היפ-הופ כחול-לבן

ניתוח ראשוני של סצנת ההיפ-הופ בישראל

מאשה צור-גלוזמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מאשה צור-גלוזמן

הספר "זמן אמת: היפ-הופ בישראל וישראליות בהיפ-הופ", שייצא השנה בהוצאת רסלינג, מציג ניתוח ראשוני של סצנת ההיפ-הופ בישראל. דרך מפגש עם גיבורי הסצנה בסביבת עבודתם מציג הכותב, אורי דורצ'ין, את כוח משיכתה של המוזיקה השחורה בישראל ובעולם.

"זמן אמת" הופך על ראשה את הביקורת המוכרת, שלפיה נוהים צעירים בישראל באורח בלתי מבוקר אחר אופנות מזדמנות ומראה כיצד משמש אותם הסגנון לבירור ממדים של אני אישי וחברתי.

באמצעות הדוגמה של יצירת ההיפ-הופ מאפשר הספר מבט אחר על הנחות מקובלות בכל הקשור ליחס שבין תרבות ואמנות, ערך אמנותי וערך מסחרי, מחאה ואופנה.

הפולמוס סביב משמעותה של מוזיקה שחורה בישראל משמש בסיס לדיון תיאורטי חדשני ומקורי, הטוען לאמת שבפופ בעידן של קץ האותנטיות. דורצ'ין, דוקטור לאנתרופולוגיה מטעם אוניברסיטת בן-גוריון, מספר על ספרו החדש.

מה משך אותך לכתוב על נושא ההיפ-הופ בישראל?

"היפ-הופ כתופעה עולמית עומד במוקדם של מחקרים אקדמיים כבר שני עשורים. העניין שלי בתופעה נבע מריבוי הפנים שלה ובעיקר - מהסתירות הפנימיות שהיא אוצרת בתוכה.

"יותר מכל דבר אחר, עניין אותי לבחון את כוח המשיכה של התווית ‘מוזיקה שחורה', רציתי להבין מדוע מי שלא מגדירים עצמם כשחורים מתעקשים לדבוק בהגדרתה זו של המוזיקה. היום אנחנו עדים לייצורן מחדש של קטגוריות גנטיות כערך מסחרי ורגשי, זו תופעה תיאורטית מרתקת שחורגת הרבה מגבולותיה של היצירה המקומית".

עד כמה ההיפ-הופ הישראלי מושפע ממגמות עולמיות ועד כמה הוא מתבסס על התרחשויות וזרמים מקומיים?

"התשובה בפשטות היא גם וגם. היפ-הופ הוא סגנון ותופעה עולמיים, אבל ייחודו בכך שמבצעיו מתעקשים על הישראליות שלהם.

"מעניין לציין, שבעוד רוקרים בולטים כמו גבע אלון, אסף אבידן ואחרים, מבקשים לבטל את הפער בין ישראל לבין העולם (ולכן בוחרים לבצע את שיריהם באנגלית), ראפרים נחושים לעשות היפ-הופ שיהיה ישראלי. זה הצידוק ליצירה והגמול שלה. בלי כל ציניות אני מזהה כאן תפישה חדשנית ממש".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ