אורי דרומי
אורי דרומי

מרדכי נאור. הוצאת משרד הביטחון, 343 עמ', 89 שקלים

כל פעם שאני נוטל לידי ספר חדש של ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, אני יודע שמזומנת לי הנאה. נאור, אחד הכותבים הפוריים ביותר על תולדות היישוב בארץ ישראל, יודע לשלב ידע עצום עם סגנון כתיבה קולח, ידידותי לקורא. גם הספר הזה אינו מכזיב: מ"הלבנון" ו"החבצלת", חלוצי העיתונים בארץ ישראל (1863) ועד ל"חדשות" ז"ל, נאור מוליך אותנו במסע מעניין, ולעתים אף משעשע, בנתיבה של העיתונות הכתובה בישראל.

הספר בנוי ממאמרים שכתב נאור בשנים 2003-1987, כעורך הראשי של "קשר" - כתב העת לתקשורת יהודית וישראלית שיצא לאור באוניברסיטת ת"א, וכן ממאמרים שנכתבו במיוחד לספר זה. אכן, אלה הם פרקים בקורות התקשורת, כפי שמלמדת כותרת המשנה, ולא מסה עיונית סדורה, הסוקרת ומנתחת התפתחות, מגמות ותמורות בעיתונות הארצישראלית והישראלית. מקבץ זה עלול להיראות לחוקר הקפדן מקרי או שרירותי, לא מייצג דיו, אבל לא הייתי נתפס לקטנוניות: מי שיחפוץ בהשלמות, יעיין במקראה שבעריכת דן כספי ויחיאל לימור (שגם כתב את ההקדמה), "אמצעי תקשורת המוניים בישראל" (האוניברסיטה הפתוחה, 1998). ומי שמתעניין בסוגיות, כמו חופש העיתונות, למשל, יקרא את "נמר של נייר" של משה נגבי (ספריית פועלים, 1985). אצל מוטקה נאור אולי לא מקבלים את כל פרקי העיתונות, אבל חזקה עליו שאלה שהוא מספק יהיו המרתקים ביותר.

ועידת יהדות ישראל והעולם

לפנינו בעצם לא סתם פרקים אלא פרשיות עם יצרים, תחרות עזה, סכסוכים, כישרונות וכישלונות - כל מה שהעיתונות אוהבת לדווח עליו, אלא שכאן מדובר בה עצמה. נאור פותח בשלושה צעירים - יחיאל ברי"ל, מיכל הכהן ויואל משה סלומון - שמרדו ב-1863 במונופול של ישראל ב"ק, בעל הדפוס היחידי בירושלים, ולא רק שהקימו בית דפוס משלהם, אלא אף העזו להוציא את העיתון הראשון, "הלבנון", שזכה לברכת רבני ירושלים. כך הכריז "הלבנון" על ייעודו: "מבשר שלום ירושלים משמיע חדשות מארץ הקדושה בכללה מודיע נעלמות מארץ סוריא וארץ תימן ומדינת הודו וחדושי תורה מהיושבים לפני ה' בהררי קדש כל דבר אשר ישתוקק איש ישראל לדעתו".

ב"ק השיב מלחמה שערה והוציא באותה שנה את "החבצלת", והבטיח גם הוא גדולות ונצורות: "מכתב עתי לבית ישראל, ישמע חדשות מערי יהודה וחוצות ירושלים; יודיע גדולות מבית תוגרמה (האימפריה העותמאנית) בכללה; יגיד ויבשר כל הנעשה והנשמע בכל רחבי תבל; לרוות נפש כל קוראיו דשן; ואשר אליו ינהו כל זרע ישראל כי ידעו את שלום ירושלם וזכרה לא יסוף מלבבם לנצח". בסוף השנה נסגרו שני העיתונים בידי השלטונות הטורקיים, יש אומרים בשל הלשנה הדדית. תמה מערכה ראשונה.

הסיבוב הבא התנהל אחרי מלחמת העולם הראשונה בין "דואר היום" של איתמר בן אב"י לבין "הארץ" (שנקרא אז "חדשות הארץ"). בן אב"י הוציא עיתון ססגוני, צעקני, והסביר את ההבדל בינו לבין "הארץ": "'הארץ' הוא אולי עיתון הגון, אך לא עיתון; 'דואר היום' אולי אינו עיתון הגון, אבל הוא עיתון". כן האשימו אנשי "דואר היום" ש"הרוסים" העומדים בראש "הארץ" מזלזלים ב"לבנטינים הרוצים להוציא עיתון", כלומר ילידי הארץ ואנשי עדות המזרח שכתבו וערכו את "דואר היום". כאשר בסוף 1922 נסגר "הארץ" בשל קשיים, צהלו ב"דואר היום" אך לא לזמן רב: "הארץ" ירד מירושלים לתל אביב, ומאז 1 בינואר 1923 הוא מופיע בה ללא הפסקה.

העימות הבא סופר כבר לעייפה, אבל בהגשתו של נאור הוא נקרא שוב במתח. זהו סיפור ה"פוטש" של בכירי העיתונאים של "ידיעות אחרונות" (העורך המחונן ד"ר עזריאל קרליבך, אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, דוד גלעדי, שמואל שניצר, ד"ר דוד לאזר), שבלילה אחד, במחצית פברואר 1948, פרשו ויסדו את "מעריב". שניצר, במלאות חמישים שנה ל"מעריב", תלה את הסיבה בשלוש מילים: "Stop cabling urgent". זה היה תוכן מברק ששלח בשלהי 1947 המו"ל יהודה מוזס לקרליבך, ששהה בניו יורק לכסות את דיוני עצרת האו"ם על החלוקה. רוצה לומר, תפסיק לבזבז את כספי על מברקים דחופים יקרים, שלח את כתבותיך במברקים רגילים. קרליבך נעלב עד עמקי נשמתו, שהרי דיווחיו העדכניים גרמו לפופולריות של "ידיעות". אבל על זה עוזבים עיתון? לשלום רוזנפלד, במאמר שכתב ב"קשר" (שאותו הקים וניהל במשך שנים), היה הסבר מורכב יותר: העיתונאים מאסו בהתערבות המו"ל יהודה מוזס בעבודתם, במיוחד בכתבות הכלכליות, והחליטו להקים "עיתון של עיתונאים". כמו סצינת מסעדות החומוס באבו גוש, שם כל אחד הוא "אבו שוקרי המקורי" (ולא היא: האחד והיחיד הוא בכלל בעיר העתיקה), קראו הפורשים לעיתונם - כמה מפתיע - "ידיעות", כשמתחת הכותרת, באותיות קטנות, נרשם "מעריב". כמובן שמוזס גרר את הפורשים אל בית המשפט בטענה שהם מטעים את הציבור, והשופט ציווה עליהם לכתוב "ידיעות מעריב" בגודל זהה. שני הצדדים פירשו זאת כניצחון.

האופן שבו הצליחו השישה להקים בן-לילה עיתון הוא מדהים, אבל מדהימה עוד יותר העובדה שמשפחת מוזס הצליחה ממש באותן שעות להוציא עיתון, למרות שרוב העיתונאים, מנהל הדפוס ועובדים חיוניים אחרים פרשו. אורי קיסרי, שהצטרף אף הוא אל הפורשים, כתב בספרו "זיכרונות ליום מחר" (עם עובד, 1975), כי "תכנון המבצע, שנקרא הקמת 'מעריב', הכיל פעולת מיקוש להריסת 'ידיעות אחרונות'. כולנו האמנו שבתוך 24 שעות שבהן ימות עיתון וייוולד עיתון, יוותר יהודה מוזס על האמביציה שלו ויחזור לעיסוקיו". כידוע, לא כך היה, ועל פי דיווח "הצופה" מאותם ימים, "מוכה תימהון ותדהמה עמד אתמול קהל קוראי העיתונים בתל-אביב ובערים האחרות, כשלפתע עט עליו מטר של עיתוני ערב". כל השאר הוא היסטוריה של דם רע בין שני העיתונים הללו.

פרשה עיתונאית פחות ידועה היא הקמתו בשנת 1956 של "רימון", שבועון צבעוני שהתחרה ב"העולם הזה". עורכו היה הפלמ"חניק ועורך "במחנה" לשעבר, שלמה טנאי, ומזכיר המערכת היה אוהד זמורה איש "דבר" (ואחריו יעקב אגמון). עורך הסגנון היה המשורר דוד אבידן. "רימון" הוקם בידי מפא"י, בעיקר כדי להדוף את התקפות "העולם הזה" על הממסד. עד מהרה התפתח בין השניים קרב תרנגולים, כש"רימון" מאשים את "העולם הזה", כש"העולם הזה" מאשים את "ביטאון הרפש" שהוא משרת מפא"י ו"מנגנון החושך" שלה, ואפילו בחטיפתו של כתב "העולם הזה" אלי תבור.

אבל מי באמת מימן את הוצאת "רימון", ואת שכר כותביו (ביניהם, בחלק מהזמן, הכתב המתחיל מרדכי נאור, על בסיס פרילנס) עד שנסגר באביב 1958? באותו זמן לא ידעו אנשי "רימון" מיהו זה המשלם את שכרם בנדיבות ובמועד, אך כיום הדברים ידועים: נאור מצטט את מיכאל בר זוהר ("הממונה", וידנפלד וניקולסון, 1970), הטוען כי איסר הראל, ראש שירותי הביטחון, חשש מהיווצרות קבוצות מחתרת ומהשפעתם של גורמים מסוכנים כמו "העולם הזה", שלדבריו "ניצל אז באורח שיטתי כל מחדל וכל שערוריה שבהם היו קשורים, במישרין או בעקיפין, אישים בצמרת הממסד, כעילה להתקפת מחץ על הממסד 'הרקוב'". לפיכך הקים את "רימון", ובאמצעותו חשב להילחם ב"העולם הזה" בשיטותיו הוא.

לדעתי, בדונו בפרשה מסעירה זו יכול היה נאור לתת משקל רב יותר לתרומתו של "העולם הזה" ועורכו אורי אבנרי להתפתחות העיתונות החופשית והחוקרת, שהיא החמצן של הדמוקרטיה הישראלית. לא היה זה רק "הילד הרע" של העיתונות, כפי שכותב נאור. בהקדימו בדור את כל הבאים אחריו, התכתש אבנרי עם הממסד האדיר של מפא"י, פירסם תחקירים מרעישים והעמיד תזות חלופיות לקונסנסוס הציבורי. מבעד לסנסציה ולרכילות, וגם - כאן נאור צודק - הירייה לכל הכיוונים, בקע כאן קול אחר, שכמותו לא נשמע באותם ימים. אני זוכר איך הלכתי כל שבוע כדי לעיין בחשאי ב"העולם הזה" בספרייה הציבורית בפרדס חנה (שממולה, כך מספר נאור, ב"קפה סימון", ישב יעקב פרקש, הלא הוא "זאב", ושירבט את הקריקטורות הראשונות שלו). מעבר לרכילות ולשער האחורי, שבו כיכבה נערה מצודדת, היה זה הפרסום היחידי שבו היה אפשר לקרוא דברים שעיתונים אחרים לא פירסמו: לא פרשות שוחד ושרירות שלטונית בלבד, אלא אף קריאה להקים "מיניסטריון לבן" שיעסוק בהכנות לשלום, ולא רק בהתכוננות למלחמה.

אחרי מפולת 1973 התחילה העיתונות הישראלית פתאום לדבר אל הממסד בשפה שאבנרי הנהיג עשרים שנה קודם לכן. נאור מלגלג קמעה על אבנרי, שאכן, צניעות מעולם לא היתה ממעלותיו הבולטות, על שהשווה את מאבקו למאבקם של נביאי האמת מול נביאי השקר, הלא הם העיתונאים מטעם המביאים את דברי הדוברים הרשמיים. אבל בפרספקטיבה היסטורית לא הייתי מלגלג על דברים שכתב אבנרי ב-1960, אלא דווקא מעלה אותם על נס: "תמיד מצאנו את עצמנו, איך שהוא, ערוכים במערכה נגד המכונה הגדולה, נגד מחלקי השלל והכיבודים, נגד גדולי המדינה".

עוד בספר מעניין זה, בין השאר, סיפורה של ברכה חבס, כתבת השטח הראשונה, הבג"ץ המפורסם של "קול העם", העיתון הקומוניסטי שהואשם - שומו שמים - ב"כוונה להוציא שם רע על ראש הממשלה", העיתונות בראשית המדינה, עיתונות המחתרת, ואף עלייתו ונפילתו של "חדשות", שכה רבים מתגעגעים אליו, ושאת הסיבה לכך שלא שרד תלה אחד מטובי הכותבים בו, אמנון דנקנר, בכך שהיה "ילדותי": "בשוק העיתונות ההמונית צריך חוכמת חיים של מבוגרים. חוכמה שאומרת מתי לשתוק, מתי לא להתפרע, במי לא להתגרות ואיך לא לעצבן את הציבור".

אורי דרומי הוא עורך הפרסומים של המכון הישראלי לדמוקרטיה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ