בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהלומה של יופי

באמצעות דימויים פשוטים מצליח קנינגהאם לעמוד יפה במשימה הקשה שנטל על עצמו: לדון במספר רב של מצוקות

7תגובות

עם רדת הערב

מייקל קנינגהם. תירגמה מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת כתר, 255 עמ', 92 שקלים

ירח הדבש האמיתי מגיע אחרי כמה עשרות שנים טובות, נהגה סבתא שלי לצטט את סבא שלה בכל פעם שפגשה בזוג צעיר אחרי חתונתו. אף על פי שאין שום דבר דבשי בהתקפות הבלתי פוסקות על זוגיות ארוכת שנים - התשוקה שמתה לה בסתר, הדאגה האינסופית לילדים, הצרות הכלכליות ועוד ועוד - יש במסקנה האוקסימורונית הזאת חסד שלם, גדול ונפלא, שמעמיד בצל כל סוף שבוע עתיר זיונים ברודוס או בפאריס. ואף על פי כן נוע תנוע, אומרת הקלישאה, ומסכמת במלותיה השחוקות את הדבר העצום והשברירי הזה: הברית שכרתו שני אנשים, המיטלטלת מסופה לסופה כמו סירת מפרש קטנה.

המרחק בין הכפר ההונגרי שבו נולדו סבתא שלי וסבא שלה לבין הדירה הניו-יורקית האולטרה-מעוצבת של גיבורי "עם רדת הערב" גדול כנראה כמו הפער בין איכות הכתיבה של מייקל קנינגהם לזו של העיבוד הקולנועי הבכייני והמעצבן ל"השעות" - הספר שהפך אותו לאחד הכוכבים העכשוויים בעולם הספרות. אבל נדמה לי שקנינגהם, שכל מלה שהוא כותב משפריצה קוליות בלתי מתאמצת, הגיע למסקנה דומה לזו של הזקנים, שלא ידעו את ניקול קידמן ותולדות האף המשופץ.

תצלום: ריצ'רד פיבס

פיטר ורבקה הריס, גיבורי "עם רדת הערב", הם זוג יפה ומעוצב למשעי בני 40 ומשהו. הוא בעל גלריה די נחשבת לאמנות, היא עורכת כתב עת (מקרטע מעט, אך יציב) לענייני אמנות ותרבות. יש להם פיסת נדל"ן משובחת במנהטן, בת מתבגרת שלומדת בבוסטון, חיי מין לא רעים מדי, חוש הומור אנין ומודעות עצמית מפותחת. הזדקנותם - בהמשך לנעוריהם היפים - מלאה בחן אצילי. אם כך, לכאורה הכל ממש בסדר, אולי יותר מדי בסדר: נקודת פתיחה קלאסית ביצירות שעיקרן הפיכת הקרביים של הבורגנות. בהתאם לכך, כבר מן המשפט הראשון נוטע קנינגהם בקוראיו ציפייה דרוכה ומוסכמת: משהו עומד לקרות, משהו הולך להשתנות, מישהו הולך לגלות משהו, ובדרך, כנראה, זה יכאב לו מאוד.

האירוע המכונן הוא ביקורו של מיצי, אחיה הצעיר של רבקה: אל יווני יפה תואר, המכשף את כל מי שעומד לפניו בחוכמתו ובקסמו האובדני. מיצי, שלמעשה שמו האמיתי (שאיש לא משתמש בו) הוא איתן, הוא בן זקונים פרובלמטי קלאסי: בן 23, עם רזומה עשיר של שימוש בסמים, שהתגלגל בין הצלחה מטאורית באוניברסיטת ייל לבהייה באבנים במקדש מבודד ביפאן, בין חיקן של אינספור נשים שונות ומשונות למיטתם של פרופסור צעיר ורוכב אופנוע, ובעיקר - בין הרואין לקריסטל. עצם השימוש בשם החיבה שלו בפי כל (קיצור של מיסטייק) מכתיר אותו כחתול המחמד הנצחי של אחיותיו הבוגרות, המתחרות על הזכות להצילו מהתהומות המסוכנות שאליהן הוא ממהר לזנק, לעייפותם הרבה של הוריו הזקנים.

מיצי חוזר מיפאן, נשבע בפעם המי-יודע-כמה שהוא נקי מסמים, ומתנחל בדירתם של פיטר ורבקה, שעתה נאלצים בעצמם לצאת למסע - מסע פרטי של כל אחד מהם, המיתרגם בסופו של דבר לפרשת דרכים זוגית. כמו גל אדיר משתבר מיצי על סלעיו האיתנים של פיטר, שהקוראים שוחים בתודעתו, ומעורר בו קשת שלמה של רגשות עזים ומנוגדים. מאבהות ודחיפות לפרוש חסות, ועד משיכה ארוטית חריפה, מבולבלת וילדותית, המגלמת כמיהה נואשת ליופי פראי ומסוכן, למורכבות חמקמקה, לסוד בלתי מושג.

אחת הנקודות היפות ומכמירות הלב בספר היא יחסיו המורכבים של פיטר עם בתו, בי, ועם מוסד האבהות בכלל, על ערכיו והציפיות הגלומות בו. הוא מוצף ברגשות אשם על כך שמעולם לא ראה בבתו נס או שלוחה אלוהית, כפי שמצפה ממנו הנורמה האנושית. "אם שנאתי את הטייטס שצבעם כצבע הפיפי ואת מיטת הנסיכה בעלת החופה הלבנה, כיצד יכולתי לאהוב את הילדה עצמה, עתה, כששערה התקרזל וגופה הפעיל בבת אחת, בהגיעו לגיל הבשלות המינית, ענף של הדנ"א שהיה רדום עד עכשיו (דנ"א שלי, בי, לא של אמך, צאצאית של חלבניות וחוטבי עצים), שאמר בפסקנות גשמית איומה: מוצקה, ארצית, בעלת שדי אשה גדולים וירכי יולדת, זמן רב לפני יום הולדתך ה-14. הורייך צנומים ונאים, ואת, בגלל תעלול כלשהו של גנטיקה, אינך כזאת". מכאן והלאה הוא כלוא ביחסי שתיקה מענה שנדמה כי הם חסרי תקנה - ככל שהוא חש אשם יותר, כך בי מתבצרת יותר באיבתה כלפיו.

חשיפת הצדדים הפחות מצודדים באבהות, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביחסו של פיטר כמעט לכל הדמויות בספר (בי, מיצי, האמנים הצעירים שהוא מייצג, ולעתים אף רבקה זוגתו), היא רק בדל או חוט דקיק המקשר בין שלל נושאים שקנינגהם בוחר לדון בהם. בין הסוגיות המונחות על השולחן: השפעתה הכבירה של המשפחה הגרעינית על מי שאנחנו, ניו יורק החבולה אך המקווה לטוב בעידן אובמה, השתוללות הקפיטליזם החזירי ונזקיה, הומוסקסואליות והומו-ארוטיקה, פרידות, מחלות ומוות - וזו רק רשימה חלקית. את כל אלו עוטפת האמנות על סוגיה השונים, על תפקידה החיוני בפדיון הרגשות האנושיים ובהנבטת יופי במקום מוכה חידלון וייאוש. לצד איזכורים מפורשים של יצירות ויוצרים - כמו ריימונד קארבר, סקוט פיצג'רלד ויוהאן סבסטיאן באך, והומאז' מודע לעצמו היטב ל"מוות בוונציה" האלמותי של תומאס מאן - קנינגהם מקצה לאמנות משקל נכבד, כמשקלה של דמות מפתח. הכמיהה ליופי אחת היא: לציור, לפסל, לאדם או לרגע של חסד. כמו פון אשנבאך, האציל הגרמני המזדקן ב"מוות בונציה", שלא יכול היה לחזור למידותיו המוגדרות והמכובדות לאחר שפגש בנער טאדז'ו לראשונה בוונציה, כך גם פיטר האריס הניו-יורקי. כשהוא כמה ומתגעגע למיצי בכל מאודו, הוא צופה בעוד יצירה קונספטואלית שנתלית בגלריה שלו, ואינו יכול עוד ליהנות מהיפה, הנכון והטוב של תמול-שלשום: "זה טוב. אירוני אך אנושי... אבל למרות הכול, הוא לא מוסיף לפיטר דבר. לא ברגע זה. לא היום. לא בשעה שהוא זקוק ל... יותר. יותר מרעיון שבוצע כהלכה".

כשיתבונן בסוף הספר ביצירה שנקרעה בטעות, ויגלה את שחבוי בה מתחת לפומפוזיות הקונספטואלית - יבחין סוף סוף גם באמת של מיצי, ושל חייו. כן, ציור קרוע החושף תחתיו אמת נוקבת הוא לא המטאפורה המתוחכמת בעולם. גם יתר הדימויים והמטאפורות בספר אינם מורכבים ביותר. אולם למרות פשטותם, הם מצליחים שלא ליפול לבנאלי ולקלישאתי, אלא דווקא להפוך לאפקטיביים בזכות הישירות שלהם. הם מצליחים לתקשר בקלות, לחלחל, ובסופו של דבר גם לרגש, ובזכותם מצליח קנינגהם לעמוד יפה במשימה הקשה שנטל על עצמו, ולדון במספר רב של נושאים ומצוקות אישיות בתוך שטח עלילתי מצומצם יחסית. אין זה אפוס בין-דורי הנפרש על פני שנים, מקומות ודמויות שונות - אולם זהו בהחלט רומן שמצליח לשקף תזוזת לוחות טקטוניים המתרחשת בנפשו ובביתו של אדם.

לציון השבח הנלהב הזה אחראי בעיקר השליש האחרון של הספר, שכולל סצנות יפהפיות וזרם תודעה מדויק ורגיש. האינטנסיביות והכנות שמאפיינות אותו מחזקות, לטעמי, את הרפיון היחסי של החלקים הראשונים, ומותירות בתום הקריאה תחושה של חוויה מטאפיסית או רגשית לכל הפחות. זהו ככל הנראה ירח הדבש המאוחר שהכין קנינגהם למי שהתמידו ודבקו בדמויות של "עם רדת הערב" עד סופו.

By Nightfall / Michael Cunningham



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו