הסופר האנגלי היחיד בעל חוש פוליטי רציני

ראיון עם מזכיר אגודת ג'וזף קונרד בלונדון, יו אפשטיין

עלית קרפ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלית קרפ

אגודת ג'וזף קונרד הבריטית נוסדה בלונדון ב-1973 על ידי מורה אמריקאית, ג'ולייט מקלאוכלן, שלימדה את תלמידיה את הרומאן "נוסטרומו" ומצאה שרק מעט מאוד נכתב עליו. על כן החליטה לכתוב ספר משלה שיעסוק בכך וכן לקבץ חוקרים, מורים, סטודנטים וחברים יודעי ספר שהתלהבו מהסופר האנגלי האירופאי ביותר שקם אי פעם. לפגישת המייסדים היו שתי תוצאות חשובות: הראשונה היא שארגון התרבות והחברה הפולני (P.O.S.K) הציע בנדיבותו לשכן את האגודה באחד מחדרי הבניין שבו הוא שוכן בהמרסמית שמערב לונדון, והשנייה - ייסודו של עלון שבמשך השנים התפתח לעיתון האגודה, "הקונרדיאן". מטרתה המוצהרת של האגודה היתה לקדם את לימוד יצירותיו של קונרד ולקשור קשרים בין קוראי קונרד, סטודנטים ותלמידים שעוסקים ביצירתו בכל רחבי העולם.

יו אפשטיין: "האגודה התחייבה לקיים קשרים עם אגודות קונרד ולתמוך בהן באמריקה, בצרפת, בפולין, באיטליה, בשוודיה וביפאן. מאחר שקונרד ממקם את יצירותיו במקומות רבים בעולם וקוראיו מפוזרים בכל העולם, יש לאגודה הבריטית חברים בכל יבשת, והיא הצליחה לייסד קהילת קונרד אמיתית חובקת עולם - חבורה של מעריצים הרואים באגודה הבריטית את אם האגודות (אף שבאגודה האמריקאית יש מספר החברים הגדול ביותר).

"אין ספק שאת כל הפעילות הזאת אפשר לזקוף לזכותה של המייסדת, ג'ולייט מקלאוכלן, אישיות מסבירת פנים וידידותית מאוד, שהיתה בעלת אנרגיה שאין דומה לה, ומי שהיתה במשך עשרים שנה הרוח החיה באגודה, דמות אהובה שחוקרי קונרד יכולים היו לפנות אליה בכל עניין. היא מתה ב-1996, בת שמונים, ואת מקומה כיו"ר האגודה ירשה קיית קרבין, שפרשה באחרונה מהוראה באוניברסיטת קנט בקנטרברי (שם גם קבור כמובן קונרד). הנשיא הראשון של האגודה היה בוריס קונרד, בנו הבכור של קונרד, ואת מקומו תפס, אחרי מותו, פיליפ בנו, נכדו של קונרד שהיה פעיל מאוד באגודה. מאז מותו, ב-2004, מכהן בתפקיד הפרופסור לורנס דייוויס, שערך קובץ מכתבים של קונרד אשר יתפרסם בקרוב בתשעה כרכים.

"האגודה מקיימת שני אירועים מרכזיים בשנה מיום היווסדה: הראשון הוא כנס שנתי, המתקיים מדי שנה בשנה בשבוע הראשון ביולי, בדרך כלל בהמרסמית, אבל לפעמים גם בקנטרברי, בוונקובר ובאמסטרדם. נוסף למאמרים של חוקרים שונים, אנחנו מקדמים בברכה דוברים חדשים ומנסים לשמש בימה לכל סוגי השיח בין קוראי קונרד בכל הרמות. האירוע השני שמקיימת האגודה הוא הוצאתו לאור של ה'קונרדיאן', אחד מכתבי העת המובילים בעולם בקטגוריה של כתבי עת המוקדשים ליוצר יחיד (אפשר להשוותו בקלות עם 'הדיקנסיאני', ועם 'כתב העת של תומס הארדי'). אנחנו מדפיסים שני גיליונות בשנה בעריכתו של ד"ר אלאן סימונס מאוניברסיטת סיינט מארי. נדיבותה של ג'ולייט מקלאוכלן מאפשרת לאגודה להעניק מלגות מחקר ופרס לחוקר צעיר ולחוקרים העוסקים בתחום מדי שנה.

"נעשיתי חבר האגודה לאחר שזכיתי בפרס הראשון על מאמר שכתבתי על ג'וזף קונרד והוזמנתי להצטרף לאגודה. אני המזכיר שלה זה עשרים שנה. נראה לי שפגישתי הראשונה עם קונרד התרחשה בעת שהייתי בן 15, ואחי המליץ לי לקרוא את 'נוסטרומו'. כמו קוראים רבים אחרים, הייתי מבולבל, אבל הוקסמתי מהמארג המופלא של השפה וגם ממעשה הרקמה העשיר. אני סבור שקראתי את 'הסוכן החשאי' כשהייתי בן 18, וזיהיתי בו אירוניה מבריקה ומצחיקה שהזכירה לי את דיקנס. אבל לא עסקתי בקונרד בלימודי התואר הראשון שלי בקיימברידג', ולכל היותר קראתי את 'לב המאפליה'. התחלתי לעסוק בקונרד כחוקר עצמאי, ומה שהוביל אותי היתה ההתלהבות שחשתי שלא היה לה שום קשר לעולם האקדמי. למעשה, מעולם לא לימדתי קונרד, ושמרתי תמיד את אהבתי ליצירותיו לחיי הפרטיים".

האם היה קונרד פופולרי אי פעם, או שספריו היו רבי מכר?

"ממש לא. אחרי פרסום 'Chance' (לא תורגם לעברית) ב-1914 הוא היה פופולרי מספיק, במיוחד בארצות הברית, כדי להפוך לג'נטלמן שכל כך רצה להיות, אבל הפופולריות שלו דעכה אחרי מותו. היתה תחייה מסוימת אחרי שב-1948 הוכנסו חלק מספריו לתוכניות הלימודים באוניברסיטאות, אבל הוא מעולם לא נהנה מפופולריות כמו זו שנהנה ממנה המינגוויי או גרייהם גרין, ששניהם הושפעו מאוד מיצירותיו. תמיד אמרו עליו שהוא סופר קשה, כמו הנרי ג'יימס או ג'יימס ג'ויס, וכך נותרה יצירתו נחלתה של האקדמיה בעיקר ולא כל כך של דוכני הספרים. הפופולריות שלו מעולם לא הגיעה לזו של דיקנס, של ג'יין אוסטן או של תומס הרדי באנגליה, וגם לא של ג'ורג' אליוט. הוא ממוקם יותר אי שם בין פלובר לקפקא".

מה דעתך על הטענות המציגות את קונרד כקולוניאליסט?

"מעולם לא הבנתי את הטענות הללו, אף על פי שיש כמובן ספרות שלמה שמקורה באמירה המפורסמת של צ'ינואה אצ'בה, שאמר ב-1973 שקונרד הוא 'גזען מחורבן'. אף שאין ספק שקונרד אהב במידה מסוימת לפחות את האופן שבו ניהלה אנגליה את המסחר שלה, בניגוד לאופן שבו עשו זאת הגרמנים, ההולנדים והצרפתית, אני רואה בו מישהו שחשף את האלימות, את חוסר ההבנה והאירוניה הגלומים במפגש הקולוניאליסטי. היו מי שהשפיעו על הקולוניאליזם הבלגי בקונגו יותר ממנו, גם אם הביטוי 'לב המאפליה' חדר אל העיתונות המודרנית ואף שלעתים קרובות נעשה בו שימוש שגוי".

באיזו מידה רלוונטית יצירתו היום?

"על ערש דווי כתב אורוול מאמר ובו טען שקונרד הוא הסופר האנגלי היחיד בעל חוש פוליטי רציני, ואינני חושב שיש בכך משום הגזמה. האופן שבו תיאר את אמריקה ב'נוסטרומו' נותר הדיון הנבואי האמיתי ביותר בקפיטליזם המאוחר ברומאן האנגלי. תיאורי הריגול, השירותים החשאיים ומה שנקרא כיום טרור ב'לנגד עיניים מערביות' וב'סוכן החשאי' נהפכו לדיווחים ברבריים מההווה, ותיאורי ריקבון האימפריה המזדקנת והופעתן של יישויות פוליטיות חדשות ברומאנים שלו מדברים לדעתי במובנים רבים על ההיסטוריה של אמריקה, רוסיה, האזור הפסיפי, סין והודו משנות השמונים ועד עצם הרגע הזה. את השאלה אם כתיבתו של קונרד יכולה להעיר על המצב במזרח התיכון, תוכלו לשפוט טוב ממני".

שנת המאה וחמישים להולדתו של קונרד נחגגת בכנסים באמריקה, בצרפת, בפולין, באוסטרליה ובאנגליה, ושיאם של האירועים יהיה בהקרנת יותר ממאה סרטים שנעשו על פי יצירותיו של קונרד באולם הקולנוע הלאומי בלונדון ובהרצאות שיתקיים ב"פורטרט גלרי" בלונדון ב-6 בדצמבר וידונו בהשפעתו על כמה סופרים בריטים בני זמננו וביניהם קולם טויבין, סאלי ויקרס, איאן סינקליר וגיילס פודן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ