בתו של פייר נייראק, הוא נפתלי כהן

ב"צ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ב"צ

חיפשתי באינטרנט הלוך וחפש דבר מה על הסופר הצרפתי פייר נייראק. המידע היחיד שמצאתי היה באתר של ספרים ישנים, המוכר את אחד מספריו, ואין שום רמז שבעולם שאותו פייר נייראק מסתורי היה בעצם יהודי ארץ-ישראלי ושמו נפתלי כהן, שאי אז בתחילת המאה העשרים החליט שיהיה לצרפתי ויהי מה, ועזב הכל כאן, ובצרפת היה לכותב רומאנים וספרים לבני הנעורים. כוכבו דרך ודעך, ומה שנשאר ממנו בעולם הוא זיכרון המעשה ההירואי שעשה, ואזכורים בכמה ביבליוגרפיות המתמקדות בפועלם של אנשים מהמזרח בתחום ה"פרנקופוניה", אותו תחום שצרפת ששה כיום לעודד אותו משעה שנחלשה אחיזתה באותם מחוזות דוברי צרפתית בלוואנט, שארץ ישראל היתה במידת מה חלק מהם.

מה שעוד נשאר מפייר נייראק הוא בת. הבת היא בעצמה גברת לא צעירה, עיתונאית בקצבאות, ושמה תקוה ויינשטוק. לא מכבר פירסמה תקוה ויינשטוק ספר לבני הנעורים המספר בלי כחל ושרק את סיפור חייה וחיפושיה אחר אביה, שנחשב אבוד: היא, ילדה מפתח תקוה, שנשארה לחיות עם אמה וסבתה בארץ, אינה מצליחה להציל כמעט דבר מפיהן על האב שעזב, והיא מתאמצת אט אט עד שהתמונה כולה מתבהרת לה, ולא זו בלבד, אלא שהיא נפגשת אתו, ולאחר הפגישה הגורלית היא מרגישה שהיא בוגרת, ושתם פרק החיבוטים הילדותי בחייה.

גמעתי את הספר בנשימה אחת. בלי להתכוון לכך הוא סוגר במידה מסוימת את הז'אנר של "סיפורי המושבה", שמוצה כבר על ידי קודמיה, כרות אלמוג ויהושע קנז, וישעיהו קורן ואהוד בן עזר וחנוך ברטוב, ורבים רבים אחרים. מצד אחר הוא גם פותח מחדש את הז'אנר, כי הקורא המשתאה אינו מבין איך ההווי של פתח תקוה מתקופת המנדט וראשית ימי המדינה יכול עוד להזין את הדמיון ולעורר השראה ספרותית ולהיות עוד באר של מים זכים כל כך, על סיפורי הכרכרות שלו, והערבים והפרדסים והבריכות שבפרדסים.

מה שתקוה ויינשטוק מוסיפה כתבלין משלה לז'אנר, הוא הסיבוב הצרפתי: אין זה דבר של מה בכך שבימים ההם, כשלכאורה היו כולם אוהבי הארץ, קם אדם ועשה מעשה הפוך - חזר במודע לאירופה לחפש שם תהילה ואף מצא אותה. היכול להיות דבר יותר אנטי-ציוני מזה?

מה שטרגי בכל הסיפור האופטימי הזה הוא שאביה של הנערה, הלא הוא פייר נייראק, כאמור, נפל במידה מסוימת קורבן לאהבתו לספרות הצרפתית. היא לא השיבה לו אהבה ולא הכניסה אותו לנצח שלה, הוא היה מהחיילים האלמוניים שלה, שמקום קבורתם לא נודע בתוך שדה הספרות המהוללת ההיא.

תקוה ויינשטוק היתה לימים אשתו של ירוחם לוריא, איש הוצאת "עם עובד" שתירגם ממיטב הספרות הצרפתית. בתרגומו קראתי בימים הרחוקים של נעורי את "הנסיכה דה קלב" של מאדם דה לפייט, רומאן חצר קלאסי מהמאה ה-17. גם תרומתו נשכחה כמעט. מי זוכר היום את ירוחם לוריא? ומי את הנסיכה דה קלב? וגם ספרה של תקוה ויינשטוק יצא בהוצאה קצת נידחת, כיאות. אבל התעקשו-נא ומצאו אותו ומובטחת לכם שעה של הנאה.

בעקבות האב האבוד, מאת תקוה ויינשטוק, הוצאת גוונים, 2007, איורים מאת מנחם לרון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ