בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוטוביוגרפיות בגדאדיות

אופטימיות מפעפעת בספריהם של נסים רג'ואן באנגלית ויצחק בר-משה בערבית

תגובות

שמו של ספר שקיבלתי ממש בימים אלה הוא "היהודים האחרונים בבגדאד: זיכרון למולדת אבודה" ("Baghdad: Remembering a Lost Homeland The Last Jews of"), מאת נסים רג'ואן. הספר כתוב באנגלית, פורסם בהוצאת הספרים המכובדת שליד אוניברסיטת טקסס, והקדים לו מבוא פרופ' יואל ביינין, היסטוריון מאוניברסיטת סטנפורד, שהתמחה בחקר יהודי ערב בדורותינו (ובעיקר יהדות מצרים).

נסים רג'ואן הוא סופר ועיתונאי פורה, שכתיבתו משתרעת על שישים שנים ומעלה. הוא נולד בבגדאד ב-1924, והגיע לארץ בגל העלייה ההמוני שנקרא בשעתו "מבצע עזרא ונחמיה". כבר בעיראק כתב רג'ואן בעיתון אנגלי, ה"טיימס של בגדאד", במדורי הקולנוע והספרים. בארץ כתב מאות, ואולי אלפי ביקורות ספרים ביומון הירושלמי "ג'רוזלם פוסט", וגם נהג במשך שנים לכתוב מדור קבוע בשם "הטור השולי", שהופיע בעיתון הזה בפתח העמוד הראשון. לימים התמנה רג'ואן להיות עורך ראשי של היומון הערבי הרשמי "אל-יום", והיה בין ראשוני הטלוויזיה הערבית בארץ.

ציבור קוראי העברית התוודע אליו במקצת בזכות המאמרים העיוניים מפרי עטו, שאהרן אמיר תירגם ופירסם בשנות השישים והשבעים ברבעון "קשת", ושעניינם בדרך כלל התרבות וההיסטוריה הערבית של ימינו. אולם רוב רובם של כתביו אינם מגיעים אלינו בגלל "מחסום" הלשון. אציין שבשלושים השנים האחרונות פירסם רג'ואן לא פחות משמונה ספרים גדושים ומגוונים באנגלית, בהוצאות משובחות כגון וינפלד וניקולסון הבריטית ואוניברסיטת פלורידה בארצות הברית. ספרו המצוין "יהודי עיראק: 3,000 שנות היסטוריה ותרבות" הופיע בשתי ארצות אלה ב-1987, ועד מהרה אזלו עותקיו. כמו כן

פירסם כמה וכמה ספרים בערבית, אך ראה זה פלא: עד עצם היום הזה לא הופיע בעברית ולו ספר אחד מפרי עטו.

ספרו האוטוביוגרפי, שהופיע זה עתה, מתאר את חייו בעיר הבירה של עיראק לפני בואו לארץ. רג'ואן היה בן למשפחה שלא נמנתה עם המעמדות המאושרים של יהדות עיראק. נהפוך הוא: משפחתו סבלה מעוני כרוני, והוא היה איפוא אוטודידקט מובהק, במלוא מובנו של הביטוי הזה. התמונה המצטיירת על משפחתו, ידידיו ואהבותיו שופעת חיוניות וכתובה באנגלית מופלאה, כדרכו בכל ספריו, אולם הפעם מצטיין שיחו ביתר גמישות והוא משוחרר מהסגנון האקדמי-הז'ורנליסטי המאפיין את כתיבתו העיונית. הפרקים העוסקים בקשריו עם משכילים וסופרים עיראקים בני דורו ובני הדור שקדם לו הם בין החוויות הגדולות שיזכה בהן כל מי שיקרא את הספר, והם משקפים את מיטב יכולת התיאור של הסופר, וכן מדגימים היטב את תחושת ה"החמצה", שכן דורו של רג'ואן הצליח להתערות בתרבות הערבית אך גם שימש במידה רבה מתווך בינה לבין תרבות העולם של ימינו. נסים רג'ואן שייך לדור (ואולי אפשר לומר ל"חבורה") של סופרים-מתווכים שצמחו בשנות הארבעים, והבולטים שביניהם הם פרופסור אלי כדורי (לימים חבר האקדמיה הבריטית), הסופר נעם קטן (תושב קנדה היום) והסופר המנוח יצחק בר-משה.

ספרו של יצחק בר-משה "יומיים ביוני" יצא לאור לאחר מותו של הסופר במנצ'סטר שבאנגליה, שאליה הגיע מירושלים, עיר מגוריו, כדי להשלים עבודות כתיבה, ובהן הספר שאנו דנים בו היום. הספר כתוב בערבית ומשתרע על 154 עמודים. היומיים שמדובר בהם הם ימי ה"פרהוד", כלומר המהומות שאירעו בבגדאד בחג השבועות 1941, אירוע ששם קץ בתודעתם של רבים וטובים לחלום של שותפות מלאה בין היהודים ושאר אזרחי ארץ הנהריים. הדור הצעיר, שבקרבו צמח יצחק בר-משה (נולד ב-1927), ייחל לצמיחת מדינה עיראקית דמוקרטית, שאינה מפלה בין תושביה בהקשר האתני והדתי. והנה, מאמצע שנות השלושים התחילו חלומות אלה להתנדף, ועתידם של בני הקהילה היהודית (שכרבע מאוכלוסיית בגדאד השתייכה אליה באותם הימים) נראה לוט בערפל. לאומיות קיצונית בעלת גוון איסלאמי למחצה, שחברה להסתה שיטתית מצד שלוחי היטלר ורדיו ברלין בערבית, הביאו להעמקת המתח הבין-קהילתי.

בסופו של דבר, ב-1941 התחוללה הפיכה אנטי-בריטית, וקצינים לאומניים תפסו ברסן השלטון והעמידו בראש הממשלה מדינאי שמרן מוותיקי הפוליטיקאים במדינה, רשיד עאלי אל-כילאני. אולם המשטר הפרו-נאצי קרס בסוף מאי באותה שנה, ויורש העצר המודח חזר לבגדאד כעבור ימים אחדים. אלא שבימים המעטים ששררו תוהו ובוהו בהעדר שליט כלשהו בשטח, פרצו חיילים עניים ובדווים לאזורים של בגדאד שבהם התגוררו רוב יהודי העיר, רצחו, אנסו ושדדו. התוצאה: קבר אחים המוני שבו נקברו כמאתיים הרוגי ה"פרהוד", ועמם התקווה לעתיד טוב יותר. זמן קצר לאחר המאורעות הקשים האלה התאוששה קהילת יהודי בגדאד וחידשה את חייה ואת מוסדותיה (במיוחד את מוסדות החינוך והבריאות המפוארים שלה), אולם קצה של הקהילה בא עם הקמת מדינת ישראל ועליית רובם המכריע של יהודיה בשנים 1951-1950 (ביניהם גם שלושת הסופרים שספריהם נסקרים כאן).

אין זה ספרו האוטוביוגרפי הראשון של בר-משה המנוח. בין שפע הספרים שפירסם (כולם בערבית) אנו מוצאים, מלבד שישה קבצים של סיפורת, גם ספר אחד הקרוי "יציאת עיראק", שהופיע במקורו הערבי ב-1975 (ותורגם לעברית בידי ניר שוחט ב-1976), הדומה במבנהו ובצורת הגשתו לספר "יומיים ביוני". בשני הספרים כאחד מתנהל הסיפר בעיקר באמצעות דיאלוגים בין המחבר לידידיו (יהודים ומוסלמים), ולעתים בין שני קולות הדרים גם יחד בתודעת המחבר. דיאלוגים אלה אינם מתיימרים לייצג שיחות של ממש, אלא "סיכומים" של המתרחש במוחם ובנפשם של הבחורים האלה. רוב הטקסט של "יומיים ביוני" מורכב משיחות שהתנהלו בחודשים ובשבועות שקדמו ל"פרהוד", כאשר המספר ובני שיחו היו מודעים לאפשרות שאסון גדול יפקוד את עדתם. אך האופטימים שביניהם רצו להאמין שדבר כזה (שכמוהו לא זכרו לא הם ולא אבותיהם) אינו יכול להתרחש, ומכל מקום הם ידעו היטב שאין בידם לעשות דבר וחצי דבר לנוכח התקדמותה של החיה הנאצית באירופה ולנוכח ההתעוררות שאחזה בחסידי היטלר בעיראק ובמקומות אחרים במזרח התיכון (נגיב מחפוז, בטרילוגיה הקהירית שלו, מתאר בדאבה רבה כיצד האהדה להיטלר, "אויב האנגלים", פשטה במצרים בקרב חוגים רחבים בעם).

שתי הערות באשר לתוכנו של הספר: רוב הפרקים נתייחדו לתקופת הזמן שקדמה למאורעות הטראגיים, ואילו את היום או היומיים של ה"פרהוד" עצמו מתאר הסופר בפרק אחד קצר למדי, שבו נכתב על הפחד שתקף את משפחתו ואת נס הינצלותם. בהקשר זה ראוי המחבר המנוח לשבח על שהדגיש חזור והדגש שרבים מהשכנים המוסלמים של יהודי בגדאד חסמו בגופם את הפורעים והצילו עשרות ואולי מאות של יהודים מכליה. נושא זה חשוב מאוד, מכיוון שסופרים אחרים, שדיברו על שכנים בוגדניים, הציגו בכך תמונה חד-צדדית. אני אישית הייתי נער באותם ימים, והפורעים לא הגיעו לאזור שגרנו בו בבגדאד, כך שאין אני עד נאמן בהקשר זה. לפיכך, בספרי "בגדאד, אתמול" דנתי ב"פרהוד" בקצרה, אולם בעקבות הופעת הספר קיבלתי שפע של מכתבים מאת בגדאדיים לשעבר שלא הכרתי, ורובם העירו לי שלא הבלטתי די הצורך את עמדתם ההומאנית של רבים-רבים משכניהם המוסלמים. והנה בא בר-משה ומשלים, שלא במתכוון, את הפרטים שהחסרתי.

ולבסוף אציין שלספר שתי הקדמות שנכתבו בידי ידידים של המחבר משכבר הימים: שאול בר-חיים, עיתונאי ושדרן בכיר וחברו הקרוב של המחבר, וסמירה אל-מאנע, סופרת ועורכת עיראקית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו