בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארזת לבד? כן, לבד

ספר ביכורים מרשים

תגובות

עשרים נערות לקנא, מאת אורית גידלי,
הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספריית פועלים, 2004 ,56 עמודים

למראה ספר השירה הקטן הזה בחנות קשה שלא להתעכב על שמו. "עשרים נערות לקנא" - מה זה אומר? איזה מין משפט זה בעברית? השם הזה חריג כל כך עד שקשה שלא לקחת את הספר ליד ולתור אחר ההסבר לשמו העלום. דפדוף ראשוני קצר מגלה את הקונטקסט המיידי של הכותרת בפרק ד' של השיר "תכים שקופים":

אהובי אוחז בסדין כמו היה תבנית גופי אם ארצה להסביר אותו אצטרך לפתל את גבי גם אם אכתוב עליו שבע שנים, לא יבואו השנים הרעות אהובי פרוש מולי ראשו במסגרת הכר. לו היה לי כסף הייתי שוכרת עשרים נערות לקנא (תכים שקופים, עמ' 21).

בשיר אהבה כזה אי אפשר שלא לחוש את הפיתול, את סימן השאלה שצריכה הדוברת ליצור בתוכה בשביל להסביר את אהובה הישן, מלאת התפעמות מולו. וכאשר הוא מגיע לבית השני והאחרון מוצף הקורא פתאום שמחה על כך שמצא סוף סוף את ההקשר המלא של הכותרת: "לו היה לי כסף הייתי שוכרת עשרים נערות לקנא", על כך שהמלים התלושות שבות לחיקו החם של המשפט המובן. פתאום קשה לזכור איך רק לפני רגע היו אותן מלים ממש מנותקות, סתומות, זרות משהו. כאילו חוויית התפענחותה של הכותרת בזמן העיון בספר מקפלת בתוכה משהו ממעשה האהבה; את המעבר מריחוק יפה, מסקרן, אבל זר לאינטימיות, מובנות וחום.

אבל לא לאורך זמן נחות המלים בחיק החם והבטוח. האי-נחת שהתפוגגה לרגע שבה ומרימה את ראשה. שאלות מתחילות לנקר ואינן מרפות: מדוע זקוקה הדוברת לאישור חיצוני על אהבתה? מדוע אישור כזה צריך להינתן בצורת קנאה? מדוע אל תוך שיח האהבה האינטימי משתרבב השיקול הכלכלי ("אילו היה לי כסף")? מדוע עשרים ומדוע דווקא נערות? מדוע די לה לדוברת בשכירתן? כלומר, מדוע מתמצית הפנטסיה בשכירות ולא בקנייה שלמה? הרי בפנטסיות עסקינן. מי בולם את הפנטסיה הזאת?

מבנה הספר משקף אף הוא אותו יחס בין חוץ לפנים. ארבעת השערים הראשונים מחזיקים שירים אינטימיים מאוד: שירי אהבה, משפחה, יחסים. שירים שבהם מנהלת הדוברת דיאלוג שמצד אחד הוא אינטימי מאוד, ומצד שני אינו בורח אל המתקתק ואינו מסב את פניו מן המורכבות הרגשית של כל הזירות הללו. כך למשל המתח שבין האינטימיות הגדולה לבין הפחד מאובדנה ומחוסר היכולת להכילה מצוי ברבים משירי הספר. השער החמישי מכיל חטיבה של שירי תנ"ך, שירים שבהם מקימה המשוררת לחיים את הדמויות המקראיות הגדולות (דוד המלך, אברהם, יצחק, שאול, קוהלת, שמשון, אבשלום) על עולמן הרגשי והמשפחתי. בכך היא שבה וממחישה את העובדה שהדיבור על המערכת הביתית האינטימית, זו שמרכזה הוא ה"אני" והקרובים לו ביותר, זקוק באופן כלשהו לקוטב החיצוני, הפומבי, לאותן "עשרים נערות לקנא", המתגלגלות כאן בגיבורי התנ"ך.

אני קוהלת מלך הייתי בירושלים באמת הייתי דורך על אלף פרחים בדרכי למיטה הלבנה שם חיכו נשותי, שהסירו את כתר ראשי העשוי מרציפן בנגיסת לשונות מתוקות, משיי מתחכך במשין, והייתי בוחר מתוכן לבשרי, ובשרי כבר מתוק בבשרן. קוהלת החזקתי אלף נשים ולא היתה לי אשה יחידה לזהות את ריחה ועורה ורגליה צעדיה ממני: קינת דויד צעדיה אלי: שירתו אני קוהלת שלמה סתרי תכריכים של סדיני וכתרי הנגוס מעלי.

(קוהלת, עמ' 43). יופיו של השיר הזה, "קוהלת", באנושיותו של הדובר - המלך שלמה. הטקסט מציג אותו בהקשר של בעיית הזהות המדוברת כל כך בתקופה הפוסטמודרנית. "באמת הייתי", אומר על עצמו קוהלת ומתייחס לפרק א', פסוק י"ב, בספר הקרוי על שמו ("אני קוהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים"). באמת הייתי מלך, הוא אומר לעצמו. באמת מלכתי על ישראל בירושלים. הייתי החכם באדם אך בינינו, רומז לנו קוהלת בן זמננו, אני לא מחובר ממש לזה. אלף נשים היו לו, לקוהלת שלמה, לא עשרים ולא בשכירות, והנה, גם אלף אינן מספיקות והשיר מוצא אותו כשהוא בסתיו חייו ובתוכו פעורה עדיין אותה תהום פנימית שעליה ניסה לכסות כל השנים באמצעים חיצוניים.

התשובה של השיר היא שלא אלף נשים היה צריך, אלא אשה אחת. יש כאן היפוך משלים עם השיר הקודם - ב"עשרים נערות לקנא" ישנו גבר אחד וחסרות עשרים נערות לקנא בנערה על מזלה הטוב, חסר המבט החיצוני, המאשר, ואילו בשיר "קוהלת" יש אלף נשים וחסרה האשה האחת המרכזית, הממשמעת את החוויה כולה. ופתאום לא אלף נשים, ולא אחד או אחת, אלא לבד. לגמרי לבד:

מכל השאלות לשאול: ארזת לבד? כן, לבד. היה קשה, אמרתי אבל יותר קשה לפחד שזה לא יבוא כבר אף פעם. אינני יפה, אתה מבין, והלב הוא בגודל אגרוף. (ארזת לבד, עמ' 10).

"מכל השאלות לשאול: ארזת לבד?". כמו בהפתעה שבשם הספר מפתיעה אותנו המשוררת שוב בשאלה המוכרת לנו היטב משדה התעופה. אפשר כמעט לדמיין אותה עומדת עייפה וכואבת מול איש הביטחון, מייחלת למלה חמה, ובמקומה באה השאלה השגרתית כל כך, עד שאין חושבים עוד על האינטימיות שלה. ועם התשובה הכנה, המחפשת חום ואמפתיה של הדוברת - "כן, לבד" - הופך הדיאלוג הזה בין שני זרים לשיחה אינטימית וכואבת ששיאה במשפט האחרון, החשוף, הרועד, ובו בזמן האמיץ כל כך: "אינני יפה, אתה מבין, והלב הוא בגודל אגרוף".

בשיר הזה מתגלה היבט נוסף, עמוק, של יחסיה של המשוררת עם הדיאלקטיקה של פנים וחוץ. לא רק הדיאלוג שלה עם אהובה ושאר הדמויות המאכלסות את חיי היומיום שלה זקוק, כפי שראינו, לעין החיצונית (בין אם בדמות עשרים נערות מקנאות ובין אם בדמות הגיבורים המקראיים), אפילו השיחה הפנימית הכואבת ביותר בינה לבינה מתנהלת רק בנוכחות החיצוני, המגולם במקרה זה בעינו הקרה והאדישה של איש הביטחון בנמל התעופה. כאילו עצם התקיימותו הדוממת, המביטה, ותו-לא, של החיצוני, היא תנאי הכרחי להנעת המהלך הפנימי העשיר והמרתק שמתקיים בשירי ספר הביכורים המרשים הזה של אורית גידלי.



אורית גידלי. אני קוהלת מלך הייתי בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו