בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם זו, סוף-סוף, האוטוביוגרפיה של פטריק מודיאנו?

תגובות

מבקרי הספרות בצרפת גומרים את ההלל על ספרו החדש של פטריק מודיאנו "שושלת יוחסין" (Un Pedigree). המלה "פדיגרי" היא מלה אנגלית, המציינת את שושלת היוחסין של בעל חיים טהור-גזע, כלב או סוס. הסופר ז'ורז' סימנון השתמש בה בלא מלת היידוע ככותרת לסיפור אוטוביוגרפי. התוספת של היידוע הלא מיודע למלה "פדיגרי" אצל מודיאנו מגחכת, לדעת מבקר "ליברסיון", את עצם המושג ומלעיגה עליו, שכן הוא עומד בסתירה למה שנאמר כבר בפיסקה הראשונה של הספר: "נולדתי ב-30 ביולי 1945, בבולון-בילאנקור, רחוב מרגריט 11, ליהודי ולפלמית שנפגשו בפאריס בזמן הכיבוש. כתבתי יהודי, בלא שאדע מה בדיוק היתה משמעותה של המלה הזאת בשביל אבי, ומשום שצוינה, בתקופה ההיא, בתעודת הזהות שלו. תקופות של תהפוכות גדולות מביאות לעתים לידי פגישות מקריות, שכן אני מעולם לא חשתי עצמי כבן חוקי, ועוד פחות מזה כיורש".

האם זו, סוף-סוף, האוטוביוגרפיה של פטריק מודיאנו? כך שואלים המבקרים, המכירים היטב את אופיה המעורפל והסתום של יצירת מודיאנו, אשר חושפת טפח ומכסה טפחיים בכל מה שנדמה כאוטוביוגרפי. האומנם מודיאנו, שעמל בכל ספריו להמציא אוטוביוגרפיות ולהסוות אותן, חושף את סודותיו האפלים?

מבקר "לה פואן" (Le Point), ז'אן-פול אנתהובן, כותב: "לראשונה עובר פטריק מודיאנו, סופר של אורצל, מן הבדיון אל המציאות... התוצאה עילאית..." מזה זמן רב, כותב אנתהובן, כמעט מזה שלושים ספרים, מפזר מודיאנו ערפל סביב עברו האמיתי, עד שהקורא המכיר את עבודתו שואל האם היה לו בכלל קיום אמיתי. האם חלם את חייו, או שמא חי את האובססיות שלו? והזיכרון שלו, אותו בית חרושת של המוזר, ממה הוא ניזון? "הייתי בין אלה", כותב אנתהובן, שחשבו עד היום כי מודיאנו הוא אמן של המעורפל, הסתום, שאין לו עניין בדברים מדויקים, ושסגנון הערפול שלו אינו תובע אמירה ברורה, מפני שהוא ניחן בכשרון הכישוף הבלתי רגיל של שבירת הממשות.

והנה בא הספר הזה להזים כל זאת. אין זה רומאן, אלא דו"ח על 21 השנים הראשונות בחיי מודיאנו. יצירת מופת זו מציגה את שושלת היוחסין שלו, כביכול. זה דו"ח יבש, שאין בו ולו מטאפורה אחת. יש בו אך ורק עובדות, תאריכים, וצליל של מלנכוליה עיקשת. מודיאנו כמו אומר לקורא: הפעם אני שם את הקלפים שלי על השולחן, ואני חושף את הפרצופים שמסתתרים מאחורי המסיכות, על שמותיהם האמיתיים.

אחרי הפתיחה שצוטטה לעיל, מגולל מודיאנו את סיפורו על פני קצת יותר ממאה עמודים - שסופם בלידתו השנייה, עם פרסום ספרו הראשון "כיכר אטואל" והוא בן 21. זה סיפורו של יהודי, אך גם של פלמי. זה סיפורו של הכיבוש וגם סיפורו של איש צעיר, הקורא תיגר על הגורל ומעז להיות סופר. כל זה מסופר במינימליזם קיצוני. האב, בן למשפחה יהודית מטוסקנה, שהתבססה באימפריה העותמאנית, מוצאו בסלוניקי. הוא חי על סף העולם התחתון, היה מתעשר ומאבד את נכסיו ומתעשר מחדש מכל מיני עסקים אפלים בזמן הכיבוש. הוא היה אדם אדיש, הומני, נוכל, מלשין. טיפוס מוזר זה נדד תמיד בין גויאנה, קולומביה, שווייץ ובתי הקפה של פור-ד'אורליאן, ולא ידע בדיוק מה לעשות עם הבן שאשתו השאירה אצלו. בזמן המלחמה סחר אלבר מודיאנו בשוק השחור בזהות בדויה, כדי להסתיר את יהדותו.

האם, שנולדה ב-1918 באנטוורפן, היתה "נערה יפה וצעירה בעלת לב יבש", שחקנית מדרגה שלישית, חסרת פרוטה, נתונה לחסדם של מאהבים חולפים, שלא היה לה זמן או חשק לגדל את בנה, ולכן הוא נשלח לפנימייה (אי אפשר שלא להעיר כאן, שפרטים ביוגרפיים אלה מזכירים מאוד את תולדותיה של "מותק הקטנה"). "בבית הספר של מונסאל היו ילדים שאף אחד לא אהב אותם, ילדים שנולדו מחוץ לחוק, ילדים אבודים (...) לרוב הילדים הטובים האלה לא היה כל עתיד". אבל הגורל הועיד את פטריק מודיאנו להתנגד, להימלט. אחד מפתחי המילוט שלו היה הקריאה.

מודיאנו ממאן לעשות אינטרוספקציה, מסרב לפאתוס ולסנטימנטליזם. סירוב זה הוא שיוצר בעת ובעונה אחת, לדעת ז'וסיאן סאווינו, הכותבת על הספר ב"לה מונד", את המוזרות ואת הכוח של הספר הזה. הוא בוודאי כתוב ברגש, ולא נעדרת ממנו תחושת הטראגיות, אבל הוא מספר עובדות בלבד.

"שושלת יוחסין" אינו מספר על האיש פטריק מודיאנו. מודיאנו אכן נולד ב-1968, ביום ששמו נחקק על עטיפת ספרו "כיכר אטואל", כאשר הכיר בכך שהספרות היא האמצעי הרדיקלי ביותר של התנגדות להרס החברה. "סלחו לי על השמות האלה ועל האחרים שיבואו. אני כלב שמדמה שיש לו שושלת יוחסין. אבי ואמי אינם שייכים לשום סביבה חברתית מוגדרת. כה מטולטלים וכה לא ודאיים הם, שאני צריך להכריח את עצמי למצוא אי אילו עקבות ותמרורים בחול הטובעני הזה, כשם שנאלצים להשלים באותיות את חציו המחוק של כרטיס בדבר מצב אזרחי או שאלון משרדי".

ז'אן-בפטיסט אראן כותב בפאתוס עצום ב"ליברסיון": "אתם, שקראתם את ספריו של פטריק מודיאנו, אתם שקראתם את כל ספריו של פטריק מודיאנו, תקבלו ספר זה כעדות, כקתרזיס, סבל, סבל שפויס, מתת, נדוניה של מפתחות חסרי ערך ליצירה בעלת שערים גדולים פתוחים לרווחה... אתם שקראתם את כל הספרים מקבלים כאן את המטען ואת הציוד ההכרחי כדי לחזור על כל המסע הזה, למן 'כיכר אטואל' ועד ל'תאונה לילית'". המבקר סבור שיש בכוחו של הספר לפענח את ספריו הקודמים של מודיאנו, לתת שמות אמיתיים לגיבורים בעלי הזהויות הבדויות, להבין שהמלחמה המדוברת היא מלחמתו, להבין מדוע בתי הקפה של פור ד'אורליאן כה עגומים.

אלה שקראו את כל הספרים, כותב המבקר, ואף אלה שלא אהבו את כולם, יבואו במבוכה בקוראם את "שושלת יוחסין", לא מפני שכל הנאמר, נאמר כאמת, אלא מפני שכתיבת אמת מחייבת כתיבה שונה מזו. רוב הרומאנים של מודיאנו בנויים במבנה של רמזים, שברי מידע, ויתור על ידע מלא. לשונו מדויקת תמיד, ישירה, צנועה ופשוטה. אלא שברומאנים נעשית עבודת הכתיבה כדי ליצור אמינות, כאילו היה הדבר ממשי. כאן, אותם אמצעים משרתים את האפקט ההפוך. זו מחוות פרידה מאותו איש צעיר שמודיאנו היה ולא הכיר, מחוות פרידה בלא טינה מאם ואב. זו מחווה של סופר מקוראיו, זו הפרידה מן העצמי שכתב את הספרים. כשנכנסים לבית סוהר צריך לרוקן את הכיסים, ואילו במקרה הזה, מרוקנים את הכיס כדי לצאת לחופשי.

מודיאנו הקטן הפריע למבוגרים ונשלח לפנימיות. את חייו הצעירים חי כמו היו סרט, עד ש"מלבד מותו של אחי רודי, דבר ממה שאני מוסר כאן אינו נוגע בי לעומק". הקורא היה רוצה לדעת יותר על רודי ועל נסיבות מותו. אבל מסופר רק שהיה בן עשר במותו, בבוקר יום ראשון אחד בפברואר 1957. כל השאר הוא תיאור של זחילה אטית לעבר המלים, לעבר הרומאן, לעבר הספרות. הוא קרא הכל, מז'ול ורן ועד קפקא. ואז, לקראת שנת העשרים לחייו, התיישב בחדר במלון והחל לכתוב את ספרו הראשון. ריימונד קנו קרא אותו ופירסם אותו. מודיאנו יכול היה להתחיל להתקיים. הוא ניצל.

גם ג'וסיאן סאווינו מ"לא מונד" כותבת בהתלהבות על הספר הלקוני והמדויק. היא מוסיפה כי חובבי מודיאנו, האוהבים את אווירת הדמדומים והערפל של ספריו, את הנשים השרויות בשקיעה, את השיטוטים האינסופיים בפאריס, את החקירות שאינן מסתיימות לעולם, יופתעו מן הספר הזה. מודיאנו ניצל באמצעות הכתיבה משיגעון, מפשע, אולי ממוות. הסופר הזה, שהאמת היתה נעוצה בעיניו, כמו בעיני כל סופר אמיתי, בסגנון, כמעט נטש את סגנונו כדי לכתוב דין וחשבון על קיום שלא הכיר.

"אני כותב דפים אלה כמי שמוסר דו"ח, או קורות חיים, תעודה, וללא ספק כדי לנתק קשר עם חיים שלא היו שלי. לא מדובר אלא בסרט פשוט של עובדות ומחוות. אין לי דבר להתוודות עליו, אין לי דבר להבהירו, ואיני חובב את האינטרוספקציה ואת חיבוטי התודעה. ההפך הוא הנכון, דברים רבים נשארים סתומים ומסתוריים..."

תחושה זו של ילדות מזיקה, התבגרות מבוזבזת, היא בוודאי תחושה נפוצה. אבל הכוח של מודיאנו נעוץ בסירובו להסביר, להבין את אביו, להצדיק את אמו, לפרש את תגובותיו.

לפיכך הספר הזה הוא חשוב וטורד מנוחה, סבורה סאווינו, הוא מדבר על צרפת שאין אנו אוהבים, על תקופה - מלחמת העולם השנייה ומה שבא אחריה - שמייפים אותה, ששוכחים את צדדיה האפלים. והנה, כיום, שישים שנה אחריה, כל אחד מקבל את תפקידו: משתף הפעולה, הגרמני, היהודי, הצרפתי הטוב העצל.

אם אנו אוהבים את מודיאנו, ואיננו קוראים צרפתית, אין לנו אלא לחכות שהספר יתורגם לעברית, לקוות שייפול בידיים של מתרגם/מת טוב/ה וייצא במהרה.

Un Pedigree/ Patrick Modiano

Gallimard, 122 pages, 12,90 e



פטריק מודיאנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו