מדוע כמעט לא שומעים על אריה סיון

אריה סיון מעולם לא הסתפק בליריקה אישית. בכל קובצי שיריו, והנוכחי בכללם, נשמע גם קולה של שירת הרבים. ואף אם אינו מוכר ומקובל במידה שהוא ראוי לה, אל לו לדמות עצמו "לפרח שנחנט / תקוע בין דפיו של ספר מספרי / בתוך שורת ספרים שאין להם קורא"

יוסי פלס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי פלס

חוזר, חלילה, מאת אריה סיון, הוצאת קשב לשירה, 2004

"חוזר, חלילה" הוא ספר שיריו ה-13 של אריה סיון, יליד 1929, מן המשוררים המובילים של "דור המדינה", שעדיין אינו מוכר ומקובל במידה שהוא ראוי לה. שמו נקשר בדרך כלל עם מה שמכונה "שירה ילידית", ונסמך לעתים קרובות לשמותיהם של משה דור ומשה בן-שאול, אף ששירתו שונה למדי מזו של שניהם. ה"ילידות" וה"מקומיות" הוצגו בשעתן כקוטב נגדי למודרניזם האורבני והקוסמופוליטי של זך, אבידן וכמה מחבריהם. ואמנם יש אצל אותם "ילידים" נוכחות בולטת יותר של נוף ארצישראלי ספציפי ולא רק נופי טבע או כפר, אלא גם נופים עירוניים, כגון השכונה העירונית שהיא מחוז ילדותו של המשורר. עם זה, הטכניקה השירית של אותם משוררים היא על פי רוב מודרניסטית במובהק ולעתים גם ניסיונית וחדשנית לא פחות מזו של עמיתיהם ה"קוסמופוליטיים". יש לזכור, כי לסיון, לדור ולזך היתה נקודת התחלה משותפת בראשית שנות החמישים - חבורת "לקראת", שמיוחסת לה פריצת הדרך של הגל המודרניסטי השני (או, בעצם, השלישי) בשירה העברית. ב-1953 גם ראה אור קובץ משותף של שלושת המשוררים, שנקרא "בשלושה".

במאמר שפורסם ב"עכשיו" 1995) 62), בעקבות הופעת ספרו של סיון "גבולות החול", מנה רפי וייכרט חמישה כיוונים תימאטיים עיקריים בשירת סיון, בייחוד זו המאוחרת: שירי ילדות תל-אביבית ושירים תל-אביביים בכלל, שירים שנושאיהם פוליטיים או חברתיים, שירי אהבה, שירים המתייחסים אל השואה ושירים על הזיקנה ועל תמורות הזמן. דבריו הולמים גם את הספר הנוכחי, שמקצת שיריו הם מעין וריאציות על שירים שפורסמו בקבצים הקודמים. גם בספרו הזה מתגלה סיון כמשורר מיומן מאוד, בעל שליטה מעולה במלאכת השיר. לשונו עשירה אך לא מתהדרת, מדויקת להפליא ומשקפת היכרות מעמיקה עם טקסטים עבריים עתיקים ובה בעת קשב רגיש לעברית המדוברת, הרחובית. עולם הדימויים והלשון הציורית נשענים הן על המציאות היומיומית ועל גילויים שונים של החיים המודרניים (שכן בימינו "גם המשוררים / צמודים מאוד אל הדברים המוכרים להם / מסביבתם המיידית, כמו אברים, אביזרים", "כף הקלע"), והן על זכרי תרבות רחוקים וקרובים, הכלולים בארודיציה המגוונת והרב-תחומית של המשורר.

ניכר גם שאוזנו של סיון כרויה תמיד לריתמוס ולמצלול. בגלל הנטייה לטון דיבורי, שרמת האקספרסיוויות שלו נמוכה בדרך כלל, עשוי הקורא שלא לשים לב לדקויות המוסיקליות, שהשירים משופעים בהן ושתכליתן, כך נדמה, פונקציונלית ולא קישוטית. אבל די בקריאה בקול של השירים להרגיש את איכויותיהם הצליליות. למשל, החריזה האקראית-לכאורה בחלקו השני של שיר ללא כותרת בעמ' 60: "מדי פעם, כשעיני נעצמות, / לפני שהלאות קוראת לחלומות, / צפים בגלגלי עיני קרעים מיומני - / דברי - ימי-חיי. אולי / כשהזהירות תישור מבין ריסי / יוקרן על רשתיתן הסרט המלא / בו כל תמונה תהיה קבועה במקומה / ברצף הנכון ובזרימה / שאין אחריה מאומה / ורק האור הריק". הטור האחרון, שצליל הר' המצמרר בולט בו, קוטע את חרוזי ה"מה" הרכים, הממחישים הירדמות, ויוצר חריזה אסוננטית של ההפכים "ריק" ו"מלא". כך נקשר הסרט המלא של החיים אל סופו, אל האור הריק של המוות (דווקא אור, שהרי בהקרנות סרטים מציין המסך המואר הריק את סופו של הסרט).

השיר, שהטורים שלעיל צוטטו ממנו, נמנה עם השירים האישיים שבספר. אך סיון מעולם לא הסתפק בליריקה אישית. בכל קובצי שיריו, ללא יוצא מן הכלל, נשמע לצדה של שירת היחיד קולה של שירת הרבים - שירה המגיבה על-פי דרכה על המציאות הפוליטית והחברתית, לעתים בשילוב קולו האינדיווידואלי מאוד של האני הלירי. כך גם בספר החדש. יש בו שירים המזכירים אירועים מוגדרים, כמו "עדכון ל-11.9.01" (עמ' 40), ושירים אחרים, שעניינם תמונת מצב מתמשכת, כמו "מעשה במעילים", שנימתו סטירית והוא מכוון נגד השתלטותם של העסקנים על הפוליטיקה הישראלית - "הידעונים / אשר ידעו להידחף אל המקומות הנכונים" (עמ' 42). לשיר "זה משירת דבורה" כותרת משנה מבהירה: "על לוחמי השייטת שצללו בקישון". זה שיר דמוי בלדה (סוגה ששימשה רבות, כידוע, את השירה הפוליטית), והוא מעמת את הסיפור המקראי עם המציאות העכשווית ומתוך כך משמיע מחאה חריפה וכואבת על "הממונים על הבנים".

בשירים אחדים מפעמת תחושת חרדה מהתרחשות אפקוליפטית עתידית. כמו בנבואות ירמיהו, הסכנה מאיימת להגיח "מארץ ירכתי צפון", אך שלא כנביא, אין המשורר יכול להכריע בשאלה, האם מאותת חזיון העננים "על משהו אפוקליפטי - באמת / או שאנו - נעני / חרדות-קיום-תמיד - / היינו כמעוננים" (עמ' 35) (משורר כסיון לא יוותר על הידוק משמעותו של השיר באמצעות אזכור המעוננים, אותם חוזי-עתידות קדמונים, שהיו מנחשים את העתיד על-פי מראה העננים ותנועתם; הוא גם יטווה בעדינות קשרים בין מלים בעזרת קרבת הצליל שביניהן: "עננים-אנו-נעני-היינו-מעוננים" או "צפון-צירופים-צפתה"). שם הספר מצביע אף הוא על חרדת העתיד: מטבע הלשון "חוזר חלילה" משנה את משמעותה בגלל הפסיק שאחרי "חוזר" - "חוזר, חלילה", הווה אומר, חלילה לה להיסטוריה לחזור על עצמה ועל שואותיה (ואגב, לא לגמרי ברור, מדוע נכללו כל השירים שמעמ' 23 ואילך בכעין מדור, שכותרתו "חוזר, חלילה").

באחרית-הדבר למבחר שיריו "ערבון" מסביר סיון את הצורך הפנימי שלו בכתיבת שירה ציבורית, והוא עושה זאת מתוך התייחסות לחיבור ספרו הראשון "שירי שריון" (מ-1963), שנכתב בעקבות השתתפותו במבצע קדש. ואלה דבריו: "אני, מכל מקום, כמו משוררים עבריים רבים וגם טובים, מימי הביניים ועד היום (?) לא הייתי מסוגל להסתגר בד' אמותי ולשורר רק על המתרחש בין כותלי גופי ומחיצות נפשי. חדרי פרוצים גם למראות וגם לרוחות הזמן והמקום. והנה, המצב שבו הייתי בעת מבצע סיני הלם את העמדה שנראתה לי נכונה: אני נע עם זרם האנשים והאירועים, אבל בעת ובעונה אחת אני מסוגל להתבונן במתרחש מבחוץ, מעמדה עצמאית שלי" (עמ' 268).

ואמנם יש בשיריו של סיון, גם בשירי ספרו החדש, תחושת שייכות להוויה הציבורית, לזמן ולמקום, ולעומתה - ביטויים של אי-הזדהות, של התרסה ומחאה. בשיר "פארן", הפותח את הספר "כף הקלע" (שראה אור ב-1989, בימי האינתיפאדה הראשונה), רואה המשורר את עצמו כ"אחד בשיירה", המקפיד לציית לחוקיה, בעיקר מתוך תחושת אחריות קבוצתית, שכן ההולכים הוזהרו שכל אחד מהם "הוא חוט השערה שבו תלויה השיירה". אך הזדהות המשורר עם השיירה היא חלקית: לו עצמו יש מטרה משלו - "להגיע אל השיח של הגר" (אותו שיח הנזכר ב"בראשית" כא; ויש בכך רמז לקונפליקט היהודי-ערבי) - והוא אפילו מתכוון לפרוש לשם כך מן השיירה.

סיון הצליח ליצור שירה של "מעורבות" חברתית ופוליטית, שיש בה מורכבות וסובטיליות - הן בשל יחסו הדו-משמעי אל ה"שיירה", שיירת הציונות, שיירת הלאום, שאליה הוא שייך ולא שייך בעת ובעונה אחת; והן בשל יחסו, הדו-משמעי גם הוא, לתפקידה הציבורי של השירה (השירים "יום אחד" ו"דילמה של משורר", הכלולים בספר "לחיות בארץ-ישראל" מ-1984, מבטאים כל אחד עמדה שונה ביחס לקולו של המשורר בחברה ובמדינה). כדי שלא להעיד על עיסתו בעצמו, מביא סיון באותה אחרית-דבר ל"ערבון" עדות של נחתום אחר, ט. כרמי, שאמר: "היחיד שמצא את הדיקציה הנכונה ואת הטון הנכון לגבי האינתיפאדה, הוא אריה סיון. הצד האישי שלו לא התקפח אצלו והשירים אינם בשחור לבן" (שם, עמ' 269). יש בדברים הללו, כמובן, הגזמה רבה (ומי בכלל הסמיך את כרמי לקבוע מהי דיקציה "נכונה" ומהו טון "נכון"?). אך כדי להבין התבטאויות כגון זו וכדי להעריך את הישגו המיוחד של סיון יש להכיר את החשדנות כלפי שירה פוליטית בחוגים "מביני דבר" ואת הרתיעה מ"אידיאולוגיה ומ"פלקטיות", הנתפשות כמידות מגונות ביצירה הספרותית.

אמנם, שירה "מעורבת", כמו זו של סיון, יש לה גם נקודת תורפה, שסיבתה קשורה דווקא באיכותה האמנותית. הרצון להגן על השיר הלירי מפני ישירותו של ההיגד הפלקטי מביא בסופו של דבר לכך, שעוצמתו המוסרית של השיר מתקפחת. יבי - המשורר הנאיווי, שכתב שירה פוליטית מסוג אחר לגמרי - אמר בשעתו: "טוב מצורע צודק מאסתטיקן מכוער". סיון אינו, חלילה, בבחינת "אסתטיקן מכוער", אך נדמה שלא פעם הוא שוכח (בספר זה ובקודמיו), כי האמביוולנטיות התורמת לשיר מבחינה אמנותית פוגמת בהכרח בבהירות הרעיונית שלו; ובשירה פוליטית יש עדיפות למסר מפורש ולהבחנות ברורות בין "טוב" ל"רע" (במאמר מוסגר ייאמר, כי מדובר פה אך ורק בשירה, שערכים הומניסטיים אוניוורסליים מונחים בבסיסה; שירה פוליטית, המבטאת אידיאולוגיות אנטי-הומניסטיות, אינה ראויה כלל להיקרא בשם זה ומה שנותר בה, מבחינתו של הקורא, הוא רק "הערך האמנותי", מפלטו של הנבל, "האסתטיקן המכוער").

ב"חוזר, חלילה" נתונה שירת הרבים בתווך בין שתי חטיבות של ליריקה אישית. בתחילת הספר מובאים כמה שירים, אופייניים לסיון, שיש בהם כמיהה אל מה שאבד למשורר בעברו, בכלל זה ילדותו הרחוקה, ואחריהם - קבוצת שירים, שהם כמין גשר אל חטיבת השירה הציבורית ואשר בהם מומחשת היטב התמזגות קולו של היחיד, האני הלירי, בתימטיקה לאומית, בשני הנושאים שהירבו להעסיק את סיון - זיכרון השואה והבעיה היהודית-הערבית. השיר "מירוץ שליחים" (עמ' 44), החותם את חטיבת השירים הפוליטיים, מאיר באור אירוני את תפקידו של המשורר כ"שליח-ציבור" וקורא לו למסור את "המקל" ("לא שרביט מלכות, גם לא מטה קסמים. מקל פשוט") ולהתכנס, "באנחה של רווחה / בצל של עצמך".

כל השירים האלה הם ליריקה במיטבה, עיצובים מושלמים, או כמעט-מושלמים (כי השלמות, באמנות, היא תמיד כמעט-שלמות) של הרגע הלירי. והם מוכיחים כי גם היום, בתחילת המילניום השלישי, אפשרויותיה של השירה הן עדיין בלתי-מוגבלות. בדמיונו היוצר של משורר, גם זרם עכור של מים, היוצא מן הברז (כנראה לאחר תיקון צנרת), הוא סיבה לכתיבת שיר:

מימי הבקר אמורים להיות צלולים ובהירים

כמו האור שמתעורר ליום חדש

אבל המים שיוצאים מן הברזים

עכורים כמו מי

שחלומות לא מוארים

הריצו לארכם של פרוזדורים מעקלים

אובד דרכים הוא רץ לארך

מבואות אפלוליים

וצעדיו הבהולים רק מטיחים אותו

בשערים הנעולים

די במראה העכור של המים לעורר במשורר את תחושת העכירות של מי שבליל אמש פקדוהו סיוטים (ואגב, גם שיר זה עשוי להדגים את רגישותו המוסיקלית של סיון, שניכרת כבר בהעדר סימני פיסוק ובריתמוס הממחיש את שטף המים ואת הריצה המסויטת).

למרות הצחיחות האמוציונלית - לקות, ששירה המושפעת מן המודרניזם האנגלו-אמריקאי אינה יכולה להימנע ממנה - אין שיריו של סיון מותירים את הקורא באדישות רגשית. האמפתיה של הקורא חודרת מבעד למעטה המפוכח-האירוני של הטקסט. בשלושת ספריו האחרונים של המשורר ("דייר לא מוגן" מ-1998, "השלמה" מ-2002 והספר הנוכחי) חלה, כמדומה, איזו התרככות בנימת קולו. גם היסוד הליבידינלי, שבלט בספריו המוקדמים יותר, מורגש פחות ב"חוזר, חלילה", עכשיו באות הנשים אל המשורר בחלומות (נשים בחלומות", עמ' 58); ו"שינה נכונה", שכמוה כמוות, מחיה דמות אשה, שנטשה אותו לפני שנים רבות ("על השינה הנכונה", עמ' 59). תודעת הקץ, המלווה לעתים בתחושות של החמצה או חרטה, פוקדת אותו כשהוא שוחה בים ("שחה", עמ' 53, שיר שבו מזוהה המוות עם רחם האם) או כשהוא מתבונן בעץ מתנוון, העומד להיכרת (ללא כותרת, עמ' 56). השיר המסיים את הספר כורך יחד את ההתחדשות שלאחר הגשם הראשון עם השינה הרכה של המוות, מוות שיש בו השלמה ופיוס ואין כמותו הולם משורר כסיון, שכה מיטיב לחוש את האדמה, את העפר שממנו בא ואליו ישוב:

בבא הגשם הראשון עלינו לטובה

אנחנו מקוים

כי סוף כל סוף יקיץ הקץ

על העונה היבשה, ואז שלוים ומפיסים

נוכל להגרף אל תוך שנה רכה

כמו האדמה שמי הגשם ממסים

אותה בנשיקתם.

באחרית הדבר ל"ערבון" מצטט המשורר את השאלה, החוזרת ונשאלת על ידי קוראיו: "מדוע כמעט לא שומעים על אריה סיון". ואמנם, כשבמרכז הזירה מוצב קומץ משוררים, שפלוני ופלמוני חפצים ביקרם, נדחקים רבים אחרים לשוליים ונוצר מצב אבסורדי, שבו גם משורר כסיון, שזכה בדרך כלל לביקורות אוהדות, נשאר ב"צל של עצמו". אפשר, כמובן, להעלות השערות שונות כתשובות לאותה שאלה, אך ייתכן שמטבע ברייתו - ולמרות פתיחותו הרבה להוויית החיים הסובבת אותו - שייך סיון לזן "המשורר למשוררים". אכן, קשה להעלות על הדעת דור שלא יימצאו בו קוראים לשירתו - משוררים ואוהבי שירה מושבעים (שהם, בעצם, משוררים-בכוח), דוגמת אותה גברת חיפאית, הקוראת למכריה בטלפון משירי המשורר (כמסופר באחרית-הדבר הנזכרת). מכל מקום, אל לו לסיון לדמות את עצמו "לפרח שנחנט / תקוע בין דפיו של ספר מספרי / בתוך שורת ספרים שאין להם קורא" ("שינוי בדימוי", עמ' 57).

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ