בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגירה כחוויה אמריקאית / טפיחה על שכם המערב / מדריך לשוטטות

תגובות

זרה בין המילים, מאת אווה הופמן, תירגמה מאנגלית שרה בליך, עם עובד, 362 עמ'

אווה הופמן, שנולדה בשנת 1945 בקרקוב, היגרה עם משפחתה בהיותה בת 13 לקנדה, ופילסה את דרכה במהירות בעולם הספרות האמריקאי; היא השלימה דוקטורט בספרות אנגלית ופירסמה ספרי עיון ומסות, ואף שימשה כותבת בכירה ב"ניו יורק טיימס". סיפורה האוטוביוגרפי, המגולל ב"זרה בין המלים", שייך לטיפוס מסוים של ספרות הגירה שמאשר את מיתוס הגשמתו של החלום האמריקאי. הוא נכתב כתשלום חוב: הופמן חבה לתרבות האמריקאית את מעמדה הבכיר בשדה הספרותי, ואת פרסומו - והצלחתו הגדולה - של הרומאן האוטוביוגרפי הזה. בשל כך הוא משרטט במיומנות את קו הגבול העדין שבין הכנות האוטוביוגרפית, שהנעת כתיבתה נובעת מהאמונה שהסיפור משקף באופן מופתי את סיפורם של מהגרים רבים, לבין מתן היזון לדמיון האמריקאי הקולקטיווי, שמאפשר לה את נוכחותו ואת תהודתו.

"האמריקאים מתייחסים לעולם כאל מסך, שעליו הם מקרינים את הידע הנתון מראש שלהם", כותבת הופמן, ומבחינה זו היא סופרת אמריקאית לגמרי: היא מציגה את הוריה - וגם את עצמה - כניצולים של מלחמת העולם השנייה, אך בוחרת שלא לברר את משמעות הניצולות של משפחתה, וגם לא מאפשרת להיסטוריה המשפחתית או של מולדתה לסדוק את בניית העצמי שלה. היא כותבת: "לעולם איננו יודעים מאין באנו; במובן מה כולנו נוצרנו יש מאין". בחירתה, כמובן, אינה נתונה לשיפוט ערכי, אולם היא מעידה על המוטיווציה, הקומפולסיווית לעתים, להשתלב בכל מחיר: למחוק את שפתה הישנה ואת עולם הדימויים והחוויות המוכתבים על ידה; לברוא מחדש את גופה, על האספקטים האינטימיים ביותר שלו, כדי שיעמוד בתו התקן של השייכות החברתית; לשכוח את הג'סטות הפולניות הגדולות כדי להבחין בדקויות הנסתרות של הטון האמריקאי.

בסופו של דבר, העמדת הפנים, שלב המעבר הבלתי נמנע של המהגר, נהפכת בתורה לרכישת זהות חדשה, קוהרנטית והדוקה, שמודעת למורכבותה של היחסיות התרבותית, אך גם נענית לאמונה המלאה בעדיפותה של התרבות הקולטת ובכדאיותו של המחיר ששולם. "הנשמה עלולה להצטמק מעודף ריחוק ביקורתי", כותבת הופמן, "ואם איני רוצה להישאר בגלות פנימית צחיחה עד סוף ימי, עלי למצוא דרך לאבד את הניכור שלי מבלי לאבד את עצמיותי". כך ש"זרה בין המלים" אינו עוסק בהגירה כחוויה אוניוורסלית, אלא כחוויה אמריקאית, פרטית ומיתית בו זמנית. בסוף הרומאן, כשהופמן חוזרת לבקר בקרקוב, היא מביטה מרחוק, בנדיבות ובסלחנות, בדלות החיים הפולנית ובשאפתנות האזרחית הזעירה, שיעדיה מינוריים ומגוחכים. בדרכה חזרה לניו יורק היא חוגגת את ניצחונה: "העולם כולו שרוע תחתי, ממתין למאמרים שייכתבו עליו. האוקיינוס הגדול מתחת והרקיע הגדול מעל, ושום דבר אינו חוצץ ביני לבין האפשרות הטהורה".

רשימות מבטן הצבוע, מאת נגה מזלקיה, תירגם מאנגלית: חגי ברקת, הוצאת כינרת, 304 עמ'

כמו אווה הופמן, גם נגה מזלקיה היגר לקנדה מארץ בלתי יציבה, המתאוששת ממלחמה קשה וארוכה. הופמן כותבת את העבר רק כדי לחגוג את ניצחון ההווה, אך מזלקיה נדרש רק לעברו. אף שלא ביקר בארץ מולדתו לאחר שעזב אותה, הנושא שמנחה את סיפורו אינו הגירה או היטמעות, אלא כתב הגנה שנכתב בשמם של כל המהגרים האתיופים ובא להצדיק את מקומם במערב. מזלקיה פונה אל רגשות החמלה, בתארו את חייו באפריקה כנעים בין אמונות עממיות אקזוטיות לבין מלחמה וחורבן המאיימות עליהן; שני הקטבים של תיאורו מאיימים באופן דומה על המוסדות המקודשים ביותר למערב: משפחה, כנסייה והשכלה. מתוך המרחק הגלותי המגונן, הרחק מהמקום שאלת ההיסטוריה משתוללת בו בלי שליטה, מצטיירת קנדה כמקלט ציווילי, בטוח, שאפשר לממש בו את האנושיות - ואת הכתיבה הספרותית - באמצעות הנגדתה לסוונה הפראית וההרסנית.

התביעה מהקורא המערבי היא לנדיבות תרבותית, שמבוססת על קיטוב מוחלט שבין מעמדו העדיף לבין הטרגדיה של הגולה האתיופי. העטיפה בעברית מצהירה באופן מפורש על הטקטיקה של הרומאן: היא מציגה טקסטורות אקזוטיות, ואף את דמותו של גבר שחור, עירום כביום היוולדו, בצד דיוקנה של חיית פרא. חוסר הטעם שמופגן בעיצוב העטיפה נסלח במקרה זה, משום שמזלקיה עצמו מתאר את העוול הקולוניאלי לפני הקהל האמריקאי במונחים של שחזור פולקלוריסטי. הספר, כמעשה פוליטי, מתפקד באופן סכמטי ואפילו ילדותי: הקריאה בו, שמתבצעת על ידי הקורא המערבי, המרוחק, אינה תובעת מעורבות או אחריות, אלא מספקת טפיחה עצמית על השכם.

עם זאת, "רשימות מבטן הצבוע" נקרא בעניין - בעיקר מפני שהוא מספק מידע היסטורי על תולדותיה של המדינה הזאת, ארץ מוצאם של מהגרים ישראלים רבים. כך למדתי שהשירה הפופולרית באתיופיה נקראת קנאה, שהיא סוגה מתוחכמת המשתמשת בעושרה של השפה האמהרית. היא מבוססת על צירוף של מלים סותרות בשורת השיר, שמעביר מסר פשט (המכונה "ארד") למאזין התמים, ומסר דרש, המכונה "זהב", למאזין מתוחכם או משכיל המיומן בפענוחה - מיומנות שנרכשת בבתי הספר היסודיים. הרומאן עצמו נחשף רק למסר של פשט, ולפיכך הוא נענה לפאתוס של משמעות יחידה. הדבר טוען אותו בתנופה עלילתית, אך גם מעקר את ההקשר הלאומי והקולוניאלי של השתלטות החונטה הצבאית על אתיופיה, המתוארת בו. הכאוס הפוליטי מתואר כגזירת גורל, כמו מגיפה או בצורת; כמעט שאין אף מלה המייחסת את המהומה הפוליטית והחברתית, ואת מאות אלפי קורבנותיה, למאבק האינטרסים של המעצמות האירופיות שנאבקו על השליטה בחבל הארץ הזה, ושהותירו אותו פצוע ומדמם - כלי משחק שולי, דל חשיבות, במלחמה הקרה.

במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה, מאת ארנה קזין, הוצאת בבל ומרכז השל, 76 עמ'

מהו הז'אנר של "במרחק הליכה"? זה כתב פלסתר של ביקורת התרבות, המושפע מאסכולת פרנקפורט; גם מצבור אנקדוטלי, חסר סדר, של חוויות פרטיות ושל רשמי געגועים; ואולי מסע פיקרסקי מהקניון הממוזג והממונע אל כיכר ביאליק, ומשם, יחד עם מרת דאלוויי, אל רחובות לונדון.

"במרחק הליכה" הוא חיבור עיתונאי ותיאורטי, חטוף ועתיר רגישויות, מפוזר ומעורר מחשבה; הוא חיבור של שוטטות. הוא מתייר בפינות ביקורתיות של התרבות הצרכנית, דן בהשפעתם של המוצרים החד-פעמיים על יחסי אנוש; מבקר במרחב הדכאני והסטרילי של הקניון, ויוצא משם לשוטט בעיר, פוגש בקבצנים, במכרים ובזרים. הוא מגיח אל סימטאות פמיניסטיות ואל פינות קוויריות, מתלבט בצומת שבין תיאוריה ואנקדוטה; מועד לרגע במהמורה של קלישאה, מזהה מסמנים מונומנטליים של "ערבי" או "עובד זר" בקרן זווית, ניגש לקראתם, משתהה - וחולף. בסגנונו הוא מבצע, הלכה למעשה, את מה שהוא דן בו. לפיכך הוא מציע את מה שמצוי במרחק הליכה: טקסט שמתרחק מציפיות מוקדמות ומכבלים מתודיים, ודן בתרבות הצריכה המערבית והישראלית מנקודת מבט שאינה מתמקמת בנוחות בשום מדף, ומצויה תמיד בתנועה.

מה הבעיה ב"תרבות הצריכה"? היא אינה נעוצה בעצם פעולת הקנייה, אלא "באופן שבו מנהגי הצריכה מנהיגים אותנו, מעצבים את תפיסת העולם שלנו". ארנה קזין מציעה שלושת מנעדים, שבאמצעות המיקום על גביהם אפשר להעריך את מערכת היחסים שבין הקולקטיב החברתי לבין פרטיו: ניכור-סולידריות, כפייה-בחירה והאחדה-ביזור. המוצרים המודרניים, המיועדים לצריכה חטופה, זמנית ומתמסרת לתחלופה, וכן הקניון הציבורי שבו הם מוגשים לצרכן, מסמנים את התרבות שבמרכזה הם ממוקמים כתרבות מנוכרת, כופה וכפייתית, מאחידה ומשטיחה.

אך "במרחק הליכה" אינו מסתפק בייאוש או בנוסטלגיה, אלא מציע אלטרנטיווה: לחזור אל העיר - לא זו הפרוורית, המסודרת והסימטרית, אלא העיר חסרת הסדר, הנושמת ומלאת התנועה, שרוחשת ברחובות פתוחים ולא בקניונים. לחזור לשוטט במרכז תל אביב, במדרחוב בירושלים, בציר מוריה בחיפה - במרחב מגוון, בלתי צפוי, ובשל כך בעל פוטנציאל אירוטי שהוא סמלי וממשי גם יחד; מתחם של שונות ושל דמיון, של מפגש ושל זרות. בשוטטות הזאת יש פוטנציאל פוליטי, סמוי מן העין, ואת כיווניה מדריך החיבור הצנום הזה, בתנופה של השראה, שחרור ועצמאות.



אווה הופמן. סופרת אמריקאית לגמרי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו