שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האצבעות כבר התקשו על ההדק

"פסנתר בחורף" הוא רומן רב-עוצמה, מעין מערבון ישראלי, שכוחו נובע מכך שהוא מניח אחריות לפתחו של הקורא, ותובע ממנו לא לעצום עיניים

עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

פסנתר בחורף אילת שמיר. הוצאת עם עובד, 315 עמ', 84 שקלים

פיאנו-בר אפל ונידח בלילה קר, חשוך ורטוב; קבוצת אנשים מתכנסת בו, ננעלת בו, לכודה בתוכו. מלותיו הראשונות של הרומן הן: "זה הפרלוד. איטי. קודר. חלוד", ולאורך כל העלילה, שמתרחשת בלילה אחד ובאתר אחד, תחום ומוגבל, אילמים הצלילים הללו שמשמיעים את הפסקול שלו; צלילים של קשיות לב וגוף. אחרי המלים הראשונות, בשורה השנייה, מגיעה הסכימה הפיסית: "על שרפרף עץ מלבני וגבוה, גבו ישר ונוקשה, מרפקיו רפויים לצדי הגוף". התמונה הראשונה, שמשרטטת את ההזמנה לנוף של הרומן, מפגישה בין רפיון לנוקשות, והרומן כולו מתאר את הפוליטיקה המסוכנת של הנוקשות ושל הרפיון, שנצמדים זה לזה וממאנים לעזוב, מביסים את הזוויות הרכות ואת יכולת הפעולה של הגוף.

"פסנתר בחורף" הוא דרמה ישראלית שמפרלטטת עם הדגם האידיאולוגי והאסתטי של המערבון: הגיבור או קבוצת הגיבורים הבודדים והקשוחים, שמגיחים משום מקום אל אזור פראי ובלתי מתורבת; אזור שמצטייר עם הגיעם לשם כמסמן רפיון של מוסר ונוקשות של עולם שסטה מדרך הישר וממאן לשוב לשם. הגיבורים הם ששה עובדים במשרד רואי חשבון, שיצאו ל"ערב חברה" מגבש במסעדה צפונית, ונסעו יחד בג'יפ המפואר של אברי, כריש הפיננסים הצעיר והשאפתן. הם מחליטים לעצור לשתות משהו בדרך, ונכנסים לפיאנו-בר של ג'ו אוחנה, שבו נמצאים גם הפסנתרן גדי ועובד המטבח הערבי פאדיל.

ועידת יהדות ישראל והעולם

המיזנסצינה של "פסנתר בחורף" היא כולה רגע שיא של מערבון: יש מי שחודר לטריטוריה שוממה ושולית, אלכוהול מסודר על מדפי הבר וכוסות משקה נלגמות, ויש גם אשה מפתה ופגומה שנוכחותה מזרזת את העימות. וישנו המבט, מבטם של הגיבורים החמושים שניצבים זה מול זה, סוקרים זה את זה, וידיהם - שנותרות דרוכות בדרכן אל הנדן ונהפכות לנוקשות ככל שהזמן חולף: ידו של גדי הפסנתרן, שממאנת לנגן או להיענות למגע של מי שזקוקה למגע; ידו של ג'ו אוחנה בעל הפיאנו-בר, שממרקת את הכוסות ואת צלוחיות הזיתים שוב ושוב, אף שאין בכך צורך; ידיהם של האורחים אברי וטולדנו, שמונחות חסרות מנוח על הבר, וידה של המזכירה שרה שפותרת את התשבץ מאחור. הידיים הללו היו דרוכות במשך זמן כה רב מבלי שניתן להן ייעוד של לטיפה, עד שאיבדו את האפשרות לחוש את מה שמסביבן. הן איבדו את היכולת להשתמש בהן בתנועה שאינה תנועת חליצה של כלי נשק. כל אחת מהדמויות כבר ויתרה על דבר-מה, כבר שילמה את המחיר. כעת אין להן מה להפסיד מלבד הדריכות האלימה והנואשת הזאת, ההמתנה לרגע שבו ניתן יהיה להעניש מישהו, סתם מישהו, על האובדן שלהם. בפיאנו-בר הזה, שהוא כמו חדרו הנעול של כחול-הזקן - כך מכונה אברי, רגע לפני שהיד נשלחת לנדן - מסתתר הסוד שיש לגלותו ושלא ניתן אלא להמרות את הציווי ולהיכנס אליו, לחזות באימה.

כשמגיע הרגע הבלתי נמנע שבו היד נקמצת לאגרוף, היד הולמת במקשי הפסנתר, היד חותרת ומבקשת למשות את עצמה לאחר שהגוף הוטח אל הרצפה, נחשף גם הסוד של מעשיית כחול-הזקן, סודו של המערבון הישראלי הזה שכואב את מה שאירע לגיבוריו, לאורחים ולנמצאים, ולמקום כולו.

את הסוד חושף פאדיל, עוזר הטבח הערבי הצעיר, שג'ו אימץ כבן חסותו: "לפעמים, בלילות הארוכים אצל ג'ו, אחרי כל הסיפורים שהוא שמע ממנו על השנים שלו בים, היה שוכח לרגע את המוצא שלו. ככה זה כשהוא שומע סיפור טוב - ברגע אחד הוא נהיה סיני וברגע שני נהיה אינדיאני וברגע השלישי אסקימוסי (...) כל כך טוב ג'ו מספר את הסיפורים שלו. רק שעכשיו אין יותר סינים ואין יותר אינדיאנים ואין אסקימוסים ואין יותר סיפורים בכלל, עכשיו הוא חוזר להיות מה שהוא. בכוח הם החזירו אותו לשם, הבני זונות" (עמ' 292).

ברגע המבהיל הזה, כשהאלימות שרוחשת ומבעבעת לאורך כל הרומן עומדת להתפרץ, אין יותר סיפור, אין יותר בדיון, והקורא לא יכול להיות אינדיאני או אקסימוסי בעצמו. המלים הללו מחזירות אותו להיות מה שהוא, מה שאנחנו. כל הבחירות של הגיבורים ברגע ההוא - לצאת לשירותים כדי לא לראות, להתכנס בתשבץ שבעיתון, להכות בטעות, להכות בכוונה, לחבוט בקלידים - כל האפשרויות הללו יוצאות מהסיפור וחדלות להיות רק סיפור. הן אינן מספקות את הנחמה, את המוצא שבדיון יכול לספק: כשהאלימות מתחילה להשתולל, הקורא, שכבר אינו יכול להסתתר מאחורי סיפור, ניצב ישירות מולה. הוא מזהה בה את הדרמה הישראלית במובנה החשוף ביותר: את ריבוא המתחים הפנימיים שמנותבים אל עבר מי שניתן להכותו, ובלבד שלא נכה אחד את השני.

הכוח של "פסנתר בחורף", ומדובר ברומן רב-עוצמה, נובע מכך שהוא מניח אחריות לפתחו של הקורא, תובע ממנו לא לעצום עיניים למחצה, כמו דמויותיו. ככל שהדמויות עוצמות את עיניהן - בכאב או כדי שלא לראות - הרומן מאלץ את עיני הקורא להיפער עוד ועוד. גם משום שהדרמה האפקטיבית שלו אינה מאפשרת לעצום את העיניים אלא מזמנת חוויית קריאה דרוכה ומתוחה, וגם מכיוון שהיא יודעת, הדרמה, את הרפיון ואת הנוקשות שמלווים את עצימת העיניים, ומזהירה מפניהם.

אין תמה שהמלים המשמעותיות ביותר בעלילה - המלים שמציתות את הזעם, שפורצות את המנעול - הן "צטרכו לזוז, נחנו סוגרים". צריך לזוז, באמת ובתמים צריך לזוז, צריך לשנות תנוחה, צריך להתנער מהאימפוטנציה של הנוקשות ושל הרפיון, של האלימות ושל הסבת המבט.

אבל ב"פסנתר בחורף" אין שום דבר דידקטי או מטיפני; פאדיל, שמשמעות שמו "הנבחר", משמיע את המלים הללו ויודע שה"נחנו" הזה הוא חסר משמעות, שאיש לא ניצב לצדו, שהוא נותר לבדו בזירה. אין אפשרות עוד להישען על האנחנו הזה, על אחוות הגברים למודי הקרבות, צורבי התודעה וצרובי התודעה.

מהמציאות הקאמרית הסגורה הזאת, שהחמלה מצויה בה רק בפינות ובחרכים כמו קור שנותר שם מזמן, עולה תביעה מפוכחת ומכאיבה, בוטה עד מאוד: להתנער מהתפקיד הכתוב מראש במערבון; למצוא את הרגע שבו ניתן להתקרב אל החולשה שמומרת באלימות, להישיר מבט ולהגיד "אותי זה לא מצחיק בכלל", כמו שג'ו, באחד ממסעותיו בים, ידע לומר לקצין הבריטי שהתעלל בעבד האפריקאי.

צריך לומר: "אותי זה מעניין, לי אכפת, אני קם ומתקרב, אני מתערב"; המלים שג'ו שכח לומר, ושגדי ולילי ושרה כבר לא אומרים יותר, וכמעט לא מעלים על דעתם שהם יכולים עוד לומר. אותן מלים ש"פסנתר בחורף" מניח, כמו כוסית של משקה חריף וחזק ומדויק, מול קוראיו.

עמרי הרצוג כותב עבודת דוקטור ומלמד בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ