עת לשיר בעט ברזל

אף על פי שספר שירת המחאה העברית מקפל בתוכו שירים שנכתבו במשך עשרים שנה, נקל לראות שרובם נכתבו דווקא בארבע השנים האחרונות. האם ייתכן שלא נמצאו, לבד מוויזלטיר, זך, לאור, רביקוביץ ושבתאי, משוררים נוספים שלא אטמו את עצמם ואת כתיבתם אל מול המראות?

דוד זונשיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דוד זונשיין

בעט ברזל, שירת מחאה עברית, 2004-1984
בעריכת טל ניצן, הוצאת חרגול, 2005 ,189 עמודים

יצא לי פעם לשמוע את אחד מידידיו של יאיר רוזנבלום ז"ל מספר בטלוויזיה, שלאחר שנים רבות שבהן לא ראה אותו, שמע שאוסף כל שיריו עומד לצאת לחנויות. "מיד", אמר הידיד, "הרמתי טלפון לשאול אם הוא בסדר". ובאמת, מדוע לסכם מפעל חיים אם החיים בעיצומם? ואכן, יאיר רוזנבלום היה באותם ימים על ערש דווי בגלל מחלה קשה. ומה הקשר בין יאיר רוזנבלום, המזוהה יותר מכל עם הלהקות הצבאיות ועם שירי המלחמות הפופלריים ביותר, לבין אנתולוגיית שירת המחאה שראתה אור בימים אלו בעריכתה של המשוררת והמתרגמת טל ניצן?

אינני יודע מדוע נבחרה דווקא השעה הזאת להוצאת אנתולוגיה של שירת מחאה, המאגדת בתוכה שירים נגד הכיבוש שנכתבו בעשרים השנים שבין 1984 ל-2004. אך קשה שלא לתהות אם מקרה הוא שהאנתולוגיה יוצאת לאור בעת שריח תוכנית ההינתקות עומד באוויר ולרגעים נראה לנו, הכמהים כל כך לתקווה, כי העתיד בפתח והנה בא הזמן לסיכומים.

העילה הישירה להוצאת האנתולוגיה שונה, כמובן, בתכלית מן הנרמז לעיל. המטרה בקיבוץ של מספר גדול כל כך של שירי מחאה נגד הכיבוש היא מן הסתם להנכיח את גוף השירה הזה כמנוף לייצור תודעה שתביא לשינוי של המצב. כלומר ברובד הגלוי מדובר כאן בפעולה אקטיווית. ועם זאת, הקורא באנתולוגיה המקיפה הזאת מוצא את עצמו שואל: האם באמת הגיע השעה לסיכומים? ומדוע בכלל מסכמים תקופה, אם גלוי לכל כי הכיבוש בעיצומו? כך דרות להן הסיבה המודעת והלא מודעת בכפיפה אחת.

עוד לפני שפותחים את האנתולוגיה, הכוללת 99 שירים, קשה שלא להתעכב על שמה. "בעט ברזל". זה הפסוק הפותח את פרק י"ז בספר ירמיהו, והוא גם משמש כמוטו לספר כולו: "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בציפורן שמיר על לוח לבם". כשמתנגן השם בראש ואין רואים את ה"ט" של ה"עט" נדמה שהמדובר ב"עת ברזל", זמן הברזל. זו אלוזיה צלילית הגוררת כפל משמעות. עיון בפירוש הפסוק מגלה לקורא שעט ברזל הוא העט המקראי שבו היו חורטים על אבן. חורטים, שורטים את דבר החוזה או האשמה בעט ברזל: כך - נרמז לנו בכותרת - תיכתב שירת המחאה, שורטת וכואבת לנמען שלה, ואולי לא פחות גם לכותב אותה. והאלוזיה, עת הברזל, עוד מוסיפה ומעבה את המשמעות הראשונה, רוצה לומר, בזמן ברזל, זמן מלחמה ומוות ראוי להם למשוררים לכתוב את שיריהם בעט ברזל; לגלות לקוראיהם את שהם יודעים כבר בעמקי לבם אך אינם מוכנים להישיר אליו מבט.

99 השירים שקובצו כאן הם ניסיון כן ליצור מגע בין משוררים לנמעניהם ולנסות לעזור לקוראים לגלות את אשר על לבם. דווקא הספקטרום הרחב והלא תמיד אחיד של השירה העברית העכשווית, דווקא השונות והמגוון הרחב של הסגנונות ושל גילי המשוררים באנתולוגיה שלפנינו מאפשרים לקורא בה לעבור תהליך של חשיפה עצמית. זו מגיעה מעצם הדפדוף בכרך כדרך שמדפדפים בקובץ; יש שמעיינים מהתחלה לסוף, אחרים רצים מיד למשוררים האהובים עליהם וישנם גם אלה הפותחים באקראי, באופן לא מחייב, מאפשרים בכך לעצמם לצלול פנימה בקלות ובנוחות.

אלה כמו אלה עשויים לשאול את עצמם כיצד הם ניגשים לקריאה וגם לחיים עצמם, ואיזה שיר גרם להם להיעצר לרגע, להתיישב ולהרהר. לפעמים קורה שדווקא שיר בלתי צפוי, כזה שאין מבינים על שום מה מתעכבים עליו זמן כה רב, חושף את מה שלא יכולנו להגיע אליו לולא השיר.

מבנה הספר מוסיף גם הוא ותורם לחשיפה העצמית הזאת. הספר מחולק לתשעה שערים ששמו של כל אחד מהם הוא ציטוט מתוך אחד השירים באותו שער. כל פרק דן בפן אחר של חטאת יהודה, החטא הקדמון, כלומר: הכיבוש. כך למשל שמו של אחד הפרקים, "יוהרת כיליונינו העצמי", הוא שורה משירו של משה דור: "ושמא ראינו די והותר / סרטים על חורבן היקום מפגיעת / מטאוריטים כדי שנתחשל ונסרב לחזור / בנו מיוהרת כיליוננו העצמי". כותרת פרק אחר, "והידיים ידי החיילים", לקוחה מתוך שירו של יצחק לאור: "דוחפים עציר כבול / קדימה, גוררים מודיע מאחור (דונה דונה) / ההיסטוריה היהודית (דונה / דונה) היא הקול והידיים - ידי / החיילים המזיעות...". הפרק: "מי שמעקר ביתו של אדם", משירה של דבורה אמיר: "מי שמעקר ביתו של אדם - סופו שמעקר בנפשו שלו", וכן הלאה.

הפרקים פורשים את הרשת הממפה את הרבדים והפנים השונות שביסוד הכיבוש. הם מאפשרים לקורא נקודות כניסה שונות ופעמים מגלים את כוחה של השירה הפוליטית שבה "עט הברזל" מתראה כעט קל כנוצה אך המסר המחלחל ממנו חזק ובועט כמו למשל בשירו של אדמיאל קוסמן: "שיר למוחמד: מוחמד, הו מוחמד, האם אתה עוד ער? / החיילים ישנים, ועל הכפר המכורבל / הרוח עובר, / ואני - שליח או שומר. / משהו כזה".

אבל חשובה לא פחות היא היותה של האנתולוגיה הזאת לא רק מעשה פוליטי חשוב אלא בראש וראשונה מעשה פואטי. היא חושפת את הקורא לשירתם של משוררים רבים, חלקם צעירים כמו מי-טל נדלר עם השיר "נור", או גיל אנגלשטיין, חייל בשירות סדיר, המביא בשירו פן חיילי רגיש, עם רמזים הומו-אירוטיים. "רק מבטך החטוף בי, מעלה בי עוד / את מגע החורף הקר והבהול / של ראשית האינתיפדה, / עת היית זוחל אל מיטתי כחשופית / רטוב ורועד מכדי מגע, / ודובר אמת". חלק מהמשוררים לא מוכרים כמעט לציבור הרחב של קוראי השירה, כמו למשל אורית מיטל בשיר "אוקטובר 2000" המוקדש למוחמד א-דורה: "ואם הוא ילד, יש מי שאוסף אותו? ברחמים? / בוכה אתו את כאב ידיו המחוררות שלא היטיבו להגן על הפנים?", או שי דותן בשיר "רגע אחד", המגיש וריאציה כואבת ומדויקת על שירו המפורסם של נתן זך; וחלקם מבכירי משוררינו במיטבם - יצחק לאור, מאיר ויזלטיר, נתן זך, אהרן שבתאי, דליה רביקוביץ. לקורא השירה הישראלי זו הזדמנות מיוחדת במינה לקרוא קריאה השוואתית ולשמוע את קולו המיוחד של כל כותב בבואו לעסוק בנושא כאוב אחד.

אני מציע לקוראי האונתולוגיה החשובה הזאת לשאול את עצמם שאלה הקשורה בביקורת התרבות שאנו חיים בה וביכולת של השירה העברית בזמן הזה ליצור שירה מחדשת, שלא לומר חדשנית. אף-על-פי שהספר מקפל בתוכו שירה שנכתבה לאורך עשרים שנה, קל לראות בפרק המקורות המציין מתוך איזה ספר נלקחו השירים כי רובם המכריע נכתב לא בעשרים השנים האחרונות אלא בארבע השנים האחרונות. נראה שלאורך שנים רבות לקו המשוררים באלם, שלא לומר בהלם, אל מול הקורה סביבם. אל האינתיפדה הראשונה לא הגיבה השירה העברית כמעט בכלל, ועל זו הנוכחית מתרבים הקולות רק עכשיו. האם ייתכן שלא נמצאו, לבד ממשוררים כמו ויזלטיר, זך, לאור, רביקוביץ ושבתאי שהפוליטיקה שזורה בתוך שירתם לאורך השנים, משוררים נוספים שלא אטמו את עצמם ואת כתיבתם אל מול המראות? והשאלה המתבקשת: האם חוסר היכולת של משורר למרוד בהגמוניה השלטת, למרוד במלה הישנה, בצורות השיריות המוכרות, המקובלות, גורמת שהוא אינו יכול לכתוב שירת מחאה אלא כשיש לה לגיטימציה ציבורית מקיר לקיר? רוצה לומר: האם מקרה הוא ששירה פוליטית, פורצת ומחדשת, כמעט שאינה מצויה כיום?

אני רוצה להציע שבבסיס השירה הפוליטית הגדולה עומד כאב גדול שאין המשורר יכול לברוח ממנו, ושיריו העוסקים בכך לעולם לא יהיו פוליטיים בלבד. במקומות ששירה זו תאבד את המגע עם הפצע האישי (שהוא, כמובן, לאו דווקא אישי במובן הביוגרפי הפשטני), כלומר תצטמצם לכדי מחאה גרידא, היא תיהפך כמעט תמיד לשירה פלקטית המזכירה מנשר פוליטי יותר מאשר דבר שיר. בשירים החלשים, ואלו יחידים בלבד בספר, נופלים המשוררים לבור הטריוויאלי הזה של השירה הפוליטית. פרונוגרפיה גסה של סבל ומוות.

שאלה מעניינת נוספת שעולה מהאנתולוגיה היא שאלת ההבדל בהתייחסות ל"מצב" בין השירה לבין הפרוזה. קשה שלא לשים לב לכך שבכירי המשוררים: זך, רביקוביץ, ויזלטיר, לאור, שבתאי משמיעים קול נוקב, חד משמעי ובלתי מתפשר נגד הכיבוש בשעה שמקביליהם בפרוזה, עוז ויהושע לדוגמה, גם אם הם מתנגדי כיבוש מוצהרים, מקפידים, כל אחד בדרכו, ליצור סוג של סימטריה בין הכובש לנכבש, בין סבל הפלשתינאי במחסום ובעוצר לסבל המתנחל ש"ייעקר מביתו", ולפתוח את דבר התנגדותם לכיבוש בדברי התנצלות שיערבו לקהל רחב ככל האפשר.

מהו מקור השוני הזה? האם מיעוט הנמענים של השירה ואי תלותם הכלכלית של המשוררים בקהל קוראיהם מאפשר להם להביע עמדות קונסנסואליות פחות? או שמא מדובר במהותם השונה של המדיומים הללו. האם העובדה שהשירה, כמהלך עקרוני, חותרת לפרוץ את השפה, להפוך את ייצוגיה המוכרים על פיהם, מול הפרוזה העושה במלים שימוש מתון, אינסטרומנטלי יותר, היא הגורמת לשוני המובהק הזה?

ומלה אחרונה על מעשה העריכה. אף כי נראה שבחירת השירים לספר מתוך מגוון רחב יותר וחלוקתם לפרקים טובה וחכמה, נראה שפה ושם השתרבבו לאנתולוגיה שירים שלא היו צריכים למצוא את דרכם לספר, ובהם דווקא שיריהם של עמיחי ואבידן הנראים תלושים מעט. עמיחי אינו מוחה נגד הכיבוש ואצל אבידן ממש צריך היה להתאמץ בשביל למצוא משהו מתאים.

ברוח זו מעניין שירו של רמי דיצני, המתקומם-כאילו נגד הכללתו של עמיחי בספר, בשיר ששמו הוא לא פחות מ"שתן בשדה רקב" על משקל "גשם בשדה קרב" של עמיחי. "שתן זולג על פני בני דודי / קורסים מסריחים מכסי עינים / זרועותיהם כפותות לאחור - / ועל אצבעות אחי / המנערים רוכסים מגחכים / מכסים על הערווה". נראה שזו אינה התקוממות נגד עמיחי לבדו אלא נגד כל מה שמייצג השיר "גשם בשדה קרב".

יש להניח שהאנתולוגיה הזאת, הנותנת במה רחבה לשירה הפוליטית הנכתבת בימים אלו תהיה זרז לכתיבתה של שירה פוליטית נוספת ותאפשר לכותביה עוד לפני נמעניה להתבונן בכתוב על לוח לבם ולומר דברי אמת על הקורות אותנו בימים רעים אלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ