למי, למי, יש פחות כבוד

שאלה של כבוד ישראליות וכבוד האדם

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לילך, גנר

אורית קמיר. הוצאת כרמל, 250 עמ', 79 שקלים

החל בשנת 1992, שבה נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נהפך "כבוד האדם" למושג מרכזי במשפט הישראלי. עורכי דין שולפים אותו על כל צעד ושעל ומתגדרים בו לביסוס טענותיהם המשפטיות. במושג נעשה שימוש כה תדיר, עד שהשופט מישאל חשין נזעק להגן על כבודו של כבוד האדם, ויצא בקריאה נרגשת לציבור השופטים והמשפטנים להימנע משימוש תכוף מדי בו: "חוק הכבוד אינו צעצוע לשעשועי פרשנות וייעודו אין הוא לשמש הערת שוליים להידור כל דבר הלכה" (בג"ץ 7357/95 המפריס נ' מדינת ישראל).

אך למרות השימוש האינפלציוני בכבוד האדם, ישנם תחומים שבהם בית המשפט נמנע מלהשתמש בו, והמוכר שבהם הוא נושא השטחים הכבושים. שם בתים נהרסים, אנשים מגורשים מבתיהם, מטעים נעקרים, רכוש מופקע מבעליו, אך המושג כבוד האדם נעדר כמעט לחלוטין מהחלטות בג"ץ בדיוניו בעתירות הנפגעים.

תחום נוסף שבו בית המשפט אינו נוקט רטוריקה של כבוד אדם הוא אלימות נגד נשים. אין מחלוקת שאשה זכאית לכך שגופה לא ייפגע, שלא תושפל, לא תוכה, ולא תיבעל ללא הסכמתה, אך בית המשפט העליון, שדן בנושאים של אונס ואלימות נגד נשים, בוחר שלא להגדיר את הפגיעה בגופן כפגיעה בכבוד האדם שלהן.

הדוגמאות רבות, ואביא אחת מהעת האחרונה. לפני זמן לא רב דחה בית המשפט העליון את ערעור המדינה על קולת עונשו של נאשם צעיר, שהורשע בביצוע מעשים מגונים בצעירה כשזו היתה שיכורה ונרדמה על ספה בבית חברים. הנאשם נידון לעונש שכלל ריצוי שישה חודשי מאסר עבודות שירות. אולם לא רק קולת העונש הניעה את המדינה לערער על פסק-הדין, אלא גם כמה קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, ביניהן זו ש"אין המדובר בניצול זדוני ומרושע". שופטי העליון קיבלו עקרונית את עמדת המדינה, קבעו שהעדר השימוש בכוח מצד הנאשם נבע למעשה מהמצב שבו היתה שרויה המתלוננת, מצב המונע התנגדות, וסברו שניצול מצב כזה הוא בהחלט זדוני ומרושע. למרות זאת נמנע בית המשפט מלבחון את המקרה במושגים של פגיעה בכבוד האדם של המתלוננת, והותיר על כנו את העונש, החריג בתיקים מעין אלה.

בספרה החדש מנתחת קמיר את מושג כבוד האדם ניתוח לשוני, ובאמצעותו מסבירה את התופעות שציינתי ועוד רבות אחרות. קמיר עוסקת כבר שנים בכתיבה בנושאים משפטיים, לשוניים, תרבותיים ופמיניסטיים, והיתה אחת ממנסחות החוק למניעת הטרדה מינית. הפעם היא בחרה להתמקד במושג כבוד האדם, שלא זכה להתייחסות מחקרית מקיפה בישראל עד כה.

קמיר מראה שכבוד האדם הוא מושג עמום, מתעתע וגמיש, ודווקא בגלל תכונותיו אלה הפך לכלי קיבול לכל טענה משפטית. היא מסבירה את הטשטוש המושגי שבו לקה המושג בכך שלא נערכה הפרדה ברורה בין מובניו, ופיצלה את המושג לארבעה סוגי כבוד: הראשון הוא honor, שקמיר תירגמה כ"הדרת הכבוד". בחברת הדרת כבוד הכבוד הוא רכושו החשוב ביותר של האדם, ועליו להגן עליו בכל מחיר מפני יריביו המנסים לגזול נתחים מכבודו כדי להאדיר את כבודם. דפוסי התנהגות של חברת הדרת כבוד הולידו בעבר את כללי הדו-קרב כאמצעי לפתור סכסוכי כבוד, ובמציאות הישראלית הם מולידים את התופעות המוכרות, שצעירים ממהרים לשלוף סכין במהלך בילוי במועדון כאשר צעיר אחר מעז להתחיל עם חברתם, כדי לשפד את היריב ולהראות לכולם למי יש יותר כבוד.

מושג שונה הוא ה-dignity, "הכבוד הסגולי". הכבוד הסגולי מבטא רף תחתון של כבוד אדם וממנו נגזרות זכויות האדם הבסיסיות, כגון הזכות לחיים, לבריאות, למחסה ולחירות. הכבוד הסגולי הוא ה-human dignity שזכה לעיגון בין לאומי בהכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948.

מושג רחב יותר הוא ה-respect, "הכבוד המחיה", שכן הוא כולל הכרה בזולת ובצרכים החיוניים לאדם כדי להתפתח ולממש את הפוטנציאל הגלום בו. מהכבוד המחיה נגזרות זכויות חברתיות וקבוצתיות, כמו הזכות של קבוצות מיעוט ללמד בבתי ספר בשפתם ולא בשפת הרוב.

glory, "הילת הכבוד", הוא מושג הכבוד כפי שהוא נתפס בדתות השונות. על פיו, האדם נברא בצלם אלוהים ולכן כבודו נגזר מכבודו של בורא העולם.

הפרדת הכבוד לארבע משמעויות שונות מאפשרת לקמיר לבצע ניתוח היסטורי, לשוני ומשפטי של המציאות הישראלית, על בסיס ההנחה המובלעת שהשפה מעצבת את המציאות (ברוח משל ארגז הכלים של ויטגנשטיין המאוחר). אחת המסקנות המרכזיות העולות מניתוחה היא שהחברה הישראלית היא חברה של הדרת כבוד. לטענת קמיר, ניצניה של חברת הדרת הכבוד הישראלית טמונים בציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל: הרצל הפנים תפיסות עולם של הדרת כבוד, ולפיכך שאף להתנער מהסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי ולכונן בישראל חברה המבוססת על כבוד, יושר ורציונליות. אגב, פרק זה מגלה לקוראים כי שם הספר, "שאלה של כבוד", לקוח משם זהה שנתן נורדאו למחזה שכתב בשנת 1907, ובו הגיבור היהודי מת מוות של כבוד בעימות עם שוטר גרמני.

גם לאחר הקמת המדינה חילחלו דפוסי ההתנהגות של חברת הדרת הכבוד והורגשו בפסיקת בית המשפט העליון, והם שמשפיעים על עמדתו בסוגיות השטחים ואלימות נגד נשים. בנוגע לסוגיית השטחים ממשיכה קמיר ביקורת ידועה ומוכרת, שהובילו ומובילים ארגוני זכויות האדם, אך מלבישה אותה במושגי הדרת הכבוד הציונית: בית המשפט העליון מבטא את גישת הרוב היהודי השולט, הרואה בתושבי השטחים אויב ולא בני אדם שיש להגן על כבודם, ולפיכך נמנע מלדון בפגיעות בהם במושגים של כבוד אדם.

ההסבר של קמיר בהקשר של אלימות נגד נשים הוא מקורי הרבה יותר: לטענתה, בחברת הדרת הכבוד הציונית האשה נתפסת כמגויסת באופן טוטלי למשימה הלאומית, וגם אם נפגעה מהתנהגות סוטה של הגבר הציוני תדע לספוג את הפגיעה "כמו גבר", ולא תוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה ותפגע בכבודו. קמיר מגלה אופטימיות זהירה, וסבורה שהיום, בין היתר בזכות תנועות פמיניסטיות א-ציוניות, ישנה נסיגה משיח הדרת הכבוד לשיח הכבוד הסגולי.

חשיבות השפה בעיצוב המציאות בולטת באחד הפרקים המרתקים בספר, שבו קמיר מנתחת מושגים מוכרים בעברית העוסקים בכבוד, ומראה כיצד שיוך מושגים אלה לאחת מארבע קבוצות הכבוד, או כתמהיל של כמה מהן, מאירה אותם באור חדש: "כבוד בת מלך פנימה" מדיף ניחוח של הילת כבוד, אך יש בו יותר מקורטוב של הדרת כבוד; שירו של קזבלן "כל הכבוד" (מאת דן אלמגור) מעיד על דוברו כאיש הדרת כבוד טיפוסי; ואילו המושג "כיבודים" (המוכר יותר מהקריאה: "בלי כיבודים!"), השאוב מעולם הילדים הנותנים ולוקחים ביסים ולקים, מכונן סדר נקירה ביניהם על פי כללים של מתן כבוד לקבוצת השתייכות.

לעומת זאת, הפרק המשפטי בספר סובל מכמה אי-דיוקים. לדוגמה, בסוף הפרק מנתחת קמיר את פרשת קראוס, ומציגה את עובדות המקרה באופן שגוי: "באותו המקרה תבע השופט בן שמעון את 'ידיעות אחרונות' בגין הוצאת לשון הרע, בעקבות כתבות שפירסם העיתון כי השופט לקח שוחד להטיית משפט" (עמ' 149-148). עובדות אלה לקוחות מסיפור שבדה השופט חשין כדי להמחיש את הפגיעה הנגרמת לאדם מפרסומים בעיתון. קראוס היה ראש לשכת חקירות, שחשדות שונים נגדו פורסמו בהרחבה ב"ידיעות אחרונות", אך לא החלטת הפרקליטות על סגירת התיק נגדו. בשל כך תבע קראוס את העיתון על הוצאת לשון הרע.

קראתי את ספרה של קמיר בעניין ובסקרנות. הספר קולח, מלוטש מבחינה לשונית ורווי דימויים קמיריים אופייניים: "האם כבוד האדם הסגולי שולל את זכותו של אדם למכור אברים מאברי גופו? להטיל בעצמו מום? לבצע כריתת דגדגן? לקבוע כתובות קעקע בגופו? לחורר את תנוכי אוזניו? האם הוא שולל ממנו להתיר לאחרים להשתמש בו ככדור במשחק הכדורת? האם הוא מונע ממנו להניח לאחרים להחפיצו ולהשתמש בו כאובייקט (למשל, כשולחן במסעדה)?" (עמ' 32).

הספר מספק לנו כלים חדשים לניתוח טקסטים ומציאות מוכרים, ומאפשר לנו לשחק בהם כאוות נפשנו. קמיר עצמה המשיכה ליישם את האבחנות המושגיות שבספר במאמרים, שחלקם מופיע באתר האינטרנט שלה. מומלץ במיוחד המאמר העוסק ביישום מושג הכבוד על ניסוחה של עבירת האונס.

ד"ר לילך וגנר היא פרקליטה בפרקליטות מחוז הדרום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ