תפוח אדמה לוהט

בין דימונה לוואשינגטון<br> המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית<br> של ישראל 1968-1960

יחיעם, יץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יחיעם, יץ

זכי שלום. הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 327 עמ', 96 שקלים

הספר עוסק בנושא חשוב ומרתק, שבלי להתייחס אליו אי אפשר להבין את קורות מדינת ישראל: מדיניותה הגרעינית. הספר המרכזי שהתפרסם בשנים האחרונות בנושא זה הוא ספרו החלוצי של אבנר כהן, "ישראל והפצצה" (הוצאת שוקן, 2000). הנושא המרכזי בספרו של שלום הוא הדיאלוג בין הממשל הישראלי לממשל האמריקאי בעניין פיתוח האופציה הגרעינית, ובמיוחד בעניין הפיקוח האמריקאי על פעילות הכור בדימונה.

הגיבורים העיקריים הם שני נשיאים אמריקאים, ג'ון קנדי (1963-1961) ולינדון ג'ונסון (1968-1963), ושני ראשי ממשלה ישראלים: דוד בן-גוריון, שפרש מתפקידו ביוני 1963, ולוי אשכול, שכיהן כראש הממשלה עד מותו, בפברואר 1969.

תפקידו של בן-גוריון בכינון המדיניות האטומית של ישראל היה מכריע, היסטורי וידוע. כהן כתב כי "השקפת עולמו של בן-גוריון וסגנון הממשל הסמכותי שלו עיצבו את תפקידו המכריע כיוזם תוכניתה הגרעינית של ישראל" (עמ' 29). שלום כותב על המניע הדומיננטי (אם כי לא היחיד) של בן-גוריון ליזום את האופציה הגרעינית הישראלית: "(הוא) היה משוכנע כי יש ביכולתה של מדינת ישראל להדוף תוקפנות ערבית עליה, ואף לנחול ניצחונות בשדה הקרב. ואולם הוא העריך כי ישראל לעולם לא תצליח להנחיל לעולם הערבי תבוסה 'סופית ומוחצת', אשר תשלול ממנו את הרצון לחזור ולנסות את מזלו שוב... מנקודת ראותו של דוד בן-גוריון, ישראל חייבת איפוא להסכין עם העובדה שכל ניצחון שלה הוא בהכרח ניצחון זמני, וממילא - טקטי" (עמ' 26).

בניגוד להררי המלים שנכתבו על בן-גוריון, מניעיו, תפקידו ועוזריו, נכתב מעט מאוד על מעמד יורשו בעיצוב המדיניות הגרעינית. כראש ממשלה מזוהה לוי אשכול עם שורה ארוכה של עניינים, כמו חיזוק יחסינו עם ארה"ב או החלטתו להביא לישראל את ארונו של זאב ז'בוטינסקי, שהפשירה את היחסים הפנימיים בזירה הפוליטית. אחרי הפרסום הביוגרפי של אשכול מאת יוסי גולדשטיין (הוצאת כתר, 2003), ספרו של עמי גלוסקא "אשכול, תן פקודה!" (2004), ספר התעודות שפירסם ארכיון המדינה ב-2002 ותרגום ספרו של מיכאל אורן "שישה ימים של מלחמה" (דביר, 2004), הודגשה מחדש עמדתו כשר ביטחון, שלפיה ביצור ישראל הוא תנאי הכרחי ומרכזי לניצחון במלחמת ששת הימים. הרוב המכריע בספרו של שלום מוקדש למדיניות הגרעין של אשכול כראש הממשלה, וכך הוא שופך אור על תפקידו זה ובמיוחד על תרומתו ביישוב המשבר האקוטי שהתחולל ביחסינו עם ארה"ב, שסיבתו היתה מדיניות הגרעין הישראלית.

בחלק הראשון בספרו עוסק שלום בסוגיה האטומית בדמדומי שלטון בן-גוריון, שיצרה עימות חריף עם ממשל קנדי ועם הנשיא עצמו. "סוגיית פעילותה הגרעינית של ישראל עמדה, מטבע הדברים, בראש סדר הנושאים של הנשיא" (עמ' 60) בפגישה בין בן-גוריון לקנדי במאי 1961. אופי השיחה היה נינוח למדי, בעקבות החלטה אסטרטגית של הממשל: "להימנע מלהיקלע למחלוקת גלויה (עם ישראל) בנוגע ל'פרויקט'" (עמ' 63). הסיבה לכך היתה כנראה ההערכה שהממשל גיבש, "כי 'פרויקט דימונה' נתפס בישראל, בראשות דוד בן-גוריון, כאינטרס לאומי עליון, שאין לוותר עליו בשום פנים". בנסיבות אלה אין טעם ליצור לחץ על ממשלת ישראל, מאחר שהיא לא מתכוונת לזוז מעמדתה הנחרצת בסוגיה הזאת (עמ' 68). סיבה נוספת היתה אישית: הנשיא קנדי, אז בן 44, חשש מעימות קשה עם בן-גוריון, מנהיג ותיק ונערץ על רבים ברחבי העולם.

מבחינת בן-גוריון השיחה הזאת היתה האירוע הנעים האחרון ביחסיו עם ממשל קנדי. ב-19 במאי 1963 קבע קנדי באיגרת "בוטה ומאיימת מאין כמוה", שיכולתה של ישראל לפתח נשק גרעיני עלולה לערער את עצם היציבות של הסדר העולמי. הנשיא תבע מישראל להסכים ל"ביקורים תקופתיים" של נציגי הממשל בכור בדימונה, ללא מרחב תמרון כלשהו לישראל. משמעות קבלת הדרישה היתה חשיפת "פרויקט דימונה" לסכנת חיסולו. אי קבלת הדרישת היתה עימות, ואף קרע חמור עם הממשל האמריקאי.

אחרי כחודש, בשבת ה-15 ביוני 1963, שיגר קנדי איגרת נוספת לבן-גוריון, ובה תבע מישראל במפגיע ובאופן חד-משמעי לאפשר לנציגי הממשל לבקר בכל אתרי הכור, ולא להגביל את משך שהותם בו. לסיום הוצגה אזהרה בוטה לישראל, במידה שלא תיענה לתביעת הנשיא. למחרת, ביום ראשון ה-16 ביוני 1963, התפטר בן-גוריון מתפקידו. האם היה קשר בין צעדו לאיומי הנשיא? לדעת שלום "קשה לקבוע חד-משמעית עד כמה סוגיית 'פרויקט דימונה' היתה גורם בהחלטתו של בן-גוריון להתפטר מן הממשלה... לנו נראה, שבכל מקרה לא היו אלה לחציו של הנשיא קנדי שהובילו את בן-גוריון להחליט להתפטר מתפקידו, אלא הערכתו כי הוא נותר בלא 'גייסות' בתוך ההנהגה ובמערכת הפוליטית. אל מול ממשל הנשיא קנדי ותביעותיו הפגין בן-גוריון יכולת עמידה מרשימה ככל שניתן להתרשם מן המקורות שבידינו" (עמ' 105).

בן-גוריון השאיר את "תפוח האדמה הלוהט" ליורשו, לוי אשכול. מהיום הראשון בכהונתו כראש ממשלה וכמעט עד מותו הוא עסק באורח אינטנסיבי בסוגיה זו. הצעד הראשון היה שיגורו של ג'והן מקלוי, שליח מיוחד של הנשיא ל"סוגיית הפיקוח על מרוץ החימוש במזרח התיכון", כדי לאלץ את ממשלת אשכול להסכים לפיקוח אמריקאי על "הפעילות הלא-קונבנציונלית". מקלוי הציע ליצור קשר וזיקה (linkage) בין הדרישה לפיקוח על ישראל לדרישה דומה לגבי מצרים.

תגובת הנשיא נאצר היתה שלילית. מבחינת ישראל, עצם הצגת ההצעה היתה חיובית ביותר. שלום אף קובע שזו יכולה להיחשב להישג לא מבוטל של ממשלת אשכול. לראשונה, לאחר תקופה ממושכת למדי, הממשל האמריקאי מקבל את העיקרון שעליו נלחם בן-גוריון, ללא הצלחה, שחייבת להיות תלות כלשהי בין תביעת הממשל מישראל בקשר לפיקוח על "פרויקט דימונה" לבין תביעות שונות של ישראל שהופנו לממשל האמריקאי, ביניהם שהקריטריונים שהממשל מבקש ליישם על ישראל יופעלו גם על מצרים. הממשל בחר להתעלם מתביעות אחרות של ישראל בהקשר ל"פרויקט דימונה", אך קבלת העיקרון הזה סימלה "שבר", ולו מזערי, בעמדותיו הבוטות של קנדי כלפי ישראל (עמ' 112).

זה היה צעד ראשון, אך גם האחרון מול ממשל קנדי. בנובמבר 1963, אחרי רצח קנדי, הפך סגנו לינדון ג'ונסון לנשיא עד ל-20 בינואר 1969, כחודש אחד לפני פטירת אשכול. בימיו הראשונים טיפל ג'ונסון מעט בשאלה הגרעינית הישראלית: בראש סדר היום של ממשלו החדש עמדו מלחמת וייטנאם והמאבק על שוויון זכויות לכלל אזרחיה.

האופציה הגרעינית הישראלית חזרה לסדר היום האמריקאי בשיחות שאשכול ניהל עם ג'ונסון בביקורו הרשמי בארה"ב, ביוני 1964. עוד לפני השיחה הראשונה החליט ג'ונסון לשמור את הסוגיה בפרופיל נמוך, והודיע ליועציו שבכוונתו לטפל בה "בצורה מאופקת".

שלום טוען שעמדתו המאופקת של הנשיא נבעה במידה רבה משיקולים פוליטיים פנימיים, גם לגבי עצמו וגם לגבי אשכול. ג'ונסון היה אמור לעמוד לבחירות לנשיאות בנובמבר 1964 ו"תמיכתו של אשכול בו, כך קיווה קרוב לוודאי, תוביל להתגייסות גדולה של הבוחרים היהודים לתמיכה בו" (עמ' 162). הנשיא חשש שעימות חזיתי עם אשכול בסוגיה כה טעונה ורגישה עלול לערער את מעמדו הפוליטי ולחזק את מעמד בן-גוריון בעת המאבק הפוליטי הגדול בין השניים.

ראשי הממשל היו מודעים למשמעות הפוליטית של הסוגיה מבחינת אשכול. לפני הביקור נפגש אפרים (אפי) עברון, מראשי משרד החוץ, שהיה מקורב לכל צמרת השלטון הישראלית, עם בכירים בממשל ו"הבהיר להם כי אשכול נתון ללחצים כבדים מבית, וכי הביקור בארה"ב עשוי להיות גורלי לגבי המשך שלטונו" (עמ' 162). הוא הדגיש עוד, שאשכול מודע להתנגדות הממשל להפצת נשק גרעיני, אך למרות זאת ביקש לא להפעיל עליו לחצים בעניין הפיקוח האמריקאי על פעילות הכור בדימונה. האמרה הידועה של הנרי קיסינג'ר, ש"מדיניות החוץ של ישראל היא תמיד גם מדיניות פנים", היתה תקפה אז לא רק לישראל אלה גם לארה"ב.

בשלהי אוקטובר 1964 העביר אשכול לידי ג'ונסון "בקשה אישית מאוד ובלתי רשמית": לדחות את הביקור הבא של נציגי הממשל בכור בדימונה עד אחרי הבחירות לכנסת, שייערכו בנובמבר 1965. אשכול בחר את עיתוי הבקשה באופן מתוחכם: הבחירות לנשיאות ייערכו זמן קצר אחר כך, והנשיא היה חייב להתייחס לאפשרות ש"אי-נכונותו להיענות לפנייה בעלת אופי כה חריג מצד אשכול תדלוף לתקשורת ותפגע בסיכוייו לזכות בתמיכת 'הקול היהודי'" (עמ' 173).

ב-1965, שנת הבחירות בישראל, עלתה שוב בקשת אשכול. בפברואר הציעו שני שליחים של הנשיא הציעו לממשלה עיסקה: תמורת התחייבות ישראלית רשמית לא לפתח נשק גרעיני, יתחשב הממשל במצוקות הפוליטיות של ראש הממשלה. העסקה הוצגה בנוסח של "הצעה שלא ניתן לסרב לה", מאחר שהשניים הודיעו שהמשך פיתוחה של האופציה הגרעינית יוביל לעימות חמור עם הממשל. שלום קובע שמול לחצי הממשל הכבדים "הפגין אשכול יכולת עמידה מרשימה" (עמ' 181). הוא לא היסס להשיב בשלילה מוחלטת ל"הצעה", ואף הצליח ליצור טריז בין שני השליחים: הוא נפגש ביחידות עם אחד מהם, אוורל הארימן שהיה מקורב לנשיא, והבהיר לו את קשייו מבית. הוא הדגיש שהוא מבין את נחישות הממשל למנוע הפצת נשק גרעיני, אך "ישראל לא תוכל להסכים לנוהלי פיקוח בינלאומיים מבלי שיהיה ברור לה שגם נאצר הסכים לכך" (עמ' 184).

מתזכיר הארימן לממשל עולה שהוא קיבל את עיקר בקשות אשכול, ודבריו הביאו את הממשל לנקוט עמדה שקשה להגזים בחשיבותה. לדרג הבכיר ביותר, כלומר הנשיא, התברר שישראל לא תסכים לקבל ניסוחים חד-משמעיים בהקשר ל"פרויקט דימונה". מבחינתה, אלה יפגעו בעצם ריבונותה. על רקע המודעות הזאת, במארס 1965, גובשה מערכת הבנות חשאית שעסקה בפעילות הגרעינית של ישראל.

בסעיף המרכזי נקבע כי "ישראל התחייבה שלא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור", ובמקביל קיבל הממשל "נייר הסכמה" ישראלי שדן בפיתוח הגרעיני שבו "ניסוחים מעורפלים, הניתנים לפירושים שונים ולא מחייבים" (עמ' 191). שלום מדגיש שניסוחי מערכת ההבנות והנייר ההסכמה הטילו על פעילות ישראל מיגבלות מינימליות. לנוכח ההסכם אשכול חש תחושת הקלה רבה, ובצדק: הוא הצליח לאכול את כל העוגה וגם לשמור אותה שלמה לחלוטין. בימים שבהם הצליח למנוע פיקוח אמריקאי ממשי על הכור בדימונה נפרץ הטאבו האמריקאי על רכישת נשק אמריקאי בידי ישראל.

שיאו של התהליך מומש אחרי יותר משלוש שנים, בשלהי 1968, כשעסקת רכישת מטוסי הפנטום בוצעה בלי התחייבות ישראלית חדשה מעבר לדברים שלהם התחייבה בעבר. המצב הזה, קובע שלום, היה "ביטוי להישג אסטרטגי של ישראל, ובעיקר של ראש הממשלה, אשכול" (עמ' 249). חבל ששלום לא הרשה לעצמו לחרוג מסגנונו הזהיר והמאופק כדי לתאר ולחדד את הפן הדרמטי שעולה שוב ושוב בספרו. ספרו היסודי מבוסס על מגוון מרשים של תיעוד. הוא פורש תמונה רחבה, מרתקת, מלאת חידושי המחקר על תהפוכות יחס הממשל ל"אופציה הגרעינית", ועל יכולתו של אשכול לנווט את מדיניות הגרעין הישראלית בתבונה, בזהירות ובפיקחות.

ספרו של פרופ' יחיעם ויץ, "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית", ראה אור בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ