המצב חמור, אך מעודד

אדום-ירוק<br> דמוקרטיה, צדק ואיכות הסביבה

צפריר רינת
צפריר רינת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צפריר רינת
צפריר רינת

אבנר דה-שליט. הוצאת בבל, סדרת סביבה ישראלית ומרכז השל, 106 עמ', 58 שקלים

ארגונים למען הסביבה ברחבי העולם אינם קיימים זמן רב, אבל הם כבר הספיקו לעבור כמה שלבי התפתחות. השלב הראשון בתולדות התנועה הסביבתית היה שמירה על הטבע באמצעות הגדרת שטחים כפארקים ושמורות. השלב השני היה הטיפול במפגעים סביבתיים מזהמים מעשה ידי אדם, ובמסגרת מאבק זה גובשה החקיקה למניעת מפגעים והחלו לפעול גופים ממשלתיים.

בשלב ההתפתחות הנוכחי, שבו עוסק במידה רבה ספרו של דה-שליט, נוצרה זיקה בין התנועה הסביבתית לרעיונות וארגונים חברתיים. זהו השלב המקיף והבשל ביותר, שבו מתפתח הקשר בין אינטרסים של בעלי חיים וצמחים לאלה של חקלאים ותושבי ערים, והקלישאה הסביבתית הגדולה מכולן - "הכל קשור לכל" - הופכת למציאות. זהו השלב שבו מתבהר הקשר הסיבתי בין שליטה על משאבי הסביבה וניצולם לשליטה על בני אדם וניצולם.

בישראל אימצו הארגונים הסביבתיים את השיח החברתי בחדווה רבה וזה ניכר בפרסומי הארגונים הירוקים השונים, בכותרות שהם נותנים לכנסים ואפילו בהתארגנויות כמו "ועדת המעקב לצדק סביבתי" שהוקמה באחרונה בידי ארגון הגג של הירוקים בישראל, "חיים וסביבה". בוועדה זו שותפים ארגונים ירוקים וארגונים חברתיים כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית. גם הממסד במדינות שונות אימץ את המסר החברתי, ובארה"ב הקימה הסוכנות הפדרלית להגנת הסביבה מועצה מייעצת לצדק סביבתי, וגיבשה תוכנית פעולה בתחום זה.

אבל בישראל עדיין חסרים הוגים סביבתיים-חברתיים. דה-שליט, פרופסור באוניברסיטה העברית ועמית מחקר באוניברסיטת אוקספורד, ממלא מבחינה זו חלל גדול. הוא בין הראשונים מאנשי האקדמיה שהחל לעסוק בהקשרים הסביבתיים-חברתיים. אם עד היום היו ספריו נגישים בעיקר לקוראי אנגלית מיומנים בשיח האקדמי, הספר החדש פותח אופקים ירוקים וחברתיים חדשים לכל פעיל-סביבה בישראל, מבלי להתפשר על מגוון הטיעונים ועוצמתם. הספר הוא במידה רבה מעין גירסה פשוטה וקצרה יותר של הספר Practice The Environment - Between Theory and, שדה-שליט פירסם לפני חמש שנים בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

הספר מעביר את הקוראים מהמגע הראשוני עם בעיה סביבתית אל הקשריה הרחבים ומשמעויותיה החברתיות. המעבר הוא מהבנת הצד הטכני והפיסי אל התפתחות מודעות, שבה יש כבר חיבור בין הזיהום הפיסי (כמו ביוב או פסולת) לפוליטיקה שמניעה הכל.

תפיסתו הבסיסית של דה-שליט ביחס לבעיות הסביבתיות מצויה בהבחנה שהוא עושה בין שלבי ההתפתחות שעובר אדם בדרך למאבק סביבתי. שלבים אלה הם ידע, מודעות ותודעה. ידע מתאפיין בהכרת העובדות הבסיסיות של בעיות סביבתיות; המודעות מאפשרת הבנת המשמעויות של בעיות אלה, ובראשן משמעות מוסרית. התודעה היא השלב שבו מבין אדם שכל בעיה סביבתית היא פוליטית וקשורה במאבקי כוח ושליטה בין קבוצות שונות וגופים שונים. דה-שליט רואה בספר מעין מדריך לפעיל הסביבתי, והוא מציין שמטרתו היא לדון בשאלה כיצד דואגים לכך שלציבור תהיה נגישות לידע סביבתי, ושידע זה יהפוך למודעות ותודעה סביבתית.

ניתן לטעון שההבחנה של דה-שליט בין מודעות ותודעה היא מעט מאולצת ואולי מיותרת. אבל זה לא משנה באופן מהותי את אמיתות הטענה בדבר הקשר שבין הבנת הבעיה הסביבתית והפתרון הפוליטי הנדרש לה. לכאורה ניתן היה לצפות שחברה ליברלית כמו זו הקיימת בצפון אמריקה או באירופה, ובאופן חלקי ביותר גם בישראל, תהיה בסיס טוב לפעילות סביבתית. היא מאפשרת מודעות בגלל נגישות המידע שיש בה, וגם אפשרויות לפעולה בגלל חופש הביטוי וההתארגנות הקיימים בה.

דה-שליט טוען שהליברליזם מילא תפקיד חשוב בהתפתחות ידע ומודעות סביבתיים, אבל בסופו של דבר נכשל בהתמודדות עם בעיות סביבתיות. המחויבות של הליברליזם לכלכלת השוק ולזכות הפרט לצרוך ולבזבז, מונעת רפורמות כלכליות ופוליטיות שיביאו לשינוי הרגלי צריכה, ויתערבו בכלכלה כך שערכים סביבתיים יילקחו בחשבון.

מדובר בעצם בדו-פרצופיות רעיונית, כי בכל מקום שבו זה נוח למנגנון השוק הקפיטליסטי, מתערבת המדינה בבוטות לטובת אינטרסים עסקיים. היא יוצרת תנאי סחר הנוחים למדינות העשירות מול המדינות העניות, ומסבסדת פעילויות מזהמות כמו צריכת אנרגיה בלתי מתחדשת. כך נוצר חופש כמעט מוחלט לצרוך, ואיסור כמעט מוחלט לחסוך ולשמר, ולחלק משאבים בצורה אחרת.

אבל גם אם מצליח השוק שעיצבה החברה הליברלית לפעול בצורה יעילה וחסכונית מבחינה סביבתית, הוא אינו מתמודד עם השאלות האמיתיות, כמו מה באמת מועיל לרווחת האדם, ומהי הסיבה האמיתית להגן ולשמור עליו. למשל, האם חישוב כספי של הערך שיש לפארק המיועד לשימור הוא הדרך הנכונה להעריך את חשיבותו ואת מידת ההגנה שיש להעניק לו? יש כיום כלכלנים רבים שיענו בחיוב לשאלה זו, וישתמשו לשם כך בניתוח המבוסס על כלכלת שוק. לטענתם, ניתן להשתמש במתן ערך כספי לפארקים כנימוק לשימורם, בגלל שהוכח שיש להם ערך שוק.

לעומתם טוען דה-שליט, שהפיכת מקום כמו פארק הכרמל למוצר סחיר היא ערעור של המורשת והזהות הישראלית. "כריתת יער הכרמל היא נזק אקולוגי, אסתטי ותרבותי, ויתרה מכך - היא פגיעה בזהותנו כישראלים. הכרמל הוא חלק מהיותנו ישראלים, ולפיכך אין לפעולה כזו תמחור נאות".

המפנה בגישה הליברלית יכול להתחולל אם אנשים יפסיקו לחשוב כצרכנים ויתחילו לחשוב כאזרחים, ולהכניס למשוואה הסביבתית-חברתית את מגוון הזכויות שמגיעות לאנשים, וערכים מוסריים שאמורים להנחות אותם. "מוזר לחשוב עד כמה בהוויה הפוליטית בישראל חשיבה צרכנית היא המנחה את הפתרון לבעיות סביבתיות", מציין דה-שליט. "אין מספיק ריאות ירוקות בעיר? לוקחים את המכונית ונוסעים מעט רחוק יותר ומגיעים לשטחים פתוחים. יש יותר מדי רעש בעיר? רוכשים חלונות בעלי זגוגית כפולה. חופי הארץ מזוהמים בביוב או שהפכו לנדל"ן לעשירי הארץ? נוסעים לקפריסין, ליוון או לסיני כדי לרחוץ שם. אבל בכך אין אנו פותרים את הבעיות, ואין אנו מפעילים כל לחץ על מקבלי ההחלטות לקום ולעשות מעשה".

השאלה הגדולה שדה-שליט והוגים סביבתיים-חברתיים אחרים צריכים להתמודד אתה בסופו של דבר היא כיצד ניתן לשנות את החברה הצרכנית ולהפוך אנשים מצרכנים פסיביים לאזרחים פעילים. על כך שצרכנות היא בעיתיית מבחינה סביבתית יכולים להסכים גם גופים כמו ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה של המדינות המפותחות ואחד המייצגים המובהקים של רוח הקפיטליזם העכשווי והגלובליזציה. ארגון זה הקדיש מחקרים ודו"חות רבים להתמודדות עם הבעיה כיצד משנים הרגלי צריכה ומקטינים את קצב חיסול המשאבים הטבעיים בידי האדם.

התשובה שמציע דה-שליט לשאלת ההתמודדות עם החברה הצרכנית היא ניצול מלא יותר של הכלים הדמוקרטיים הזמינים לאזרחים. הוא קורא לכך "דמוקרטיה השתתפותית", ומתכוון להשתתפות כמה שיותר אנשים בדיונים, מאבקים ופעילויות להגנת זכויותיהם. העשייה שלהם צריכה להיות ביקורתית אבל לא להתבסס רק על אזהרות מוגזמות ויצירת פחד, אם כי באלה יש לעתים תועלת בהנעת מקבלי החלטות. היא צריכה להתבסס על איחוד משאבים של גופים שונים ולא על מאבק קטנוני בין ארגונים סביבתיים על התהילה והפרסום.

הפעיל הסביבתי או האזרח בעל המודעות שיקרא את ספרו של דה-שליט ייצא מצויד בכמה תובנות חשובות, אבל יישאר עם האתגר הקשה של שינוי המציאות בפעילות יום יומית מתישה ומול כוחות רבי עוצמה וממון. הוא ייתקל בחברה שמסרבת לשנות את הרגליה הצרכניים. לעתים קרובות אותו פעיל, שקרא בעניין ומתוך הזדהות את ספרו של דה-שליט, יהיה דווקא אזרח שמעדיף לגור בבית צמוד קרקע ולנסוע במכונית פרטית, ובכך להיות בעל השפעה סביבתית שלילית.

השאלה הנכונה שצריך לשאול בהמשך לדיון שפיתח דה-שליט היא לא אם הפעילים הסביבתיים יכולים לשנות את המציאות והחברה הצרכנית, אלא עד כמה הם הצליחו להביא לכך שהמצב לא יהיה גרוע יותר. האם פעילותם היא שתרמה לכך שבמספר רב של מדינות עשירות רמות הזיהום פחתו וחלק מהטבע ניצל? האם המאבק שלהם יצר בכל זאת כמה מחסומים ועיכובים בדרך להרס סביבתי נוסף?

התשובה לשאלות אלה חיובית בהחלט, ואולי אפשר לשאוב מכך עידוד. יש משהו מרשים בהשפעה שיצרו לעצמם ארגונים סביבתיים במקומות רבים בעולם, עם משאבים מזעריים ומספר קטן ביותר של פעילים. מרשימה עוד יותר היא המהפכה התודעתית שהתרחשה בעולם וגרמה לכך שאנשים רבים כל כך מבינים לפחות מהן הבעיות הסביבתיות העיקריות, וגם יודעים לא פעם את הקשר שלהן למצוקה חברתית. אם מסתכלים כך על התנועה הסביבתית, אז ניתן להגדירה כסיפור הצלחה של דמוקרטיה השתתפותית ובעלת השפעה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ