בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דייוויד פוסטר ואלאס, דייב אגרס ועוד

תגובות

פותחים ספר

משהו כיפי לכאורה

"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" היא מסה של הסופר האמריקאי דייוויד פוסטר ואלאס על שיט בספינת תענוגות (הקיבוץ המאוחד, מאנגלית: אלינוער ברגר). ואלאס חושף את המנגנון של תעשיית ספינות הפאר, ודן בסוגיות חברתיות וקיומיות כמו ניתוחים פלסטיים, הגירה, חירות וחרדת מוות

עכשיו שבת, השמונה-עשר במארס, ואני יושב בבית הקפה המלא עד אפס מקום של נמל התעופה פורט לודרדייל, ואת ארבע שעות ההמתנה בין הרגע שבו היה עלי לעזוב את ספינת התענוגות לבין שעת ההמראה שלי לשיקגו אני מעביר בניסיון לארגן לעצמי מין קולאז' חושי היפנוטי של כל מה שראיתי ושמעתי ועשיתי כפועל יוצא של המשימה העיתונאית שזה עתה הסתיימה. ראיתי חופי סוכרוזה ומים בצבע כחול עז מאוד. ראיתי חליפה אדומה כולה עם דשים מתנפנפים. הרחתי את הריח שמדיף קרם שיזוף כשהוא מרוח על 9,500 קילו של בשר חם. פנו אלי בתואר "Mon" בשלוש ארצות שונות.

תצלום ארכיון: בלומברג

צפיתי בחמש מאות אמריקאים אמידים רוקדים "אלקטריק סלייד". ראיתי שקיעות שנראו כמו עיבוד מחשב וירח טרופי שדמה יותר למין לימון מגודל מידלדל מאשר לירח-האבן, המוכר והחביב, ירח ארצות הברית שאליו אני רגיל.

הצטרפתי (לרגע קל) לשורת רוקדי קונגה.

אני חייב לומר שבמשימה הזאת פעל, לתחושתי, מעין עיקרון פיטרי. מגזין יוקרתי מסוים מהחוף המזרחי שלח אותי בשנה שעברה, בלי הנחיות מוגדרות, לכתוב משהו מסאי על יריד מדינתי רגיל ושגרתי והיה מרוצה מהתוצאות. עכשיו מציעים לי את הדובדבן שבקצפת, משימה טרופית מעוטת דגשים והנחיות באותה מידה. אבל הפעם נוספה תחושת לחץ חדשה: סך כל ההוצאות ביריד המדינתי היה 27 דולר לא כולל משחקי מזל. הפעם שלפו "הרפר'ס" מכיסם מעל 3,000 דולר עוד לפני שראו אפילו תיאור תמציתי מוחשי אחד. הם חזרו ואמרו - בטלפון, בשיחות ספינה-יבשה, בסבלנות רבה - לא להילחץ. הם קצת מיתממים, לדעתי, האנשים האלה מהמגזין. הם אומרים שכל מה שהם רוצים זה מין גלויה חווייתית גדולה - סע, תחרוש את הקריביים בסטייל, תחזור, תספר מה ראית.

ראיתי הרבה אוניות לבנות ממש גדולות. ראיתי להקות דגיגים עם סנפירים זוהרים. ראיתי פאה נוכרית על ראשו של נער בן שלוש-עשרה (הדגים הזוהרים אהבו להתגודד בין גוף האונייה שלנו לבין הבטון של הרציף, בכל מקום שבו עגנו). ראיתי את חופה הצפוני של ג'מייקה. ראיתי והרחתי את כל 145 החתולים בתוך בית ארנסט המינגווי בקי וסט, פלורידה. עכשיו אני יודע מה ההבדל בין סתם בינגו לבין בינגו-פרס, ומה פירוש הדבר שהסכום המצטבר בבינגו הוא "כדור שלג". ראיתי מצלמות וידיאו שנזקקו ממש לעגלת שינוע; ראיתי מזוודות פלואורסצנטיות ומשקפי-שמש פלואורסצנטיים ומשקפי-צבט פלואורסצנטיים ומעל לעשרים סוגים של כפכפי גומי. שמעתי תופי פלדה ואכלתי רכיכות מטוגנות בבלילה וצפיתי באשה בשמלה כסופה צמודה מקיאה בקשת בתוך מעלית זכוכית. הצבעתי על התקרה לפי הקצב, לפי מקצב ה-2:4 של אותה מוסיקת דיסקו בדיוק שלקצבה שנאתי להצביע על התקרה ב-1977.

__________________________________________________________

פותחים ספר

היו זמנים באמריקה (שם זמני)

תצלום: בלומברג

ספרם של תומאס פרידמן ומייקל מנדלבאום (הוצאת אריה ניר, מאנגלית: עדי הירש) בוחן כיצד תוכל ארצות הברית לשקם את מעמדה הבינלאומי. השניים מציעים דרכים להתמודדות עם האתגרים הניצבים בפני ארצות הברית כיום: הגלובליזציה, המהפכה בטכנולוגיית המידע, הגירעון הכלכלי ודפוסי צריכת האנרגיה

זהו ספר על אמריקה, שמתחיל בסין.

בספטמבר 2010 השתתף טום בכנס הקיץ של הפורום הכלכלי העולמי בטיאנג'ין שבסין. חמש שנים קודם לכן היתה טיאנג'ין גרסה סינית מזוהמת וצפופה של דטרויט, שכדי להגיע אליה הייתם צריכים לנסוע במכונית שלוש וחצי שעות מבייג'ינג, אבל כל זה השתנה. כעת, כדי להגיע לטיאנג'ין יוצאים אל תחנת הרכבת בייג'ינג דרום - בניין אולטרה-מודרני דמוי צלחת מעופפת, עם קירות זכוכית וגג סגלגל, מכוסה ב-3,246 פאנלים סולאריים - רוכשים כרטיס מעמדת רכישה אלקטרונית המציעה את אפשרויות הנסיעה בסינית ובאנגלית, ועולים על רכבת מהירה משוכללת להפליא, הנוסעת היישר לתחנת רכבת נוספת, מודרנית ומרווחת במרכז טיאנג'ין. רכבת הקליע הסינית, שנחשבה למהירה בעולם כשהחלה לפעול ב-2008, עוברת מרחק של 115 קילומטרים בעשרים ותשע דקות בלבד.

הכנס עצמו התקיים במרכז הכנסים והתערוכות מייג'יאנג בטיאנג'ין - מבנה עצום ומרהיב, שרק מעטים כמוהו קיימים באמריקה. וכאילו שמרכז הכנסים עצמו אינו מרשים דיו, מסרו נותני החסות של הכנס בטיאנג'ין למשתתפי הכנס עובדות ונתונים עליו. הם ציינו ששטח הרצפה שלו הוא 230,000 מ"ר וכי "בניית מרכז הכנסים מייג'יאנג החלה ב-1 בספטמבר 2009 והושלמה במאי 2010". למקרא השורה הזו, החל טום למנות על אצבעותיו. בואו נראה - ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר, ינואר...

שמונה חודשים.

כשחזר הביתה למרילנד, אחרי הנסיעה לסין, תיאר טום את מתחם הכנסים בטיאנג'ין ואת המהירות שבה נבנה באוזני מייקל ואשתו, אן. בשלב כלשהו שאלה אן, "סליחה, טום, ביקרת בזמן האחרון בתחנת הרכבת התחתית שלנו?" כולנו גרים בבתסדה ונוסעים לעתים קרובות ברכבת התחתית העירונית של וושינגטון למקומות עבודתנו בוושינגטון די.סי. טום עבר לא מזמן בתחנת בתסדה, וידע בדיוק על מה דיברה אן. שני הדרגנועים הקצרים היו בתיקונים זה שישה חודשים. ובזמן שאחד מהם נסגר לצורך התיקונים, היה צריך להשבית את השני ולהפוך אותו לגרם מדרגות דו-סטרי. ובשעות העומס זה יצר מהומה איומה - כל מי שניסו להגיע לרציף או לצאת ממנו נאלצו להידחק בטור עורפי צפוף במעלה הדרגנוע המושבת או במורדו. היציאה מהתחנה יכלה לקחה עשר דקות תמימות. שלט על הדרגנוע הסגור בישר כי התיקונים הם חלק ממיזם רחב היקף של "מודרניזציה".

ולמה נמשך מיזם ה"מודרניזציה" זמן רב כל כך? בדקנו את הנושא. קתי אסאטו, דוברת רשות הרכבות העירונית בוושינגטון, אמרה לעיתון "מרילנד קומיוניטי ניוז" ש"התיקונים תוכננו להימשך כשישה חודשים ומתנהלים על פי לוח הזמנים המתוכנן. המכונאים זקוקים ל-10 עד 12 שבועות כדי לתקן דרגנוע אחד".

__________________________________________________________

אחריהם המבול

דייב אגרס על סיפורה של משפחה אחת מניו אורלינס בזמן סופת הוריקן קתרינה

סיפורה האמיתי של משפחת זייתון מניו אורלינס וקורותיה בזמן סופת ההוריקן קתרינה ולאחריה מובא ב"זייתון", ספרו של דייב אגרס (כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: דנה אלעזר הלוי).

אבי המשפחה עבדולרחמן זייתון הגיע לאמריקה מסוריה. הוא צבע ושיפוצניק שמפרנס היטב את ארבעת ילדיו ואת אשתו האמריקאית, כמו את משפחתו בסוריה. אשתו, קתי, שמקורה במשפחה בפטיסטית מהדרום, התאסלמה ונישאה לו והם אנשים מאושרים שאהובים על כל שכניהם.

אגרס מתאר את המתח ששרר בעיר לפני הסופה ואת הכאוס ששרר בה לאחריה, את אוזלת היד של הממשל האמריקאי ואת גבורתם של התושבים שנחלצו זה לעזרת זה. שמואל רוזנר, ששהה בניו אורלינס בזמן האסון, הוסיף הקדמה למהדורה העברית של הספר.

הביקורות בארצות הברית גמרו על הספר הזה את ההלל: בביקורת שפירסם טימותי אגן ב-2009 ב"ניו יורק טיימס" וכותרתה "אחרי המבול" הוא משווה את כתיבתו של אגרס לכתיבתו העיתונאית של צ'רלס דיקנס ומכנה אותה כתיבה דוקומנטרית במיטבה. בסופו של דבר, טוען אגן, "זייתון" הוא כתב אשמה חריף יותר על הדיסוטופיה של ממשל בוש מהרבה טענות אחרות שנשמעו נגדו.

הוא מוסיף כי בעוד 50 שנה, כשיהיה מי שירצה לדעת מה קרה לעיר שירדה מגדולתה באפיזודה אחת בהיסטוריה האמריקאית, עדיין יזכירו את שמה של משפחת זייתון.

בביקורת שפירסם על הספר גארי יונג' ב-2010 ב"גרדיאן" הבריטי, הוא מכנה את כתיבתו של אגרס מלאכת מחשבת, אומר שכתיבתו מלאת עוצמה ושהמחבר ניחן במיומנות דוקומנטרית רבה, שסייעה לו בתיאור חייה של משפחת זייתון לפני הסופה ולאחריה.

עלית קרפ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו