יש לה תובנה אמיתית לאופן שבו פועלת נפש של ילד

יהודה אטלס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהודה אטלס

אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה סדרת צ'רלי ולולה. טקסט ואיורים: לורן צ'יילד.
תירגמה מאנגלית: אבירמה גולן. הוצאת א-נו-ני-מה. עמ' לא ממוספרים, 54 שקלים

אני בהחלט קטנה מדי לבית-ספר סדרת צ'רלי ולולה. טקסט ואיורים: לורן צ'יילד.
תירגמה מאנגלית: אבירמה גולן. הוצאת א-נו-ני-מה. עמ' לא ממוספרים, 54 שקלים

שתי סנוניות ראשונות בעברית מבית היוצר של סופרת ומאיירת אנגלייה מצליחה מאוד, ולמרבה השמחה גם טובה ומקורית. משב רוח מרענן, ממזרי, מאויר היטב, שמח, מצחיק, מעוצב, מלא אנרגיה, בראש טוב.

שני סיפורים של דו-שיח, של אינטראקציה, בין אח לאחות, צ'רלי ולולה. צ'רלי הוא המספר את הסיפור. אח בוגר במשהו מאחותו הקטנה לולה, ובאופן מפתיע בהחלט אינו מקנא בה, אינו מתקוטט אתה ואינו מתאונן על שהיא גוזלת ממנו את תשומת הלב. נהפוך הוא: זה אח שאוהב את אחותו, חש אחריות כלפיה, מבין את הראש שלה ועל כן יודע איך לתת לה יד ולשכנע אותה לעשות את המוטל עליה תוך כדי הליכה אתה ולא נגדה, תוך כדי שיחה נבונה, יצירתית ומצחיקה.

בספר הראשון לולה היא סרבנית אוכל בלתי מתפשרת, ששונאת לאכול הכל. גזר היא שונאת "כי זה מאכל לארנבות"; האפונה, לדעתה, "קטנה מדי וירוקה מדי". היא לא מוכנה להכניס לפיה שום דבר ובייחוד לא עגבנייה, שאותה היא ממש מתעבת. בסבלנות אין קץ, ובאמצעות שימוש חכם במרכיבי הפנטסיה של אישיותה, משכנע אותה צ'רלי שהגזר אינו אלא מקלות מלוחים מכוכב צדק, האפונה - סוכריות ארטיקרח מאנטרקטיקה, מחית תפוחי האדמה - קצף עננים מפסגת הר פוג'י וכן הלאה. השכנוע הפוזיטיבי עובד כל כך טוב, עד שבסופו של דבר לולה נהנית מארוחה עשירה המורכבת מכל המאכלים שהיא שונאת, והיא אפילו מבקשת עגבניות, שהן כידוע פצפוצי ירח.

הספר השני פועל על עיקרון דומה, אלא שכאן הבעיה היא שלולה, שהגיע זמנה ללכת לבית הספר, שרויה בחרדה מפני הלא-נודע, ועל כן היא טוענת שאין לה זמן ללכת ללמוד כי היא נורא-נורא עסוקה. שלב אחרי שלב משכנע אותה האח הנבון צ'רלי שבית ספר זה בדיוק מה שהיא רוצה וזקוקה לו יותר מכל, כי אם לא תלמד חשבון איך תדע לחלק ממתקים שווה בשווה ל-11 פילים רעבים, ואם לא תדע לקרוא איך תוכל להרגיע ענק טורף-ילדים, שלא יסכים להירדם עד שלא יקריאו לו את הסיפור שהוא הכי אוהב, וכיוצא באלה.

לא קשה להבחין שמאחורי הקלילות, ההומור והפנטסיה מסתתרת מניפולציה חינוכית: הילדה מתומרנת לעשות ברצון את מה שהיא חייבת לעשות ממילא. אלא שכל זה מושג תוך כדי תקשורת ידידותית, שעשועי דמיון והתחברות אל הילדיות האמיתית ולא בכפייה, בלחץ או חלילה באלימות. בפורום של "לנדמרק אדיוקיישן" היו קוראים לזה פעולת "רתימה" שנעשית כך שהנרתם יוצא בסוף "נרגש, נפעם ומלא השראה".

האפקט של הסיפורים הללו על הילד הקורא יכול היה להישאר בגדר "עוד סיפור חביב", אלמלא איירה צ'יילד את הספרים, את כל ספריה, בצירופים קולאז'יים משעשעים, צבעוניים ועשויים היטב של ציורים, צילומים, רקעים מתחלפים, גזירי מגזינים וטקסטורות טקסטיל, כשקווי המיתאר מצוירים בעיפרון ונסרקים למחשב, שבו נעשה עיקר מעשה המרכבה.

האיורים, כמו הטקסטים, עשויים בהומור, בקו קריקטורי, ומיטיבים לעצב ולאפיין טיפוסים ולמסור דרך שפת הגוף שלהם את עמדותיהם ואת הרגשותיהם. העמודים יוצרים תחושה של מעין אלבום הדבקות, שמתחוללת בו סופה גרפית, שיש בה בו-בזמן גם כאוס וגם ארגון קפדני. ואם לא די בסערה האיורית, הנה גם הטקסטים מעוצבים בגודלי אות משתנים ובזוויות שונות, לעתים מתעגלים, לעתים זוחלים, לעתים מתעקלים, מנהלים דו-שיח ערני, גם אם תזזיתי למדי, עם האיורים, ומתלכדים אתם יחד למקשה עיצובית דינמית, שאינה דומה לרוב הספרים שאנחנו מכירים.

אם יש מסר לספרים הללו, הרי הוא מין מהדורה רכה וחכמה של "חנוך לנער על פי דרכו": אם תבין את הראש של הילד, אם תתקשר אתו דרך הדברים שמעניינים אותו ושממלאים אותו, דרך נטיות הלב שלו, תוכל להביאו לידי כך שיעשה מתוך כיף, שעשוע ושמחה את הדברים שהוא חייב לעשות.

לורן צ'יילד, ילידת 1967, בת למורה בבית-ספר יסודי ולמורה לאמנות ובוגרת שני בתי ספר לאמנות (שבהם לדבריה לא למדה הרבה), פרצה בסערה אל עולם ספרות הילדים רק ב-1999. בתוך פרק זמן קצר יחסית הפכה לחביבתם של ילדי אנגליה וזכתה לשבחי הביקורת ולשפע פרסים, שהחשוב שבהם הוא מדליית קייט גרינוויי (1991) - הפרס היוקרתי ביותר באנגליה לספר ילדים מצויר - על "אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבנייה". לפני כן היתה עוזרתו של האמן דמיאן הרסט ועיצבה אהילים אקזוטיים. עד היום כתבה ואיירה 11 ספרים. שמונה נוספים איירה לכותבים אחרים. ספריה תורגמו לשפות רבות והם נמכרים כלחמניות טריות ונקראים באהבה על ידי מיליוני ילדים בכל העולם.

ספרה הראשון, "קלאריס בין זו אני", נכתב לגמרי במקרה, כשביקשה לטוות סיפור כדי ליצור תשתית מוכרת לדמויות שעיצבה לשוק הצעצועים. הספר המצויר, שפונה אל גיל הביניים הילדי, גרר אחריו שלושה ספרי המשך, שהאחרון בהם כבר הפך לנובלה מאוירת לילדים באורך מלא. הסדרה עוסקת בחיי יום-יום של נערה אנגלייה מרדנית ובלתי מתפשרת, בת 11, ובהתמודדותה הנצחית עם הוריה-אחיה-אחיותיה-חבריה-מוריה. סדרה שנייה, ששני הספרים שלפנינו שייכים אליה, היא סדרת צ'ארלי ולולה.

כל סיפוריה של צ'יילד יוצאים מחיי השגרה, אך הטיפול בהם אינו שגרתי כלל. את חלקם הגדול של נושאי הסיפורים היא שואבת מילדותה. היא היתה ילדת סנדוויץ': "אחותי הגדולה תמיד סילקה אותי והיה עלי להתחלק בחדר עם אחותי הקטנה, שתמיד הכניסה אותי לצרות". היא בת 37 היום, לא נשואה אך חיה בלונדון עם חבר, צלם טלוויזיה, עובדת גם עבור חברת עיצוב גדולה, ועדיין נטולת ילדים. יש לה, כך כתבה הביקורת, תובנה אמיתית לאופן שבו פועלת נפש של ילד וכישרון למצוא את המופלא שבחיי היום-יום. מקורות ההשראה שלה הם סדרת הקומיקס "סנופי" של צ'רלס מ' שולץ, המאיירים ארנסט שפארד ("פו הדוב"), לודביג במלמנס (סדרת "מדליין") וקוונטין בלייק (מאייר ספרי רואלד דאל). מי שצופה באיוריה אכן ימצא בהם דמיון מסוים לאיוריו של בלייק.

"את רוב רעיונותי אני מקבלת מהקשבה לשיחות של בני-אדם או מראיית משהו מצחיק", היא אומרת. לדבריה, דמותה של לולה מבוססת על דמות ילדה אמיתית שפגשה בדנמרק. לשאלה מהו הסוד שלה היא אומרת שהיא מביטה על ילדים וכותבת אליהם בגובה העיניים: "אסור לסופר להביט על הילד מלמעלה למטה. ילדים מרגישים, תוך כדי קריאה, מתי מפטרנים עליהם".

מי שיקרא ויתבונן בשני ספריה אלה של צ'יילד ייווכח שהיא אכן עומדת בעקרונותיה. האמפתיה שלה לילדים והכבוד שהיא רוחשת לאישיותם ולדרך שבה הם מתמודדים עם המציאות, יחד עם ההומור, השובבות, המקוריות והעיצוב המטופל בחדווה נראית לעין - כל אלה מאהיבים את הספרים על הקוראים הצעירים, וסביר שכך גם יקרה בארץ.

הוצאת א-נו-ני-מה לא יכלה למצוא לספרים אלה מתרגמת ראויה יותר מאשר אבירמה גולן. טרם סיימה לחבוק את התרגום החדש של "פו הדוב" של א"א מילן (מחברות לספרות) ולחתום את חגיגות ההשקה של רומן הביכורים שלה למבוגרים, "העורבים" (הספרייה החדשה/ הקיבוץ המאוחד), וכבר מצפצפת העברית שלה, הבזוקה פה ושם גם שיבושי לשון מתבקשים, משני ספרים אלה. המיומנות הלשונית והאהבה שלה לספרים ולהוויית הילדים מבצבצות מכל פינה ולא קשה לשמוע את צהלת הניצחון שלה כשהיא מצליחה למצוא-להמציא חלופה מקורית בשפת עבר לביטוי אנגלי מורכב או בעייתי. "אף פעם בחיים אני לא יסכים ללבוש את החידה", אומרת לולה, סרבנית בית-הספר, ואנחנו הרי יודעים שהיא מתכוונת ל"תלבושת אחידה". היא מעבירה היטב את ההומור, את הילדיות, את השמחה ששורה על הסיפורים, את הדקויות, את הראש ואת הפתרונות הנפלאים שילדים מוצאים וממציאים תמיד כדי להיחלץ ממצבים של סתירה, של מבוכה ושל אין-מוצא.

הדרך שבה יקבלו הקוראים הישראלים הצעירים והוריהם את שני ספרי צ'רלי ולולה, תקבע אם ומתי יתורגמו לעברית וייצאו לאור גם ספריה האחרים של לורן צ'יילד.

-

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ