טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנטי-סוציאלי

ברור מדוע ניסו להפוך את אפיקורוס לריקא או להולל: הרי הוא מציע לאדם להפסיק להתמכר לשוקולד המריר העיקרי של דתות רבות ולהבין כי "המוות אינו ולא כלום בעבורנו"

תגובות

אמרות היסוד: על האושר וההנאות האמיתיות

אפיקורוס. תירגם מיוונית: יוסף צ' ליברזון. הוצאת נהר ספרים, 120 עמ', 72 שקלים

 

לדובר העברית המלה "אפיקורוס" מסמנת כפירה, והיא הפכה משמו של אדם אחד לסוג של עמדה רוחנית מגונה. "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס" (משנה סנהדרין, י). הרמב"ם פסק, למשל, שאין מתאבלים על אפיקורוס שמת, ושאסור להחזיר לו אבידה. במסכת אבות אנו מצווים להיות ערוכים תמיד לאיום האפיקורסי על גבולותינו: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". אבל מה להשיב?

באנגלית, "אפיקורסות" (Epicurism) אינה כפירה תיאולוגית, אלא "הדוניזם", נהנתנות: כלשון אחד המילונים, משמעות המלה "תענוגות, חושי טעם וסגנון חיים של אנין טעם; הרגלים או תשוקות של רודף תענוגות". לפי תפישה שגויה זו, משתתפי "מאסטר-שף", שופטים ונידונים כאחד, כולם בנים לאסכולה האפיקורסית.

באופן פרדוקסלי, שני כיווני סילוף אלו של הפילוסופיה של אפיקורוס (270-341 לפני הספירה, יוון) הם הטעם העמוק לקיומה של הפילוסופיה הזאת. הפרשנות היהודית מציגה את האפיקורוס ככלי ריק, כחסר תוכן ובסיס רוחני רחב. אמנם המשנה אינה מגדירה אותו במדויק, אבל יש להניח ש"האומר אין תחיית מתים ואין תורה מן השמים" אף הם בגדר "אפיקורוס", כלומר אדם שאין לו תוכן רוחני משל עצמו, וכל מהותו היא בשלילת אמונות הזולת; המשמעות הנוצרית-מערבית למונח הפוכה אבל דומה ביסודה לזו היהודית, בכך שהיא טוענת שהאפיקורוס הוא "גדוש" מדי, כבול לחושיו ולהנאות הגוף.

שני אלו הם ניסיונות אינסטינקטיביים ליצור פרודיה - פרודיה של המעטה ופרודיה של הגזמה - על שיטה פילוסופית שגם אם אינה מושלמת היא מעניינת וטעונה. לא אגזים אם אומר כי במסגרת היהודית הקנונית עצמה יש נימות מובנות של אפיקורסות, וספר "קהלת" הוא הדוגמה הבולטת. אבל את "קהלת" אפשר היה לנסות להכניס לזרם המרכזי בעזרת פרשנות; את הפילוסוף היווני - לא.

אפיקורוס מפקפק בהדוניזם: "אילו הדברים המשמשים את הנאותיהם של הפרוצים ורודפי התענוגות היו משחררים אותם מן המחשבות המפחידות הקשורות בתופעות השמים, במוות ובכאבים... לא היתה לנו שום עילה לגנות את האנשים האלה". אבל התענוג אינו משחרר מהפחד אלא לרגע, ולכן ודאי שאין הוא, לשיטת אפיקורוס, בעל ערך מיוחד. וברור אף יותר שהפיכת השיטה הפילוסופית ל"כפירה" ריקנית שכל עניינה ביקורת הרסנית נסתרת מאליה למקרא פילוסופיה מקסימליסטית שעניינה "בכל הנוגע למה שמעל ולמה שמתחת לארץ".

אם עלי להצביע על עניין אחד בספר היפה הזה, שהוא החמישי בסדרה מתהווה של תרגומים לפילוסופיה העתיקה בהוצאת "נהר ספרים" (בהמשך צפוי להופיע תרגום חדש ל"הרהורים" של מרקוס אורליוס), הרי הוא, כדברי המתרגם בהקדמתו, העובדה ש"הפיסיקה משמשת בסיס לאתיקה" בשיטה האפיקורסית. "רק בעזרת הכרת טבע המציאות על מכלול הופעותיו יכול האדם להגיע אל הדרך הנכונה לחיים מאושרים, שכן דרך זו נגזרת ישירות מן הטבע". ובלשונו של הפילוסוף: "אין בשום אופן דרך להשתחרר מן הפחד הקשור לעניינים החשובים ביותר למי שלא רכש ידיעה מושלמת בטבעו של היקום כולו, אלא ממשיך לחשוד שמא יש דבר-מה בסיפורים המופיעים במיתוסים".

למקרא קטע זה, ברור מדוע דת טיפוסית תנסה להפוך את אפיקורוס לריקא או להולל: הרי הוא מציע לאדם להפסיק להתמכר לשוקולד המריר העיקרי של דתות רבות - שוקולד הפחד הכהה, אותו הפחד שמזינים "הסיפורים המופיעים במיתוסים". ומה תעשה דת שהקימה מבנים מפוארים של גן עדן וגיהנום כשיסור פחד המוות? איני יכול שלא להיזכר בפסוקו מרומם-הרוח של שפינוזה ("אתיקה", הקיבוץ המאוחד 2003, בתרגום ירמיהו יובל): "אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות, וחוכמתו אינה ההגות במוות, אלא הגות בחיים".

ההתבססות של האתיקה האפיקורסית על הפיסיקה יכולה להיות גם נקודת תורפה שלה, מפני שבפיסיקה ובתפישת הטבע בכללותה חלו שינויים עמוקים ב-2,300 השנים שחלפו. מבלי לפרט, הוא תופש את המציאות כ"אטומים וחלל ריק אינסופי", אטומים שיוצרים ישויות כמו אדם או ענן באופן אקראי, וללא תכלית. לכן, כותב המתרגם, לשיטת אפיקורוס, "העין לא נוצרה כדי לראות בעזרתה, אלא לאחר שנוצרה, ובאופן מכני לגמרי, למד האדם להשתמש בה כדי לראות". קשה לקבל עמדה כזו אחרי דרווין, וגם תפישת ה"אטום" השתנתה מאז. אבל הזיקה העקרונית בין פיסיקה לבין אתיקה היא זיקה עקרונית, שיכולה וצריכה להשתנות עם השתנות הידע על העולם. ברור כי אפיקורוס מבין ש"ידיעה מושלמת בטבעו של היקום כולו" נתונה לשינוי. מבחינה זאת, זוהי פילוסופיה פתוחה, נצחית.

אפיקורוס תופש את האלים כאדישים לקיומנו, בהיותם חפים מרגשות "כעס או חיבה". זו נקודה מעניינת, שמסבירה שוב את יחס היהדות העוין לפילוסוף, ולא רק מבחינה דתית. שכן האדם האידיאלי, כמו האל, הוא טיפוס בלתי מעורב, לא פוליטי, וחף מסערת רגשות. לא אל "קנא ונוקם" (נחום, א), אלא אל שלם בתוך עצמו, שממילא אינו מצפה מהאדם לקנא או לנקום בעבורו ובשמו. שוב שפינוזה: "מי שאוהב את אלוהים אינו יכול לחתור שאלוהים ישיב לו אהבה".

דמות האדם האידיאלית הנגזרת מדמות אל זו היא של אדם החי בקרב ידידיו (ב"אולימפוס" הקטן שלו, אם תרצו) ואינו תופש עצמו כחלק של החברה בכללותה, וממילא אינו נתפס לטלטלות הרגשיות שמאורעות חברתיים מחוללים בקלות כה רבה. זו עמדה חברתית שאפשר לגנות, במיוחד בימים אלו של מחאה חברתית, אבל כדאי גם לנסות להבין. הנקודה החשובה היא שאפשר להבין את הסלידה היהודית מהאפיקורסות לא רק על בסיס הכפירה שלה במעורבות האל בענייני האדם, אלא גם בבדלנות האנטי-סוציאלית שנולדת מהתיאולוגיה הזאת. במלים אחרות, אפיקורסי לא רק שלא יתפלל, אלא שגם לא יתפלל בציבור. "חיה בהיחבא", ניסח אפיקורוס, ואילו היהדות כתרבות, לאו דווקא כדת, דוגלת בקהילתיות. דמו לעצמכם אדם אוכל מנה יפה של חמין בשבת ומקנח בלפתן השזיפים ההכרחי - "בהיחבא". אכן, הדבר כלל לא יעלה על הדעת, אף לא על דעתו של אפיקורוס.

Kyrial Doxai / Epicuri

ספרו של דרור בורשטיין "נתניה" ראה אור בהוצאת כתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות