בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על החוקר הבלשי והקורא הספרותי

ספרו הבלשי של משעני הוא קודם כל מעשה ספרות, המעורר עניין בגיבוריו הפגומים בצורה כל כך אנושית, ומסופר בשפה ישירה ומשכנעת

9תגובות

תיק נעדר: אברהם אברהם, חקירה ראשונה

דרור משעני. הוצאת כתר, 281 עמ', 89 שקלים

בעידן הקלאסי של ספרי הבלשים - של אגתה כריסטי ובני דורה - נהפך הסופר, במוקדם או במאוחר, גם לחוקר. גדולי התיאורטיקנים של הסוגה הספרותית הזאת, שמי שאינם מבינים בספרות, או בחיים, מתעקשים על כך שהיא נחותה ולא ממש "ספרות", התפתו גם לכתוב ספרי בלש, בין אם אחרי שניסחו את כללי ה"עשה-ואל-תעשה" של הסוגה, או לפני.

בספר הבלשי עצמו, במוקדם או במאוחר, גם הקורא נהפך לחוקר. הוא לומד לקלוט את הפרטים שהמספר, או הגיבור, מספקים לו, אבל גם זוכר כל הזמן להציץ מעבר לכתפם, ולפתור את החידה לפני שהבלש (או המספר) יגישו לו - או לה - את הפתרון. כך שהקריאה היא בעת ובעונה אחת גם התמסרות לאשליה של עולם דמיוני, שבו הקורא הוא נהנה פוטנציאלי סביל, וגם פעולה בעולם אמיתי, שבו הקורא רוצה להקדים בדמיונו את הבלש בפענוח החידה (מי ביצע את הפשע), אבל גם לא באמת רוצה בכך. הוא רוצה להיות מופתע מהפתרון, אבל הפתרון צריך להיות מתקבל על דעתו. הוא אמור לחוש שאילו ניתח את כל הנתונים שהיו לפניו בצורה נכונה, היה יכול לדעת מי עשה מה למי ולמה.

תצלום: תיאטרון סראטוב

דרור משעני החוקר יודע את כל אלה. לכן הגיבור של ספר הפרוזה הראשון שלו, שהוא ספר בלשי ומלכתחילה ראשון בסדרה עתידית, פקד אברהם אברהם, אוהב לקרוא ספרות בלשית ולראות סדרות מתח בטלוויזיה, ולהוכיח (לעצמו) איפה ולמה הבלשים הדמיוניים שגו, ואיפה פעלו לפי כללי עולם מומצא, שאינם ישימים בעולם האמיתי, שמחוץ לספר או לטלוויזיה. לכן אברהם אומר לחנה שרעבי, שבאה לתחנת המשטרה כדי לדווח על בנה, תלמיד תיכון שיצא מהבית לבית הספר ולא חזר, שבישראל לא נכתבים ספרי בלשים כמו של אגתה כריסטי (אחת המעטות שלא ניסחה תיאוריה של הסוגה), או "הנערה עם קעקוע דרקון".

הסיבה, לפי דעתו (והיא צריכה להניח בשלב זה גם את דעת האם המודאגת), היא ש"אין כאן פשעים כאלה. אין אצלנו רוצחים סדרתיים, אין חטיפות, כמעט ואין אנסים שמתנפלים על אנשים ברחובות. אצלנו, אם מבוצע פשע, זה בדרך כלל השכן, הדוד, הסבא... פשוט אין אצלנו מסתורין. ההסבר הוא תמיד ההסבר הכי פשוט".

אלא שמשעני, החוקר, הקורא והסופר, יודע שמה שפקד אברהם אברהם אומר הוא פשוט לא נכון. קודם כל, יש כבר בישראל ספרי בלשים וסופרים בלשים: בתיה גור, אורי אדלמן, אמנון ז'קונט, שולמית לפיד, יאיר לפיד או ליעד שוהם, אם להזכיר רק כמה שמות בולטים. ויש גם פשעים "כאלה". ובאשר למסתורין? טוב, תלוי איך מגדירים מסתורין.

משעני שותל את הדיבור על סוגת הסיפור הבלשי ויחסה למציאות מיד בראשית הספר, כי זה הטריק הישן ביותר בחוקי הספר הבלשי. ארתור קונאן דויל, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון כבר עשו את זה. זה נועד לשתול בקוראים את התחושה שהמתואר בספר הוא בעל תוקף מציאותי שאינו סתם סיפור בלשי מלאכותי המציית לנוסחאות שגורות; שזאת לא חידה שאפשר לפענח אם מרוכזים מספיק בפרטים - מה שהגיבור אמור לעשות - אלא מעשה בדיון אמנותי המציית לכללים אסתטיים ופסיכולוגיים, שמטרתו חוויה שאינה אינטלקטואלית בלבד. הטקסט אומר לקוראים: אני לא סיפור בלשי - לא שיש לי משהו נגד סיפור בלשי, כמובן - אני ספרות.

וזה אולי המקום להסביר, שמכיוון שספרו של משעני הוא בכל זאת, לפחות על פניו, סיפור בלשי, הסוקר מוגבל ביכולתו לספק פרטים על העלילה והתפתחותה. כמובטח בכותרת, יש נעדר: הנער עפר שרעבי, שלדברי אמו יצא בבוקר לבית הספר ולא חזר לביתו. כבר נקודת המוצא מספקת את מה שפקד אברהם טוען שאינו קיים בישראל: מסתורין. החוקר והקוראים לא יכולים לדעת אם אכן הפשע כבר בוצע, או בידי גיבורי הספר למונעו. אבל מה שהספר אומר, לכל אורכו, הוא שבמציאות השגרתית יש בהחלט מסתורין. זה לא המסתורין של העלילה הבלשית, שסופו להתבהר כשהקוראים יידעו מי עשה מה ומדוע. זה המסתורין של החיים, שבהם לעולם איננו יכולים לדעת אם התשובה שלנו לשאלות האלה נכונה, ואם יש בכלל תשובה נכונה. או אולי אם יודעים לשאול את השאלה הנכונה.

מה שכן אפשר לספר - אם לא את פרטי העלילה - שמשעני בחר לכתוב מה שמכונה police procedural, סיפור בלשי שאותו חוקרת המשטרה, ולא בלש פרטי. כלומר, הוא כמו מיכאל אוחיון של בתיה גור, ולא כמו ליזי בדיחי של שולמית לפיד. והוא גם אינו אקסצנטרי, בעל מנהגים יוצאי דופן; להיפך, הוא כמוני וכמוך, אפור, הולך עקב בצד אגודל, חסר ביטחון, מגשש באפלה, מטיל ספק בעצמו. אנטי גיבור.

זה מישור אחד של הספר: ניסיון להבין את ההעדרות באמצעים משטרתיים של ממצאים, שאלות, הוכחות, כמו בספרות בלשית. נוסף על התיק המשטרתי, על הנעדר, שהוא התיק הראשון - מני כמה - שחוקרים כאן אברהם והקורא, מככב בסיפור גם תיק בית הספר של הנעדר.

המישור השני מגיע בדמותו של זאב אבני, מורה המתגורר באותו חדר מדרגות שבו גרה משפחת הנער הנעדר. הוא רומז - לחוקר ולקוראים - שהוא יודע על הנער הנעדר יותר משכולם יודעים. הוא גם בעל שאיפות לכתוב ספרות, ומברר לעצמו את מטרותיה של הספרות באמצעות שיחות עם מורה בסדנת כתיבה בבית אריאלה, סופר "רציני", אם כי לא מצליח מסחרית, ששמו מיכאל. מיכאל (אם אני לא טועה מאוד, את כל החלק הזה של הסיפור כתב משעני עם לשון עמוקה בלחי) מרצה לזאב על הספרות שצריכה לפעול על הקוראים כגרזן המכה בים הקרח של נפשם, ועל כך שהיצירה - בין אם נכתבה כספרות, אך בעיקר אם לא, צריכה לדבר לנמען אחד. הנמען - וזה לא נאמר, אבל די נרמז - הוא גם מי שקורא את "תיק נעדר".

אבני, שפקד אברהם לא פנוי לשמוע אותו - כי הוא רוצה להתרכז בחקירה, ולחוש את הדמויות המעורבות - פונה לספרות. תעלומת הנער הנעדר מספקת לו השראה, והוא מנסה לספק פתרון למסתורין באמצעות הדמיון הספרותי שלו. הוא בודה עלילה, ומנסה בדרכו לכפות אותה על המציאות. מבלי לגלות יותר מדי פרטים, אומר רק שבכך הסופר המתחיל מעורר חשדות כלפי עצמו, ובינו לבין פקד אברהם מתפתחים יחסי חוקר-נחקר המזכירים קצת את היחסים שבין רסקולניקוב לבין חוקרו, פורפירי פטרוביץ', ב"החטא ועונשו", מעשה ספרותי מובהק המשתמש במוסכמות של סיפור בלשי.

אם לא ברור עד עכשיו - וחלק מן הקסם של הטקסט הזה הוא שהוא הולך צעד קדימה ושניים אחורה, מרמז להתפתחות שעוד לא באה לפי הקורא, אך כבר ידועה לגיבור שתודעתו נמסרת בטקסט - אומר בבירור שבעיני ספרו של משעני הוא קודם כל מעשה ספרות, המעורר עניין בגיבוריו הפגומים בצורה כל כך אנושית, שהספקות מטלטלים אותם, שמסופר בשפה ישירה ומשכנעת. ואם הקוראים לא משתכנעים בכך בעצמם, הם מקבלים חיזוק נוסף לתחושה ולכוונה הזאת כשפקד אברהם אברהם, הנתקע בכתיבת הדו"ח המסכם את החקירה, כמעט מתפתה למעשה ספרותי, בעקבות הסופר המתחיל שחקר גם הוא את המקרה.

אותו סופר-חוקר מתחיל הוא דוגמה מובהקת של מה שמכונה בסוגת הספרות הבלשית Red Herring, רמז מטעה מטעם הסופר. דמותו ומעשיו כל כך זועקים את היותם רמז מטעה לקוראים המנוסים בקריאת ספר בלשי, שהם חייבים לחשוד שדווקא בגלל ההדגשה הזאת יש כאן יותר אמת ממה שנדמה תחילה.

לקראת סופו של הספר נעלם זאב אבני נעלם מן העלילה (אם כי הוא נדחף לתוכה עוד פעם, מחפש "סיגור", המלה העברית ל"Closure") לטובתה של מריאנקה, שוטרת בלגית שנולדה בסלובניה, אשת חלומות שיודעת גם קראטה, גם תיאולוגיה וגם לומדת לרכוב על אופנוע. פקד אברהם פגש אותה בעת ביקור חצי-מקצועי בבלגיה, והיא משתלטת על סופו של הספר, מכניסה תוכן חדש לחייו של אברהם, וגם מטלטלת את העלילה, החוקר והקוראים עוד פעם אחת, כדי ליצור את הרושם שבניגוד לספר בלשי, שעלילתו בסופו של דבר מסתברת, העלילה בחיים, ובספרות, היא לעולם רב משמעית.

הספר הזה מתרחש ברובו בחולון, סביבה ישראלית "פתוחה", בניגוד לפשעים בחברות "סגורות" (חוג לספרות, מכון פסיכואנליטי, קיבוץ) שחקר מיכאל אוחיון של בתיה גור. זוהי ישראל של חולין ושגרה. יש בספר - כראוי לספרות - תהיות על הטבע האנושי. דבריו של פקד אברהם, בתחילת הספר, על הספרות הבלשית מתבררים להיות נכונים ולא נכונים.

אבל סופו של הספר נכתב במפתח שונה מרובו, ונדמה לי שהוא מספר סיפור אהבה שחורג מגבולות הספר הזה, ואולי גם מגבולות הספרות. סיפור אהבה בין אברהם אברהם - שהעובדה ששמו הפרטי זהה לשם משפחתו כמעט שאינה מנוצלת, וטוב שכך - לבין מריאנקה. יש בספרות הבלשית גם מסורת של זוגות בלשים, שהיחסים ביניהם מספקים את הספרות לנוסחה, כך שיש סיכוי שבעתיד יפול עלינו עוד תיק של הצמד הבלשי, אבי ומריאנקה.

אפשר היה לעסוק גם במדרשי שמות ומוצא: אברהם הוא בן לאב עיראקי ואם הונגרייה, ובצוות החקירה נמצאים אתו הצעיר השאפתן והמתנשא, שרפשטיין (לא חשוב מאיזו עדה), ומעלול הוותיק שתמיד אפשר לסמוך עליו. שם המשפחה שבה מתחוללת הדרמה הוא שרעבי, ואילו המורה לספרות, כמו משפחתו - אשתו מיכל, סמל הרעיה הנאמנה והתומכת והבן עילי, והמדריך לכתיבה, כולם על טהרת הישראליות. אבל הרי משעני כתב ספר-מסה ששמו "יש בכל העניין המזרחי הזה משהו נלעג", אז ארפה מן הכיוון הזה, שנראה לי גם כן סוג של דג מלוח אדום שנועד לבלבל את הקורא.

המלה האחרונה חייבת להיאמר על כך שהעורך השלישי של מוסף "ספרים" הפקיד את ספר הפרוזה הראשון, הבלשי, של העורך השני של "ספרים" לביקורת בידי העורך הראשון של "ספרים". כעורך, זאת החלטה שהייתי נוטל בשמחה. אני לא יודע אם דרור משעני היה מחליט כך. אבל הוא כבר לא עורך של עיתונים. היום הוא עורך ספרים של ממש, ובעיקר סופר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו