון והפליגה עמו ביאכטה.

יחסיה עם אביה קרים; הוא לא מחבק אותה (אך מחבק את אחותה) והיא לפעמים מנשקת את ראשו. אם יש ברקע מעשה של התעללות מינית, הוא מעולם לא נכתב במפורש אך קשה להבין אחרת מדוע ברגע הקשה של ההתעלסות המסורבלת הראשונה, נזכרת פלורנס בעצמה כשהיא "בת שתים-עשרה ושוכבת בלי נוע על הדרגש הצר שדופנותיו עץ מהגוני מבריק. במוחה חלל ריק והיא מלאת בושה". היא מתביישת כי בשל מחלת ים היא אינה מביאה תועלת לאביה על היאכטה. "השעה שעת ערב מאוחרת, ואביה פוסע לכאן ולכאן בתא החשוך הצפוף ומתפשט, כמו אדוארד עכשיו".

אדוארד בא מרקע חברתי אחר. אביו היה מנהל בית ספר, ורק בגיל 14 הוא שומע ממנו שאמו נפגעה במוחה כשהיה ילד. היא אינה מתפקדת כלל, אך כל המשפחה מעמידה פנים שהכל כרגיל ושהיא זו שמבשלת ומנקה (האב מבשל; אף אחד לא מנקה). אדוארד למד שליטה עצמית כפויה מגיל צעיר, אך נותרה בו אלימות עצורה שפורצת ממנו בלי שליטה. בפרץ אלימות כזה, שבו אדוארד נחלץ להגנתו של חבר ללימודים והיכה פרחח שעלב בו ברחוב, הוא מאבד את אותו חבר שהחל להתנכר לו. גם זו דרכו של מקיואן להקדים את המאוחר, את הרגע בזמן ההתעלסות, כשפלורנס משתדלת בהחלטיות נואשת, למרות סלידתה, לעזור לו למצוא את דרכו, נוטלת את אברו בידה, גורמת לו לאבד שליטה ואז היא עצמה מניחה לסלידה להשתלט עליה ונמלטת מן המיטה אל החוף.

כאשר אדוארד הולך לחוף בעקבות פלורנס, נושא את עלבונו על כישלונו כמאהב וגם נכון להתפייס עמה כי הוא אוהב אותה, הוא מוצא אותה גם מתגוננת וגם מוכנה להקריב הרבה כדי לשמור על אהבתם - כי אין ספק ששניהם אוהבים. אך השיחה הזאת - המתקיימת לאחר הרגע שבו לא הצליחו להיות בהרמוניה מושלמת דווקא כאשר זו נדרשת מהם (ולא במקרה היא מוסיקאית היודעת להנהיג רביעיית כלי קשת, והוא, חובב הרוק, לומד להתענג למענה על המוסיקה הזאת בהתפעלות כפויה) - השיחה מתנהלת בלי תיאום.

שניהם סובלים מבעיית תזמון: מקדימים להגיב ומחמיצים את משמעות הפראזה שקדמה לזו שלהם. כל אחד מהם מחמיץ את הרגע שבו היה ניתן להגיע לפיוס; כל אחד מהם מפרש לא נכון את הכוונות הטובות והנואשות של זולתו, והם מעבירים זה לזה את אומללותם. היא מתארת את מה שקרה לו כאיבוד שליטה, והוא אכן מאבד שוב שליטה וקורא לה "כלבה". היא אומרת שאולי עליה לעבור פסיכואנליזה, לרצוח את אמה ולהתחתן עם אביה, ומתוודה סוף סוף באזניו על קשייה המיניים. אבל היא רוצה להישאר עמו. מה שנראה לה הצעה גואלת - נישואי תדמית שבהם היא אוהבת אותו ומנגנת מוסיקה בעוד הוא מחפש את סיפוקיו המיניים במקום אחר - הם (בלי שהיא תתן דעתה לכך) מסגרת תיקון בה בעלה יתפקד כאביה, ויניח לה מינית. עבור אדוארד הצעה כזו היא שחזור נישואי הוריו: אב המאופק המטפל באשה פגומה ושומר על מראית-עין של בית מאושר. לא פלא שהוא שוב מתפרץ וגורם לה להימלט.

הגדולה האמיתית של מקיואן באה לידי ביטוי בששת העמודים האחרונים של הספר הדק הזה, שרובו מתרכז באירועי לילה אומלל אחד. בניגוד לעמודים הרבים שבהם האריך לתאר רגעים קצרים, כאן מקיואן עושה "טלסקופיזציה" של זמן וסוקר את יתר 40 השנים בחייו של אדוארד. המשחק הזה במתיחת הזמן וכיווצו מחריף עוד יותר את התחושה של החמצת הרגע שבה עוסקת נובלה זו.

אחרי הפרידה לומד אדוארד במהרה להתאים את עצמו ל"האדרה הפתאומית הזאת, הנטולת אשמה, של תענוגות החושים, ההיענות הלא מסובכת של כל כך הרבה נשים יפות". השינוי הקיצוני באורחות החיים וביחס למוסכמות המין נועד לסתגלנים מהירים כמוהו. אחרי ביטול חפוז של הנישואים בשל "חוסר מימוש" הוא לא יוצר עוד קשר עם פלורנס. הוא חי לו בנוחות בהווה, מארגן פסטיבלי רוק, מנהל חנויות תקליטים, חוזר להתגורר בבית המשפחה ואינו בא להאזין לרביעית המיתרים שניהלה פלורנס. הוא אפילו לא קורא את הביקורת שבה מציין המבקר כי פלורנס ניגנה כ"אשה מאוהבת, לא במוצרט בלבד, או במוסיקה, אלא בחיים עצמם". והיא אכן מאוהבת. המספר מוסר לנו את מה שאדוארד לא ידע, כי בתום הקונצרט היא חיפשה אותו במושב שבו הבטיח להיות כשעוד היו זוג מאושר.

אנו קוראים על מה שעבר על אדוארד באותן 40 שנה, אך כמעט לא מתוודעים לעולמה הפנימי של פלורנס. היא אמנם הצליחה במוסיקה שלה, אבל מקיואן אינו מספר לנו מה קרה בחייה הפרטיים, והאם הגיעה, ולו במעט, לחוף המבטחים של חיי נוחות בהווה. אנחנו יודעים שהיא יודעת לנגן מתווים כתובים. רק בפסקה אחרונה ממש נודע לנו מה שאדוארד לא ידע: שברגע שבו הלכה ממנו בכעס שם, על חוף צ'זיל, היא השתוקקה לשמוע את קולו קורא לה לחזור. אבל דווקא אז הוא לא מיהר להגיב.

מה שברור עד כאב, לקוראים כמו לאדוארד, זה שאכן היתה שם אהבה גדולה, שלשני הצעירים לא היתה היכולת להשתהות אליה. שניהם לא הבינו שרק שבריר שנייה עמד בין סיכויים היחיד לאושר משותף לבין פרידה והחמצה. לו רק היו להם המלים הנכונות לדבר על קשייהם המיניים בזמן שנזקקו להם, ברגע מסוים אחד בחייהם. אבל זה אף פעם לא קל, ורק סופר גדול יכול להראות במלותיו עד כמה זה לא קל, אך בכל זאת אפשרי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ