בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חירוף נפש סלאבי

הו!
כתב-עת לספרות

תגובות

גיליון 1, ינואר 2005. עורך: דורי מנור. מו"ל: הוצאת אחוזת בית, 326 עמ', 65 שקלים

אני פוחד לחיות בלא מיקסם עיני הפסל שדמותך הנציחה, ההד שעל לחיי בלילה שם הוורד הבודד של הבל פיך.

הלילה שוב עובר עלי כתער. הלילה על ורידי יורד לקטום שושן כחלחל, ועט לפתוח שער אדום שותת אל מוות ואל תום.

וכך קניתי לי - אמנם, לא נצח - על כל פנים, מעין תותב של זמן. מעל תלולית עפר, חרצית הנצה, והנטמן, לרגע, לא נטמן.

השיר הזה ממלא, כמדומני, אחר דרישות ההרמוניה והסימטריה, שתי תכונות שעורך כתב העת החדש הזה מבקש, כלשונו, "להתרפק" עליהן. כולו פנטמטרים יאמביים וחריזה משוכללת, הנזהרת במידת האפשר שלא לחזור על אותו חלק דיבור ומקפידה על חליפות מלרע ומלעיל. אין ספק שהוא "נשען על קונבנציות קלאסיות" וש"הרגישות המוסיקלית היא נשמת אפו", שני תנאים שמעמיד העורך ליצירות שיתקבלו לפרסום בעדיפות ראשונה.

אם תשאלו באיזה עמוד של כתב העת החדש מופיע השיר המוסיקלי הזה, אשיב: בעמ' 60 ,129 ו-274. וזאת מהסיבה הפשוטה, שמדובר לא בשיר אחד, אלא בשלושה בתים משלושה שירים שונים שהטלאתי יחד. הבית הראשון הוא מסונטה של לורקה שתירגם דורי מנור; השני מאחת ה"סונטות בעקבות לאה גולדברג" של אנה הרמן; והשלישי משיר של רויאל נץ. מעניין כמה ששים שלושת הבתים לדור בכפיפה אחת. כולם ממושקלים, כולם מחורזים, כולם מוסיקליים - וכולם ריקים באותה מידה.

אם הרשיתי לעצמי את מעשה הרמייה הקטן הזה, הרי זה משום שהאוניפורמיות המשמימה של כתב העת החדש הזה היא שהכתה בי כשדיפדפתי בו לראשונה. הייתכן שלורקה, הרמן ונץ מתנבאים בשפה אחת? הייתכן שזה מה שקוראים מוסיקליות, מין בים-בם נצחי שבתוכו משובץ לא-חשוב-מה-העיקר-שיהיו-בו-ורדים-ודם? איזה כישרון חזק צריך כדי לשרוד במוסיקליות הכפויה הזאת, כמו בשיריה של סיון בסקין, שאני לא יודע אם כישרונה "זועק", כמו שאומר מנור במבוא, אבל מכל מקום יש בה די מקוריות ואירוניה כדי לשרוד בתנאים האלה. או אפרת מישורי, שמשלמת מס מסוים לצו החרוז אבל בסופו של דבר היא משוררת חזקה יותר מכדי שתיפול שדודה לחוקי המטרונום. או (בשבילי, ההפתעה היפה של החוברת) תרגומי רונסאר ודו-בלה של יהושע קנז, שאף הם ממושקלים ומחורזים, אבל דקות השמיעה והעדינות שלהם חורגת לחלוטין מכל מה שיש לחוברת הזאת להציע.

הכשל המחשבתי שביסוד "הו!" הוא כפול: הוא טמון, אל"ף, בהנחה שאפשר לסובב את גלגלי השירה לאחור, ובי"ת, באופי השירה שאליה הוא מבקש לחזור. מעבר לשניים אלה הוא טמון, כללית יותר, בעצם הרצון להטיל צביון אחיד על השירה, שרוחה סובב סובב הולך.

אם להתחיל בעניין האחרון, שוו בנפשכם שהעורך היה מודיע בפתח העיתון, לא שיעדיף יצירות ש"הרגישות המוסיקלית היא נשמת אפן", כדברי מנור, אלא להיפך, שהרגישות המוסיקלית אינה נשמת אפן. לא רק עצם הגדרתה של "רגישות" הוא עניין עמום להפליא, ולא רק ייחוסה לפלוני ולא לאלמוני הוא מעשה בלתי-אפשרי, אלא אם כן אתה מזהה אותה מכנית עם קונוונציות של משקל וחרוז ומתעלם בתוך כך ממה שחורג מן הקונוונציה ועושה את הכישרון המקורי - לא רק שני אלה בלתי-אפשריים, אלא ההנחה שבעלי ה"רגישות" עדיפים על נטולי ה"רגישות", או שנטולי ה"רגישות" עדיפים על בעלי ה"רגישות", היא הנחה שאין הדעת סובלת. לאה גולדברג "רגישה" ודוד פוגל לא? אחמטובה כן וצלאן לא? ורילקה של "הסונטות לאורפיאוס" מאבד את ה"רגישות" כשהוא כותב את "אלגיות דואינו"? חבל שכתב את שתיהן, כידוע, באותם שבועות עצמם.

ואפילו נקבל את טענתו של העורך, שפעם, בימי אלתרמן-גולדברג, היתה רגישות מוסיקלית, ובאו נתן זך ודומיו וסילקו אותה מן השירה, האם נרים שרוולים ונקפוץ לנהר ההיסטוריה בכיוון ההפוך? למה הדבר דומה, למי שמואס באלבן ברג ומחליט לכתוב נוקטורן של שופן. או למשורר אנגלי בן-ימינו שפוסח על אליוט ופאונד וכל השאר ו"נושא עיניים אל המגדלור" (כלשונו של מנור) של המשוררים הפרה-רפאליטים בני המאה ה-19.

אבל המגדלור של מנור - עם כל הדמיון המוזר של שירי כתב העת הזה לשירה הפרה-רפאליטית, השטופה אף היא ורדים ודם - המגדלור שלו אינו השירה האנגלית הפרה-רפאליטית, אלא שירת אלתרמן ושלונסקי, וקודם כל, אם לשפוט על פי המקום שיוחד לה בחוברת, לאה גולדברג. כלומר, המגדלור שלו הוא סלאבי. "אנחנו מבקשים להשיב ליצירה העברית משהו מאותו ניצוץ, משהו מאותו חירוף-נפש - סלאבי? - שאבד לה אי-שם בחמישים השנים האחרונות".

חירוף-נפש? אני לא בטוח. אבל סלאבי, למרות סימן השאלה, בהחלט. עד כמה סלאבי הוא המגדלור הזה מבהיר רויאל נץ במאמר מרתק ששמו "על הקריאה באלתרמן (כלומר, על פסטרנק)". ה"כלומר" הזה אומר הכל: לקרוא את אלתרמן משמע לקרוא את פסטרנק. הגילוי הזה מפעים את נץ, ותעיד הרטוריקה שלו: "רבותי, רכיב מכונן של שירת אלתרמן - רכיב דומיננטי של שירת אלתרמן - הוא הקשרה האינטרטקסטואלי! כן, ממש כך! ... 'כוכבים בחוץ' כתוב באבק כוכבים, בשפה שימיה חולפים, שפת הבילינגואליזם העברי-רוסי שחלף קצת אחרי שנכתב הספר החשוב הזה, ראש הישגי השירה הארץ-ישראלית... שירת אלתרמן ובני דורו, שאולי הרכיב הדומיננטי בה הוא הקשרה התרבותי בשירת רוסיה, איבדה את הרכיב המכונן הזה שלה, הפכה גם היא להיות כתובה, בעצם, בשפה מתה, בעוד כותביה בחיים... ובשלהי שנות החמישים - כעשרים שנה לאחר שנכתב - היה 'כוכבים בחוץ' כבר לספר הכתוב בשפה זרה כמעט לרבים מקוראי העברית. אילו רק לא היתה האשליה הזאת, כאילו הוא נגיש סתם כך לכל יודע עברית!"

האם רויאל נץ הוא חפרפרת המכרסמת את אושיות ביתו של מנור? הרי משמעות דבריו היא שאותם "עשורים רחוקים, שבהם הפליאו גולדברג ואלתרמן לתת את קולם בשיר" (מנור) נזקקו לשפת הבילינגואליזם העברי-רוסי, שפה זרה כמעט לרבים מקוראי העברית, שפה שחלפה מן העולם הישראלי מרגע שהקשרה האינטרטקסטואלי אבד. וזהו "הבסיס", "המגדלור", שאליו אנחנו אמורים "לשאת עיניים" (מנור)? איזו "אשליה" (נץ)!.

אולי לא אשליה למי שגדל על הרוסית. זה חל, על פי קורות החיים שבשולי החוברת, על סיון בסקין בלבד, וכן, יש לשער, על המתרגם המחונן רונן סוניס. לא כן היתר. מנור, אני משער, לא יסכים שהחזרה ל"רגישות המוסיקלית" היא חזרה למשהו שהקשרו התרבותי הוא בשירת רוסיה והוא זר לרוב קוראי העברית של היום. אבל רויאל נץ אומר לנו שאמנם כן. ואכן, רבים השירים והתרגומים שבחוברת ה"כתובים, בעצם, בשפה מתה, בעוד כותביה בחיים".

זה חל גם על התמונות מתוך המחזה "צדיק נעזב" למאיה ערד. מאחר שהמחזה מבוסס על הרוסי גריבויידוב, אין לקרוא אותו בלי ההקשר האינטרטקסטואלי הזה. אמנם קטעים מקבילים מן המחזה המקורי ניתנים כאן בתרגומו של סוניס, אבל אין בהם כדי לגאול את החיקוי של ערד מן הבנליות, אפילו שזו לובשת לבוש רהוט ומחורז. מי שמבקש להוקיע קלישאות באמצעות קלישאות דומה למי שמשעמם את הקהל כדי לבטא שעמום.

מה נותר? מחזה מריונטות של לאה גולדברג, לא יותר מחביב ("יפהפה", על פי מנור); שאלון מביך על לאה גולדברג; הרצאה קלילה של הצרפתי ז'אק רובו נגד החח"בל ("החרוז החופשי הבין-לאומי"), המשמשת כאן, אני מניח, כתנא דמסייע לעורך; רשימה לא-קלילה של אורי הולנדר, החורגת בעמקותה (וגם בדחיסותה הקשה) משאר הפרוזה שבחוברת; מחזה קטן, כואב, של בני מר; שיחות של אברהם סוצקבר עם מארק שאגאל, שעיקרן מחמאות הדדיות; ובעיקר סונטות, סונטות, סונטות. לא התעצלתי וספרתי: 61 (כן, שישים ואחת) סונטות בחוברת אחת.

לא שאינני מבין את הדיבוק הזה ששמו סונטה, את ההיצמדות לצורה שאין אסתטית ממנה. גם אותי מעצבנים כל אותם גיבובי מלים חסרי צורה וחפים מכל שכלול טכני המתחזים היום לשירים. גם אני, למראה איזה מיצג מתוחכם במוזיאון, שיש לו פואנטה אבל אין לו צורה, רוצה לשלוח את בעליו לקורס ברישום. אבל לא הייתי בא אליו בהצעה "לשאת עיניים" אל ה"מגדלור" ששמו רמברנדט ולצייר ולחזור ולצייר קרן-אור יחידה המפלחת את החשכה. הייתי מספר לו שכבר אפלטון ידע, שלא די ב"טכנה" כדי להעמיד ציור או שיר. יש צורך גם בשיגעון, וזה בא לא מן החרוז ולא מן המשקל, אלא מן המוזות.

קובץ תרגומיו של פרופ' שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום, לשירי פרידריך הלדרלין ראה אור בהוצאת חרגול



עט נובע מדגם "סונטה", תוצרת פארקר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו