בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני חושב כגרמני, אני גרמני. לא בחרתי בזה, איני יכול לעקור זאת מתוכי

היומנים של הבלשן היהודי ויקטור קלמפרר הם מעין צלחת פטרי שהונחה מתחת למיקרוסקופ. אפשר לראות דרכם את מחוללי המחלות, את התפתחות הטירוף והתועבה בשנות הרייך השלישי

תגובות

יומנים 1945-1933, מבחר, מאת ויקטור קלמפרר,
תירגמה מגרמנית טלי קונס, בחרה והוסיפה הקדמה אילנה המרמן,
הוצאת עם עובד, 2004 ,536 עמודים

ויקטור קלמפרר (1960-1881), בלשן וחוקר ספרות, היה כותב יומנים כפייתי. הוא כתב יומן למן ימי נעוריו, ולפיכך מחזיקים יומניו כרכים רבים. אלה המובאים במבחר העברי הם מן השנים של הרייך השלישי, ואף מתוכם מובא רק מבחר. כבר כאן יש לציין את ניקיון התרגום של טלי קונס ואת הסינון הנבון והעריכה המצוינת של אילנה המרמן.

קלמפרר הוא מכותבי היומנים המתעדים את היומיום שלהם, את הפכים הקטנים והטריוויאליים של החיים, כמו הלוואה שצריך לקחת בבנק, גובה המשכורת, הטיפול בגינה, שיחה עם הקבלן ועם הבנאים, נסיעה בחשמלית, קנייה בחנות המכולת, שטיפת כלים וסידור הבית, אורחים, השיחות עם המכרים וכיוצא באלה. אבל דווקא משום כך השאיר אחריו מסמך בעל חשיבות רבה, אולי אף מסמך שאין דומה לו. מצד אחד הוא כותב שאין לו כוונה לכתוב את תולדות זמנו, ומצד שני הוא מייחס לכתיבה ביומן חשיבות עצומה, עד כדי כך שב-27 בספטמבר 1944 הוא כותב: "היומנים והרשימות שלי! (...) האם יש לי זכות, אולי אפילו חובה לעשות זאת, או שמא זו יומרנות פושעת?" שהרי אם ייתפסו הם עלולים לעלות בחייו, בחיי אשתו, ובחיי אחרים. חודשים מעטים לפני כן, ב-8 באפריל 1944, בשיחה עם מכר, הוא נשאל על עצם כתיבת היומן ומשיב: "אני רוצה לתת עדות". וכשהמכר מעיר, שעל הדברים הגדולים אינו יודע ולא כלום, עונה קלמפרר: "לא הדברים הגדולים הם שחשובים, אלא היומיום תחת הרודנות, שהוא שיישכח. אלף עקיצות יתוש גרועות ממכה אחת על הראש. אני מתבונן בעקיצות היתוש, רושם אותן..."

קלמפרר, היהודי המומר, ניצל מפני שהיה לו מזל, וגם מפני שהיה נשוי לגרמנייה, וגם מפני שהיה לו כוח עמידה לא רגיל, סבל עקיצות יתוש לא מעטות. יומניו הם מסמך היסטורי מרתק, לא רק להיסטוריונים שעוסקים בחקר הרייך השלישי, ולא רק לאלה המתעניינים בתולדות יהודי גרמניה, אלא לכל אדם שרוצה להבין תהליכים פוליטיים-חברתיים, שבמהלכם הופכת חברה שלמה ללא מוסרית בעליל; תהליכים שמאפשרים קיומם של משטרי עריצות רצחניים, גזענות עד השמדת עם, הסתגלות לשלטון חסר מוסר, היענות לפקודות לא מוסריות וכיוצא באלה. היומן של קלמפרר, העוקב בפירוט רב אחר מה שקורה ביומיום של היהודים והגרמנים החיים סביבו, מאפשר לעקוב אחר תהליך ההתאטמות מול הרוע, חוסר האונים והפחד להתנגד, ואחר ההסתגלות האטית לכל רע ונתעב, שעה שהצורך הכביר להישאר בחיים עומד מעל הכל.

ויקטור קלמפרר נולד במזרח פרוסיה, בעיר לנדסברג שאביו שימש בה רב. לימים עבר האב עם משפחתו לברלין, ושם מונה ל"מטיף שני" בקהילה הרפורמית. ויקטור למד בבגרותו פילוסופיה, פילולוגיה גרמנית ופילולוגיה של השפות הרומאניות, ונמשך בעיקר אל הספרות הצרפתית. הוא נשא לאשה ב-1906 את אווה שלמר, פסנתרנית, בת למשפחה פרוטסטנטית, וב-1912 המיר את דתו. הוא התנדב למלחמת העולם הראשונה ועשה חודשים אחדים בחזית. אחרי המלחמה הצליח לקבל משרת פרופסור בבית הספר הטכני הגבוה של דרזדן, וקיווה שבעקבות עבודה במחקר ובהוראה יצליח להתקבל למוסד אקדמי נכבד יותר. אבל עליית היטלר לשלטון סיכלה, כמובן, את כל ציפיותיו.

הדבר הבולט ביותר ביומניו, ולטעמי המעורר ביותר למחשבה, היא ההתעקשות הנואשת-נואלת שלו לדבוק בגרמניותו ולשוב ולהצהיר: "אני גרמני". פה ושם, ובמיוחד לקראת הסוף, חלה התפוררות מסוימת, ופתאום הוא מדבר על עצמו כיהודי, אבל מתאושש די מהר ושב אל דבקותו בגרמניותו. העניין הזה היה חשוב לו יותר מכל דבר אחר. ונדמה לי, שאפשר להבין שאדם המאמץ לו זהות מסוימת אינו חפץ לאבד אותה, כי אובדנה יהיה גם אובדנו.

דווקא ההתעקשות זו, שראיתי בה צורה של ייאוש לא מודע, גרמה לי, בסופו של דבר, לרחוש אהדה מסוימת כלפי קלמפרר, אם כי לא הצלחתי לחבב אותו. נראה לי שההתעקשות על הגרמניות איפיינה את רוב יהודי גרמניה שם וכאן, שחשו עצמם עליונים על יהודי מזרח אירופה, אף שאלה לעגו להם, סיפרו עליהם בדיחות ורימו אותם בעסקים בכל הזדמנות.

כך כותב קלמפרר ב-17 במאי 1933 על מסע העונשין של אנשי ס"א נגד הקומוניסטים, שנתנו להם שמן קיק והריצו אותם בגב חשוף דרך טורי חיילים חמושים באלות גומי: "כשאיטלקים עושים דבר כזה - טוב, הם אנאלפביתים, ילדים מהדרום וחיות אדם... אבל גרמנים!" ביטויי ההזדהות עם גרמניה באים לידי ביטוי בצורות שונות לאורך כל היומן. ב-27 במארס 1933, למשל: "בעצם אני חש בושה יותר מפחד, בושה בגרמניה. באמת ובתמים הרגשתי תמיד שאני גרמני". וב-5 באפריל 1934 יש רישום מרגיז ודוחה באותו עניין: "היה נורא אבל גם טיפוסי להיווכח שכל הגרמניות נשרה מגרטה (אחותו) וכעת היא אינה יכולה או אינה רוצה להתבונן בכל המצב מנקודת מבט שאינה יהודית". לסיכום הוא כותב עליה: "נטולת גרמניות, נטולת כבוד פנימי ומובסת לחלוטין. אין ספק שזה מצבם של יהודים רבים מאוד", אבל לא זה מצבו. ועדיין ב-1935, ב-11 באוגוסט: "אני גרמני לנצח, גרמני לאומי... הנאצים לא גרמנים".

אבל ב-6 באוגוסט 1937 נשמע הספק הראשון. חדור נימה כבדה של צער וייאוש הוא כותב: "ואני מתחזק בדעתי שהיטלר באמת מגלם את נפש העם הגרמנית, שהוא באמת 'גרמניה'... באופן זה נהייתי חסר מולדת לא רק כלפי חוץ... הרגשת השייכות הפנימית שלי אינה עוד". יש כאן התרופפות, אבל לאורך כל היומן הוא עושה עבודה פנימית נגדה. בכל פעם שהוא פוגש מישהו שמתנגד למשטר, הוא מציין זאת ביומן ושואב מזה נחמה. וכך ב-1939, ב-10 בינואר, הוא כותב: "אין בעיה יהודית גרמנית או מערב-אירופית. מי שמכיר בה רק מאמץ או מאשר את הרעיון השגוי של המפלגה הנאצית ומשרת אותה. עד 1933 ולפחות במשך מאה שלמה לפני כן היו יהודי גרמניה גרמנים בתכלית ותו לא... היו היהודים הגרמנים חלק מהעם הגרמני..." וכו'. ב-1942, ב-27 במארס, כשכבר ידע על הרצח ועל מחנות הריכוז, הוא כותב, "אני חושב כגרמני, אני גרמני - לא בחרתי בזה, איני יכול לעקור זאת מתוכי..."

מובן שהוא בחר בזה, אם כי אולי לא היתה לו ברירה. השאלה בדבר תחושת הזהות ותחושת השייכות היא מכרעת. קלמפרר היה, כמו שהיו רוב היהודים הגרמנים שהכרתי, אדם לא גמיש, נוקשה וחמור. החינוך הגרמני עיצב בכוח ובאלימות תחושת זהות שאי אפשר היה להיפרד ממנה. עקשנותו של קלמפרר על גרמניותו גם באה לידי ביטוי בהתמקדות, שהתמיהה אותי בהתחלה, בבניית בית בפרוור, בזמן שאנשים, ולא רק יהודים, התחילו לברוח מגרמניה. היה בזה משהו לא הגיוני, איזה חוסר יכולת להסכין עם המציאות. אבל בניית הבית היתה פן של ההתעקשות על הגרמניות שלו, כמו אמר: על אפכם ועל חמתכם אני תוקע כאן יתד, כי אני שייך לכאן.

עקשנות וקומפולסיוויות הן שגרמו לו להמשיך לכתוב את היומן, להמשיך בבניית הבית, לדבוק בגרמניות שלו, בתרבותיות שלו, והוא צריך לעשות מאמץ עצום שלא לבוז לפועלים ולפועלות שעמם הוא עובד בעבודת הכפייה. קלמפרר שואב מן הכתיבה ביומן תעצומות נפש. ב-23 בנובמבר 1938 הוא רושם שלא כתב ביומן מפני שבאה עליהם צרה אחר צרה: "קודם מחלה, אחר כך התאונה במכונית, אחר כך בעקבות פרשת הירייה של גרינשפאן בפאריס, הרדיפות, ומאז המאבק על ההגירה (...) מציקה לשנינו בלי הרף השאלה: לעזוב או להישאר?... לעזוב אל הלא-ידוע, או להישאר בתופת?"

מן היומן עולה בבירור ההבנה שאנשים נרדפים, היודעים שהם שרויים בסכנת מוות, מחזיקים בנורמליות בכוח. גם בתנאים הקשים, במגורים הצפופים, ברעב, גם כשפתאום מתברר להם שהם מסוגלים לגנוב מן השכן פרוסת לחם, הם עושים כל מאמץ לקיים חיים נורמליים. מצד זה מלמד היומן פרק חשוב בחיי הנפש. ומן הצד השני ניתן ללמוד על הסתגלותם של אלה שאינם נרדפים, אנשים הגונים בסך הכל, לא נאצים, לא גזעניים, לכל צורה של רוע, על האופן שבו הם נאטמים, מסרבים לראות מה קורה סביבם, מסרבים להכיר בדברים הנוראים המתרחשים מתחת לחוטמם, ומשתפים פעולה בלי דעת.

היומנים של קלמפרר הם מעין צלחת פטרי שהונחה מתחת למיקרוסקופ. אפשר לראות דרכם את מחוללי המחלות, את התפתחות הטירוף והתועבה. אנשים מתים, רעבים, מעונים, נלקחים ונעלמים, והשאר ממשיכים לחיות כמו לא אירע דבר. קלמפרר כותב את יומניו לצורך עתידי. אם יישאר בחיים, ויש ספק בכך, יכתוב יום אחד את זיכרונותיו. בעיניו היומן הוא ראשי פרקים לספר שייכתב בעתיד.

במקום אחד הוא כותב: "אין לי עוד השקט הנפשי לכתיבה ביומן. לשם מה? הרי לא אזכה לכתוב שום זיכרונות..." לכתיבה ביומן יש איפוא תכלית מעבר לה. אבל מעל לכל, יש בה תחרות עם המוות. הדבר בא לידי ביטוי ברישום מ-21 במאי 1943, בתקופה שעבד כאורז במפעל. הוא שואל: "האם החברים לעבודה צנועים ממני או פשוט אטומים יותר? (...) פעמים רבות אני אומר בלבי: אם כל אלה משלימים עם החיים, בלי להביט קדימה אל המוות או אחורה אל הנעורים, למה אני לא יכול לנהוג כך?" קלמפרר לא יכול, כי הוא חי בהרגשה שחיים כאלה הם משוללי עתיד. לו יש תוכניות, בעתיד יכתוב את הזיכרונות, את הספר על השפה של הרייך השלישי, ישלים את מחקריו בספרות הצרפתית.

היומן הוא המלחמה על השלמת התוכנית. וכך הוא כותב ב-20 בדצמבר 1943: "בכוונתי להוסיף ולרשום דברים, אף על פי שלפי השתלשלות העניינים כעת, לא נראה לי סביר כלל וכלל שאוכל ביום מן הימים להשתמש ברשימותי". ולבסוף יש מעין תשובה: "אני כותב רק מפני שאיני רוצה להוציא מפה דף ריק". זו התשובה האמיתית. "האם יש כאן יומרנות פושעת?" זו שאלה שאין ויקטור קלמפרר יכול להרשות לעצמו להשיב עליה, כי אינו מסוגל להפסיק לכתוב.



ויקטור קלמפרר ושער חיבורו על הצרפתית של ימי הביניים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו