אורן קקון
אורן קקון

משאלה אחת ימינה, מאת אשכול נבו, הוצאת זמורה ביתן, 2007, 336 עמודים

אכזריים, ציניים, מלאי הומור ואתיאיזם, הרגו הצרפתים את המחבר. כך משננים בגילמן, כך הוגים בהר הצופים. לאמיתו של דבר, למרות הניסיונות הנפוחים לכפות עלינו מצב אחר של סובייקט מבלי שנהיה מוכנים לכך, דומה שקרה למחבר הישראלי משהו גרוע הרבה יותר ממוות. הוא הפך, בעידודו של הזרם הפוסט-מודרני, שהובן כאן בדרך משונה מאוד ובתיווך של ממסד חסר שאיפות האומר "נעשה ונשמע", לגיישה של הקורא. הצרפתים דיברו, כמובן, על המשגות מופשטות, במשלים הקנו תורתם, בשפה חדשה, ואילו אצל המחבר הישראלי נהפכו ההמשגות המורכבות הללו לפשטות אווילית, כמעט חסרת מעצורים.

התרגומים של שפעת יפת הנדמים הרבה פעמים כהיאבקות בין התרגום למקור, מובילים לצמיחה מואצת ולהתבגרות לא טבעית של הקורא הישראלי, אשר בהיותו חסר טעם, או, על פי רוב, בעל טעם רע, ניזון ממאכלים רקובים ומדמה לעצמו עונג קולינרי. זה קורא שאוהב גם כדורגל וגם ספרות, גם טלוויזיה ירודה וגם קולנוע משובח, גם מופעי בידור בכיכר וגם תערוכת אמנות בגלריה תל-אביבית. זה הקורא היווני הנחות ביותר הנזקק נואשות לקתרסיס. אין קתרסיס אין כסף.

קשה לשים את האצבע על המקום שבו מפסיקה הספרות העברית לנסות להיות אמנות ונהפכת למימזיס ירוד, לשיעור בהיסטוריה, בדיוק כשם שקשה להסביר את עודף חסרי הכשרון המוצבים בעמדות מפתח, וכשם שאי אפשר לפענח את התחושה שצמר גפן מתוק מקיף את עולמנו. מי הם אותם שמות המתנוססים כדגלי תרבות ברשימת רבי המכר, אם לא אנשי עסקים. מה הן אותן יצירות אם לא נשים כעורות אשר שודכו במרמה. האשם טמון אולי בוויתור של הקורא, בהעמדת הפנים שלו, בהפיכתו ליחידה צרכנית. אבל אילו דרישות יכולות לצמוח מקורא שעטוף בתמימות אריסטוטלית תובענית, מקורא שהחליט שזה טעמו וחסל, או לא החליט כלל (מבחינת התוצרת זה היינו הך). יודע כל בן דעת כי עשרת הספרים המופיעים ברשימת רבי המכר הם הספרים הגרועים ביותר, ולו רק מפני שהרוב, וזה תמיד אותו רוב, מתענג על קריאתם.

מנגנוני הכפייה כשלו אף הם. באקדמיה, שלא לדבר על מערכת החינוך, מלמדים ספרות עברית מתוך תשוקה חולנית להיסטוריה היהודית ולא, כפי שהיה צריך, מתוך התשוקה לאמנות הטקסט (האיחוד בין ספרות עברית לכללית באוניברסיטת תל-אביב אינו יותר מטשטוש קוסמטי של גדר הפרדה עיקשת ואף צודקת). במרחבים אמנותיים אחרים, כגון קולנוע, אמנות פלסטית, תיאטרון ומוסיקה, המצב זהה אם לא גרוע יותר. ובאמת, הפופולרי כאן כל כך מכאיב. אין בו שמץ מתשוקת האמנות, אין בו שמץ עדינות. כל כולו קשיחות וגסות רוח. הדבר היחיד, הנחוץ, שעוד נותר, הוא מאבקו של היוצר לשינוי תודעת הצרכן: "החירות היא הרחבה של האפשרות להיות חופשי, והאפשרות הזאת איננה נתונה, אלא צריכה להילקח, להישמר, להתרחב" ("אנו כותבים אותך מולדת", יצחק לאור, עמוד 7). מה שחסר הוא הזיית הכותב, מטאמורפוזה קיצונית של תפישת עולמו והבנת תפקידו.

במהלך הרומאן של אשכול נבו "משאלה אחת ימינה", מעיד המספר על עצמו שבעצם אינו יודע לכתוב (עמ' 309). אני חושש שזה המקרה היחיד שחשתי אמפתיה כלפיו. המלים בסיפור מוטלות כמו אבנים כבדות על הדפים הרכים, והתחושה היא של נסיעה בדרך לא סלולה. אבל לנסיעה הזאת יש יעד, כי הדרך כבר נסללה בדמיון. לכן הכתיבה אינה שותפה למעשה היצירה, אלא מתארת אותו בזרות ובגסות. בחלק מהמקרים היא מתלווה אליו, וברוב המקרים היא רודפת אותו בהתאמצות נואשת להדביקו.

על הנקודה הזאת חשוב להתעכב. כתיבה איננה אמצעי (או לפחות איננה צריכה להיות), אלא היא היא הדבר עצמו. המעשה הספרותי מקבל משמעות רק אם הוא נהגה בכתמים, בחפצים, בשברי דימויים ובחצאי מחשבות, בנוסחי עומק, בהשתתפות מלאה בתהליך היצירתי, ולא כפי שאפשר אולי לשער, בפעולה מוכנית, פקידותית, שרירותית, היוצקת אל הדף רעיון מגובש וממופה. זה ההבדל בין פעולת כתיבה רגילה לבין פעולת הכתיבה היצירתית, המתנסחת לקול, או קולות, ייחודיים. כל סיפור, ויהיה זה הסיפור הטוב ביותר, נגוע בכתיבה גרועה אם הושלם לפני שלב הפעולה הפיסית (הכתיבה עצמה). כזה הסיפור שלפנינו.

יותר מכך. אשכול נבו הוא יוצר ללא שליחות, כאילו זיהה ביקוש גדול בשוק והביא הרבה מהמצרך המבוקש. הוא מגיש לקורא אותה חבורת צעירים מיתולוגית שסללה יחד את דרכה בחיים מימי התיכון העליזים, דרך הצבא המשחית ועד המעבר לתל-אביב. הוא מביא לקורא את עצמו. מהספר יוצא הקורא אדיש בדיוק כשם שנכנס אליו, ואף עם אישור מחודש לאדישות הזאת: "כך, בדיוק כך נראים חיי", או "היי, אותו דבר קרה גם לי" יאמרו בוודאי הקוראים.

ההזדהות עם המצבים המתוארים בספר גדולה עד כדי כך שהקורא חש בבחילתו של נרקיסוס. אבל אין זו הזדהות אמיתית, אלא סוג של הזדהות שקופה. נרקיסוס מחפש לראות את עצמו לא מתוך תחושת ביקורת או נבירה עצמית, אלא מתוך ניסיון למצוא את היפה (הוא עצמו) ולהסתפק בכך. העולם לא מעניין אותו. מכיוון אחר אפשר לדמות את יובל, גיבור הסיפור, ובאמצעותו את המחבר, לרופא המספר לחולה לאן הסרטן מתפשט, אך אינו מעניק לו ולו עצה קטנה אשר תוכל אולי לעצור את התפשטות המחלה. הרופא, במקרה הזה, הוא לא יותר מאשר מציצן. שתי האפשרויות המנוגדות האלו, הבטה עצמית אינסופית ומציצנות חסרת תכלית, קיימות ברומאן ויוצרות מצב בלתי נמנע של מחיקת ה"אני". כשיובל מביט בעצמו הוא ממילא רואה שם את החברה כולה ולהפך.

בתוך הסיפור על חבורה המביעה משאלות בין מונדיאל למונדיאל, נשזרת התיזה שיובל לא סיים לכתוב, בדבר הוגי דעות ששינו את דעתם. האחרון מביניהם הוא, איך לא, אריסטו. הנה דבריו: "כל ניסיון שלנו לדון במה שמעבר לניסיון שלנו נועד לכישלון. לכן הפילוסופיה צריכה להגביל את עצמה לחקר המרחב הנגיש לחושים שלנו, שהוא כשלעצמו נושא לפליאה גדולה די והותר" (עמ' 291). יש לראות במניפסט האריסטוטלי הנבוב הזה (שכן אפשר היה להבין את אריסטו במובנים רבים אחרים ולאו דווקא מצומצמים) את המניע לרומאן כולו, ולמעשה זה אף הבסיס הרעיוני שעליו עומדים ערכיה של החברה הישראלית היום: חוסר רצון ויכולת לשינוי תודעתי. בסיס שונה לחלוטין היה לה לפני תקומתה, בתקופה אפלטונית גם בספרות בת הזמן.

ספרו של נבו הוא גמולנו על נמנום תרבותי, על שנים ארוכות של בהייה פאסיווית ופליאה אינסופית ממראנו הכעור. אין בו שפה חדשה, אין בו בריאת עולם, אין בו אפילו פירוק של העולם הקיים. כמוהו כקורת עץ הנסחפת בנהר המרכזי, המנסה לשטוף את כולם בעיוורון סוחף.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ