בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרוב הגדול של הישראלים המזרחים חי מתוך זרות כלשהי, או במובלעות של מזרח

תגובות

חזות מזרחית, עורך יגאל נזרי, הוצאת בבל, 144 עמודים

שפת אם, קטלוג תערוכה, אוצרת טל בן צבי, הוצאת בבל, 183 עמודים

לפני שנה העניק א"ב יהושע ראיון למוסף השבועי של "הארץ", ובו ניסה ללכוד איזה עניין מטריד: "גם לי וגם לאחותי אין מבטא מזרחי. ולאבי ולאמי היה מבטא מזרחי. אם תחשוב על כך, זה דבר די מדהים: ילד בן שנה קולט שהוא אמור לאמץ את המבטא הכללי, הישראלי, ולא את המבטא הספציפי, המזרחי. שמקור הזהות שלו לא יהיה המשפחה והבית, אלא מקור הזהות יהיה הרוב, החברים, בית הספר. וזה ברמה הכי ראשונית שיש. כאילו הבית עצמו אומר אל תהיה כמו הבית. תהיה כמו המורים, תהיה כמו הילדים בגן, אל תהיה כמו אבא ואמא". אילו הפסיק א"ב יהושע להתייחס אל עצמו כאל סיפור הצלחה הגליאני של מהלך ההיסטוריה היהודית, היה מצליח להאזין לילדי המהגרים הפקיסטנים בגלזגו ושומע את המבטא הסקוטי הגמור שלהם. אולי גם היה נבוך קצת למשמע ההבל: "המבטא, הכללי, הישראלי, ולא המבטא הספציפי, המזרחי".

הראיון עם יהושע חשוב להבנת הטרגדיה של היהודי המזרחי בישראל. "אני חושב שהמהלך היה נכון. נכון היה להדחיק, נכון היה לצקת איזו רצפת בטון חדשה של זהות חדשה. אני חושב שהמזרחים שעשו את המהלך הזה הרוויחו ממנו. הוא היה בריא להם ובריא לתרבות. ראה את נסים זווילי, את עמיר פרץ, את אלי עמיר. לעומת זאת המזרחים שלא יכלו להדחיק נשארו עם המרירות של ש"ס. לא נותרה להם ברירה אלא לחזור למגירות הדתיות". איזו אפשרות עצובה: להיות אלי עמיר (או א"ב יהושע), או ש"ס. מצד שני, יש כאן בעיקר מגננה: מעמידים לפני האגו שתי אפשרויות מן הממשות - אין שלישית - ומה שיש לבחור הוא מה שבלאו הכי התהווה כבר.

הספר "חזות מזרחית" מציג את האופציה שיהושע ואחרים התכחשו לה. זה מעין המשך של "הקשת הדמוקרטית" ומחקריהם של ויקי שירן ז"ל, סמי שלום שטרית, יהודה שנהב, ויותר מכל של אלה שוחט. יש בכרך הזה גם תצלומים וטקסטים - מעין קטלוג רחב של תערוכה יפהפייה. טל בן צבי אצרה אותה. הספר הוא חלק מפרויקט היסטורי, שאלה שוחט קוראת לו במאמרה "יצירת אפיסטמולוגיה מזרחית".

המאמר הפותח, מאת צבי בן דוד, הוא המרתק ביותר. חף מכל ז'רגון תיאורטי מספר בן דוד את סיפור היעלמות הערבית של יהודי המזרח. אין במאמר ניסיון לפצות בכבוד את מי שנלקחה מהם הלשון. מי שאינו מבין כי האוצרות הללו הוכחשו, לא מפני שהיו נחותים, אלא מפני שהעם היהודי באירופה לא התעניין בהם, אלא רק כאשר יכלו להיתוסף לתרבות העברית שיצר, או התכוון ליצור, אינו מבין שההיסטוריה היהודית היא ההיסטוריה של יהודי אשכנז ושילוב קטעים מחייהם של יהודי המזרח. כך עשה ביאליק עם "שירת יהודי ספרד". הוא צירף חלקים מיצירה זו לקאנון שבנה (רק כאשר נכתבו עברית), ובכך ניתק אותה מההקשר הערבי שבתוכה נכתבה ועמו התכתבה. ההכחשה הזאת נעשית יום יום בחוגים לספרות עברית, להוציא יוצאים מן הכלל זעירים, ולהוציא מן הכלל את מחקרה הגדול והחשוב של רנה דרורי ז"ל.

כותב דרור משעני במאמרו "המזרחי כהפרעה לשונית": "כשהגיעו היהודים האלה (המזרחים) לישראל, הם הגיעו לעברית כבר אחרת; עברית שהתחדשה בוורשה ובתל-אביב, בירושלים ובאודסה, בראשון לציון ובברלין; עברית שהתגבשה בכתבי עת ספרותיים וגם במוסדות ההנהגה הציונית. (...) עברית אחרת: עברית שנפרדה מלשון התלמוד והמשנה, ועשתה לעצמה כללים תחביריים ופרדיגמטיים, עברית שכבר היה לה תקן". משעני מפליג קצת מבלי לחפור, לטעמי, בתוך האמת הבלשנית החשובה שלו.

אין שום קושי להתקבל בתוך שפה. השפה פתוחה לפני כולם, פתוחה גם לשינויים "מבפנים". העברית המדוברת היא דוגמה טובה לדמוקרטיה בפעילותה. גם ה"תקן" שמופקדים עליו אשכנזים, לשיטתו של משעני, אינו יכול למה שמתרחש ביום-יום, והיום-יום, בניגוד לשמועות העולות תכופות דווקא ממדור זה, או בניגוד גמור לספרות המטומטמת הנכתבת ב"לשון רזה", היום-יום הוא עשיר, מטאפורי, מלא פנטסיות לשוניות ופורה.

הבעיה (ומשעני עוקף אותה) היא השיח של הספרות העברית, לא השפה העברית, לא הכתיבה בעברית, וכמובן השיח האקדמי הקרוי "ספרות עברית", שמלמדים אותו באופן משמים אנשים בעלי ידע מועט והבנה קטנה עוד יותר ביחסים בין השיח של הספרות העברית לעברית שלנו ועבריות אחרות. משעני כמעט צודק. הוא טועה במקום מכריע: לא העברית נולדה מה"נוסח" (שהוא מתאר), אלא הספרות העברית נולדה מה"נוסח". ה"נוסח" בעיקרו היה החלת לשון אירופית על העברית, וגם אם ב"נוסח" יש הד עצום למשנה ולתלמוד, הנה יותר מכל חולשת עליו היידיש המעוברתת.

זו לצד זו מהלכות בספרות העברית הגרמנית (ו/או היידיש) ולשון האידיומים של הטקסטים היהודיים העתיקים. אבל הכל פתוח לפני כולם, כמו מלון הילטון לפני כל תייר, ולא רק לפני כל תייר בעל כסף, אלא גם לפני כל פורץ, היכול להיכנס בשקט, ולשכב בתוך הסדינים: שום דבר אינו נעול בפני א"ב יהושע, סייד קשוע, או כל אחד אחר שאינו יודע יידיש, כי גם "אנחנו" כבר איננו יודעים יידיש, או לחילופין "גם הם יכולים ללמוד יידיש". הבעיה איננה בנעילת השער לפני הבאים. הבעיה גם איננה בניכור - כל שפה מולידה ניכור, כל כתיבה מנכרת, שום דבר אינו מתבטא הישר מתוך התשוקה לכתוב - הבעיה היא בחסימה של אוצרות גדולים, עצומים, בפני הנתין של העברית הציונית.

מה שנחסם (תרבות היהודים הערבים) אינו שייך "לנו", ומן הסתם גם יילך לאיבוד, ואלה המכירים עדיין את האוצר הזה, ביזבזו את ימיהם בהסתגלות אל "המבטא הכללי". אם לחזור לא"ב יהושע שפתחנו בו בתור משל תרבותי: הוא אינו יכול לתאר את אמו כחלק מהאוטוביוגרפיה הציונית, לבטח לא את אביו. עמוס עוז יכול לעשות זאת בעזרת הוריו שלו (וכמה הוא אוהב את זה). זה בדיוק המקום שבו נולדת הפרישה מן הסוג של הספר הנפלא הזה "חזות מזרחית": אנחנו בונים לנו "אני משלנו".

הרוב הגדול של הישראלים המזרחים חי מתוך זרות כלשהי, או במובלעות של מזרח. ה"ישראליות", לא זו בלבד שאינה "כללית", ואינה פותרת את הקושי, אלא אף מחריפה אותו. השכונה שאני גר בה יכולה להדגים משהו מהפרובלמטיקה. יש בה רחוב יפה, הקרוי "קהילת ורשה". רוב דייריו היו מתחילה מזרחים ועודם מזרחים. מרחוב קהילת ורשה וסביבתו מסתעפים רחובות שלפעמים קשה לדייריהם לבטא את שמותיהם כהלכה: קהילת ברדיצ'ב, לבוב, לודז', ז'יטומיר, בריסק, טשרנוביץ, פוזנא, קובנא, קישינב, קרקוב. מיהו ה"אני" הדר בתוך הרחוב הזה? בלי להתפלפל הרבה: ה"אני המזרחי" הדר ברחוב קהילת ורשה איננו דומה ל"אני" האשכנזי הדר ברחוב סעדיה גאון. שני הרחובות ושני הדיירים חיים בתוך דיבור עברי. הדיבור העברי הוא מקום שבו כולם "יכולים לגור", ובכל זאת, יש זרות גדולה ויש "היות בבית".

ה"כלליות" של יהושע היא ברירת המחדל והיא אשכנזית. אוכל ביתי, בישראל, פירושו אוכל אשכנזי - כוסמת, ורגל קרושה, ושאר עונשים שקיבלנו בילדותנו. אוכל מזרחי הוא אוכל מזרחי. המזרח איננו כאן. מקומו נפרד מהתרבות: מסעדות, תוכניות זמר, בתי כנסת. כאשר הוא נוטל לו עצמאות של ממש הוא מייצר פחד, סלידה, עוזיפוביה. יש מבטא ישראלי. הוא אשכנזי. יש מבטא ישראלי-מזרחי, יש סלנג העובר מדיבור לדיבור, יש יכולת לזהות דוברים על פי עקבות, ויש ממשות שלמה שהיא לפני כל דבר אחר ממשות לשונית. גם הפרצוף המזרחי הוא חלק מממשות לשונית (איני יכול לומר "פני אשתי כהים ויש להם תווים מזרחיים יפהפיים", באין זירה תרבותית לשונית שבה יש משמעות לזיהוי כזה; הפרצוף הזה בלונדון יקבל משמעות אחרת). ומכל מקום, אין פרצוף "כללי", אלא זה ה"לבן" שבדיבור. עניין זה מודגש בספר בכמה מאמרים ובכמה עבודות אמנות מצוינות. האם יש דבר כזה "פרצוף מזרחי באמת"? ספק רב.

מה שקורע את הלב בתערוכה שאצרה טל בן צבי הם הצילומים הנפלאים של "פרצופים מזרחיים". עבודותיו של דוד עדיקא הם השיא: עבודות קלאסיות של איתור "זהות". לא חיפוש אחרי ביולוגיה, אלא חיפוש אחרי מה שבמשך שנים נתפש אצלנו כהצבעה על "חזות מזרחית", ביטוי שגור במשטרה ובשב"כ, לפעמים על ערבים, לפעמים על יהודים ערבים.



יעקב רונן מורד, ללא כותרת, 1998. מתוך קטלוג התערוכה "שפת אם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו