איזה דבר קשה זה להיות אחד

אין זו ביקורת על ספר שירה, אלא עיון קרוב בשיר אחד - "הילדה זוהרה חושבת מחשבות על הבדידות של אלוהים" - מתוך ספר שיריה החדש של רחל חלפי

אלמוג בהר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלמוג בהר

פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף, מאת רחל חלפי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס לשירה, 2007

שירה זקוקה לאינטימיות. ובכל זאת מקבץ משורר ספר עבה ובתוכו שירים רבים, המפריעים זה ליחידותו של זה, המטביעים זה את זה בים של מלים ושירה, שאינו מאפשר תמיד לזהות בתוכו את כל טיפות המים ואת מקורן. ובכל זאת רוב המשוררים לא מפרסמים לפי זמנם ורצונם (של השירים) שירים בודדים, מודפסים על דפים בודדים, או קונטרסים קצרים של 15 שירים. והרי בעבר שלחו משוררינו שירים בודדים זה לזה, לפאר את ידידיהם או את עצמם, או לאתגרם לענות להם בשירי תגובה, ושלחו דיוואנים קצרים לבקשת אותם ידידים, ורק לאחר מותם, על פי רוב, עמלו אחרים כדי לקבץ את שיריהם השלוחים למקומות רבים ושונים אל מקום אחד, בדיוואן גדול.

בביקורת זאת אנסה להעניק לשיר אחד את האינטימיות הראויה לו, במחיר חוסר התייחסות לשירים האחרים. אין זאת ביקורת על ספר שירה, ובוודאי שלא ניסיון למבט כולל ומרוחק על מכלול שירתה של רחל חלפי, אלא עיון קרוב בשיר אחד שיצא בספר שיריה החדש, ושראוי לעמוד בפני עצמו. שיר זה, "הילדה זוהרה חושבת מחשבות על הבדידות של אלוהים" (עמ' 76-82), נפתח בדיבור ישיר, בגוף ראשון, המתקשר עם הכותרת ועם הבטחתה לילדותיות: "לפעמים / אני חושבת על / הבדידות של אלוהים". הילדה זוהרה חושבת על אלוהים, ולאט לאט מגלה כי היא יודעת עליו לא מעט: "והוא / רחוק / מכל רחוק // והוא אי שם / בשם / רחוק מכל שם // בסוף / של האין סוף".

מתי פוגש הילד את מושג האלוהות? האם היה חושב עליו לבדו לולא שמע עליו מאחרים? באיזה גיל? ובאיזה תוכן הוא ממלא את אלוהים, באמונה או בכפירה? ביראה או באהבה? בקירבה או במרחק? בממשות אנושית (כפי שהיא מופיעה בחלק מן הפרקים בתנ"ך, ואולי גם בכמה סרטים) או בנבדלות מוחלטת (מבתי מדרשם של הרמב"מיסטים השונים ותורות התארים השליליים למיניהן)? הילדה זוהרה מקבלת את ריחוקו של האל, שוודאי סיפרו לה עליו, ואת היותו בלתי ניתן לתיאור, כזה שאפשר לדבר עליו רק בסתירות, ועל כן הוא אמנם נמצא אבל במקום שאפשר להגדירו רק כ"בשם / רחוק מכל שם", ואפשר לדבר על מקומו רק במשלים ולומר כי "מעבר / לאין סוף / יש גדר של עץ / צבועה ירוק עם שלט / 'אין מעבר. / זה הסוף / של האין / סוף'" (מה שמוכרח להוליד תמיהה נוספת, "כי / הרי מוכרח להיות דבר / - מה מעבר / לאותה גדר").

אבל זוהרה הולכת צעד נוסף, מעבר לרמב"ם, וסותרת מיד גם את מרחקו של האל: "והוא גם כן קרוב / ואיש לא מנחש / כמה קרוב / שלפעמים // אני רוצה / ללחוש לו / משהו". פתאום נוצרת אינטימיות אנושית של הילדה עם האל, המקרבת אותו מכל אותו מרחק, ויוצרת פער בין ההיכרות של זוהרה עמו, היוצרת את הצורך שלה "ללחוש לו / משהו", לעומת היכרותם של רוב האנשים. מה היא אותה לחישה ראשונית של ילדה לאל? שיחה פשוטה, או אותה פעולה יומרנית שיצר האדם, תפילה? אולי עונה כאן חלפי, או זוהרה, לתהייתו של מאיר בוזגלו בספרו החדש, "עד נכון היום", "מה צריך להיות העולם כדי שתפילה תהיה מן האפשר?" ומודיעה כי צריך שתהיה ילדה אחת, המוכנה לחשוב על אלוהים, והרוצה לבדוק את כל אפשרויות הקשר שלה אל אלוהים, שהוא קודם עדיין לאכזבות הגדולות, לקשיים האנושיים הגדולים ולשאלות על מקומו של הצדק האלוהי בעולם.

הילדה מצליחה לראות את אלוהים בהתגלות פרטית המדברת בשפתה: "אני יודעת / שהוא / נח / בכיסא-נוח. // ברור שאלוהים נח בכיסא-נוח. / והכיסא-נוח בשמים / על לא-כלום / פשוט מונח. / ואלוהים שוכב עליו. / נח". עתה לאלוהים יש לא רק מקום, וקירבה ומרחק, אלא גם צורה, כי אלוהים בתיאולוגיה של הילדה זוהרה מסוגל לשבת על כיסא נוח, והוא אוהב לנוח בו, והיא אולי יודעת זאת כי גם היא אוהבת לנוח על כיסא נוח, ואולי כי אין היא רואה בעולמה מתי קם אלוהים מכיסאו והתערב במעשים. אלוהים מתקרב עד שעולה האפשרות: "אולי לפעמים הוא מתחפש / לסתם איש / ויורד לכאן? // אולי בכלל הוא גר כאן / בשכונה קרוב לים?" אלוהים בראשה של הילדה יכול לגור בצריף של המציל על חוף הים, "כי הים הוא גם כן / סוף עולם", ואף שהוא מוחלט, אין לו תפקיד עצמאי משל עצמו, ועל כן ראוי שזוהרה תחפש לו מקצוע, ואלוהים יקבל צורה גשמית עוד יותר, ויהיה אולי "הירקן עם הזקן הלבן" אשר רוכב על עגלה עם סוס וצועק לפנות ערב: "לימונעס לימונעס".

זוהרה תוהה מה עושה אלוהים בשעותיו הפנויות. אולי בדומה לה הוא "מצייר במכחולים דקים / כנפיים של פרפרים / וחיידקים וגלימות דגים / בעומקים עמוקים מכל עמוק" (אבל היא ודאי מציירת את הדגים מן השכבות העמוקות פחות, המוכרות יותר). הילדה ממשיכה לחשוב הרבה על אלוהים, "אפילו שבאמת בכלל / אי אפשר לחשוב אותו", והיא מתבגרת, "ילדה יותר / גדולה, שכבר למדה מלים קשות", ומתארת אותו כ"רב-אמן גדול מכל אמן", וגם כ"רב-מדען", ואפילו כ"ילד כזה חכם... והוא לבד / ואיש לא משחק אתו". לאלוהים יש יתרונות על בני האדם, מגלה הילדה, "יש לו המון המון חושים שלנו אין / ואין לנו מושג בכלל שיש", אבל יתרונותיו של אלוהים לא תמיד עוזרים לו, מפני שאף כי חוש ההומור שלו למשל הוא "בגודל החלל כולו", הרי ש"אין לו מי אשר / יצחק אתו". הרהוריה של הילדה מביאים אותה למחשבה מפתיעה, אך גם צפויה לחלוטין, שעל פיה אם כל אדם יודע שכל אדם זקוק לחברים כדי שלא יהיה בודד, וכיוון שסביר להניח שגם האל יודע זאת, וגם הוא לא רוצה להיות בודד ועצוב, הרי שאולי "יש עוד / אלוהימים", והם צוחקים לבדיחותיו.

אבל אם אין אלוהים נוספים לאלוהים, הרי שנמצא תפקיד לבני האדם, ואולי אנחנו בקיומנו נועדנו לשעשע את אלוהים, ובעצם "הוא חושב אותנו / ואנחנו / רק צללים בחלומו / ובכל זאת הוא מרשה לנו / לחשוב אותו // אולי / בגלל שהוא / לבד". האל הגדול הופך זקוק לילדה הקטנה אשר גילתה את סודו, את סוד הזדקקותו (ודברים אלו אינם רחוקים ממה שכבר כתבו מקובלים לפני הילדה זוהרה על יצירת העולם הזה ובני האדם בתוכו, ומקומה של תפילתם ולימוד תורתו). הילדה נעשית עצובה כשהיא חושבת "שהוא כל כך / לבד / שאין לו אמא אבא ומי / דואג לו כשהוא צמא / נותן לו משהו לשתות".

הילדה שוב לא יכולה להישאר בודדה עם מחשבותיה, והיא משוחחת עם אביה על אלוהים, שואלת אותו אם יש לו אמא, אבא או סבא, ומשתיקת אביה היא מבינה כי אלוהים יתום, ומקווה כי יש לו לפחות בת זוג, אדוניה (הילדה משתמשת בכלל התחבירי הפשוט שלמדה, כי ניתן ליצור צורת נקבה מכל מלה עברית בהוספת ה"א בסופה, ומחילה אותו על המלה היוצאת דופן "אדוני"), והרי "איזה דבר קשה זה / להיות אחד". כאן מוצאת הילדה את הסיבה האמיתית והעמוקה לקביעת התפילות לאלוהים: "הוא בטח אוהב תפילות / פשוט מפני שאז סוף סוף / מדברים אתו // גם אני לפעמים בלב / אומרת לו תפילה וגם תודה / וגם מתפללת אליו / שידאג לעצמו / ושיתחתן עם אדוניה / ושיהיה שמח / ובריא".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ