בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרי פרינס, שבזכותה בוטלה העבדות בבריטניה

תגובות

השנה מציינת בריטניה את יובל המאתיים לביטול העבדות. לאחר עליות ומורדות בדרך אל החוק לביטול העבדות שנחקק ב-1807 עדיין היתה הדרך ארוכה לביטול העבדות גם במוש בות בריטניה שמעבר לים. לכך סייעה ביותר עדותה של מרי פרינס, שהגיעה עם אדוניה מן האי הקריבי אנטיגווה לאנגליה. בזכות החוק שהועבר שם נגד העבדות ב-1807 השתחררה פרינס מעבדותה מרגע שהגיעה ללונדון. ב-1831 פורסם סיפורה, המתאר את חייה כשפחה, כפי שסיפרה אותו למעסיקה תומאס פרינגל, שרשם את תולדותיה מפיה ופירסם את זיכרונותיה במסגרת פעילותו בתנועה לביטול העבדות.

אמנם קיים חשד שפרינגל צינזר את הסיפור, כי חשש שמא הציבור האנגלי לא יאמין בפשעים שבוצעו בה, ואולי לא הרהיבה מרי פרינס עוז בנפשה לספר הכול, אבל גם כפי שהם, זיכרונותיה של מרי פרינס זיעזעו את החברה הבריטית כל כך, שהממשלה נאלצה לבטל את העבדות במושבותיה מעבר לים.

קשה לקרוא את ספרה של מרי פרינס, כי האכזריות המתוארת בו לא נתפשת ולא מובנת. המכות שניתכו עליה מדי יום כמעט לא היו תוצאה של מרי מצדה, או של טעות, או רשלנות. הן נבעו בעיקר מן ההנאה והסיפוק שהפיק הבעלים שלה מן ההתעללות. ומכאן הזעזוע.

למעשה, נעלמה העבדות מבריטניה בתחילת המאה ה-17 אולם במאה ה-18 החלו סוחרים להביא עבדים שחורים ללונדון ולאדינבורו כמשרתים אישיים. הם לא נקנו או נמכרו ומעמדם החוקי לא היה ברור עד 1772, כאשר מקרהו של ג'יימס סומרסט, עבד נמלט, הביא לכלל הכרעה חוקית בעניינו. הבעלים של סומרסט ניסה לחטוף אותו ולשלוח אותו לג'מייקה לעבוד במטעי הסוכר. סומרסט נטבל לנצרות בלונדון והסנדקים שלו הגישו תביעה נגד המהלך הזה. התוצאה היתה, שהשופט העליון באותה תקופה נאלץ להכריע אם החטיפה של סומרסט היתה חוקית אם לאו, והתברר שבחוק האנגלי לא קיימת חקיקה בענייני עבדות. לפיכך קבע השופט שבשל העדר חוק, יש לשחרר את האיש. כך נקבע למעשה שמצב של עבדות אינו קיים בחוק האנגלי. הכרעת הדין הזאת שיחררה את 14 אלף העבדים שחיו באנגליה.

למרות היעלמותה של העבדות מאנגליה, היא המשיכה להיות מקובלת במושבות הדרום באמריקה ובמושבות של איי הודו המערבית של האימפריה הבריטית. ב-1783 החלה להתגבש בציבור האנגלי תנועה נגד העבדות, שנוסדה על ידי קבוצה של קווייקרים, שיזמה הגשת פטיציה לפרלמנט. ב-1783 יצאה קריאה מטעמם לכנסיה האנגלית לחדול ממעורבותה בסחר העבדים ולהיטיב את תנאי העבדים האפרו-קריביים.

במאי 1787 הוקמה הוועדה לביטול סחר העבדים, שחתרה לביטול סחר עבדים דרך האוקיינוס האטלנטי. סחר העבדים נעשה בשיתוף פעולה עם ראשי השבטים במערב אפריקה ועם סוחרים בריטים שהביאו סחורות מנמלים כמו בריסטול וליברפול ומכרו או החליפו אותן בעבדים ממערב אפריקה. מנמלי בריטניה נשלחו העבדים למושבות באמריקה, שם נמכרו לבעלי מטעים תמורת רום וסוכר שהובלו לנמלי אנגליה. זה נקרא "הסחר המשולש" כי הסוחרים סחרו בשלושה מקומות בכל מסע של הלוך וחזור.

במאה ה-18 התגבשו רגשות שליליים קשים נגד המצב הזה. אנשים שחזו במו עיניהם באכזריות של הסחר לחמו בו, ומכיוון שהקווייקרים היו חסרי השפעה שוכנע האנגליקני ויליאם וילברפורס להיות מנהיג המאבק בפרלמנט. נעשתה עבודת מחקר רחבה בתנאים שבהם הוחזקו העבדים, ונגבו עדויות בנמלים בריטיים. כך למשל, ב-1796 פירסם גבריאל סטדמן את זיכרונותיו על מסע בן חמש שנים לסורינאם כחבר בכוח צבאי שנשלח לשם כדי להכניע עבדים לשעבר שהתמרדו. ספרו מתח ביקורת נוקבת על ההתנהגות לעבדים ותיאר את האכזריות שבה נענשו עבדים נמלטים. אבל חיבור זה אינו אלא חלק מקובץ גדול של ספרות הקשורה במאבק לביטול העבדות.

נשוב עתה אל מרי פרינס, השפחה שבזכות ספר זיכרונותיה בוטלה למעשה העבדות בבריטניה. היא נולדה כשפחה בברמודה. היא מספרת בזיכרונותיה כי בשנים הראשונות לחייה היתה מוגנת ואף שיחקה עם ילדי אדוניה. אבל בבגרותה, בשל מצבה הכלכלי של משפחת אדוניה, נמכרה והורחקה ממשפחתה. היא נמכרה מאדון לאדון, "מקצב אחד למשנהו" באיים הקריביים, עד שהגיעה לבעלים של מפעל להפקת מלח באי גרנד טורק. היא מספרת: "היינו קרוב לארבעה שבועות בים והצידה והמים הלכו ואזלו. הייתי מתה ברעב אלמלא טוב לבם של זוג שחורים שהביאו עמם את צידתם הפרטית".

בבואה לגרנד טורק נמסרה לבעליה החדשים תמורת מאה לירות. היא היתה אמורה לעבוד מארבע בבוקר עד רדת היום, ובערב צריך היה לערום את המלח, לשאתו למחסנים, לאפסן אותו בשקים כדי להעלותו על האוניות. לפעמים עבדו כל הלילה בהעמסת המלח על הסיפון. זה היה מקום נורא, שבו החיים היו אך ורק עבודה. מקום אכזר, איום. העבדים שעבדו בברכות המלח סבלו מפצעים שלא החלימו ובהיותם ניצבים ברגליהם במי המלח נפגעו רגליהם. גם השמש האכזרית תרמה לסבלם ורבים מהם התעוורו. חוץ מזה הם נענשו כשלא עבדו מספיק מהר, הצליפו בהם או נתנו אותם בסד.

מרי פרינס חייתה בגרנד טורק עשר שנים. העבודה עשתה שמות בגופה, והיא חלתה בשיגרון. מקץ עשר שנים בבריכות המלח נמכרה לבעל עבדים באנטיגווה, ג'ון ווד הסדיסט, שכלא אותה בכלוב והשאיר אותה למות בבקתה נידחת, כשהשיגרון שלקתה בו לא איפשר לה לעבוד. היא ניצלה על ידי שכן. בני משפחת ווד סירבו לאפשר לה לקנות את חירותה. וכך, ב-1828 הם לקחו אותה עמם ללונדון, כדי שתעשה בביתם את עבודות הבית. מרי קיוותה שהאוויר בלונדון ירפא את השיגרון שלה, ושהיא תוכל לחזור משם לבעלה באנטיגווה כאשה חופשייה. אבל המחלה החמירה והיא לא היתה מסוגלת לעבוד, והגברת ווד איימה לזרוק אותה לרחוב. בסופו של דבר, אמנם נמלטה מרי מבית ווד אל כנסיית המיסיון המוראווי, ומשם אל "חברת ההתנגדות לעבדות" והבינה שם שלמרות שהיא משוחררת בלונדון על פי החוק, אם תשוב לאנטיגווה שוב תוחזר לבעלות משפחת ווד. פעילי המאבק לביטול העבדות הגישו פטיציה בעניינה ונכשלו, כך גם נכשל הניסיון לקנות אותה מידי בעליה. היא הגיעה למשפחת פרינגל לעבוד כעוזרת-בית, והכתיבה למעסיקה תומס פרינגל את תולדותיה.

סיפורה הוא מן התעודות המזעזעות שקראתי. בזכות "פרויקט גוטנברג" אפשר כיום לקרוא את הספר באינטרנט.

הקוראים את הסיפור כשיצא לאור לא האמינו שתיתכן אכזריות כזאת, והגברת פרינגל הזמינה את המפקפקים לבוא לביתה ולחזות בגבה של מרי. אבל סיפורה של מרי פרינס אינו יוצא דופן. היא מייצגת קיבוץ גדול מאוד של עבדים שסבלו מהתעללויות ואכזריות בלתי מושגת.

המהדורה האחרונה של הספר יצאה ב"פנגווין" בעריכת שרה סלי. העורכת טוענת במבוא שלה שמרי פרינס לא היתה קורבן סביל. לראיה: בתביעת דיבה שהגיש ווד, הבעלים לשעבר של מרי, נגד פרינגל, בעקבות פרסום הספר, הופיעה מרי כעדה וסיפרה בפרוטרוט את אשר עבר עליה. ווד הפסיד במשפט. היא גם הגנה על עצמה ועל זולתה גופנית ומילולית בכל הזדמנות והתנגדה להתעללות בה ככל יכולתה.

מרי פרינס היתה האשה השחורה הראשונה שפירסמה את סיפור חייה. כיום מהללים את עוז רוחה ומציינים את מאתיים השנים לביטול העבדות באנגליה תוך עניין מחודש בסיפורה. החודש נקבע לזכרה שלט בבלומבסברי, שם חיה תקופת-מה, וכך הוכרה פרינס רשמית כמי שמילאה תפקיד מכריע במאבק לביטול העבדות.

The History of Mary Prince

Editor: Sara Salih

Penguin classics



שפחה מופרדת מבתה הנמכרת לאדון אחר, תחריט משנת 1850



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו