יוסף דן
יוסף דן

A. Peter Hayman Sefer Yesira Edition, Translation and Text-Critical Commentary Tuebingen: Mohr Siebceck 2004, 206 pp

הספר הופיע, בחינת יש מאין, במאה העשירית, ובמשך מאתיים שנה שימש יסוד למשנותיהם של הוגי דעות, אנשי מדע ופילוסופים יהודים, מרב סעדיה גאון ועד ר' יהודה הלוי, שראו בו ספר מדע עברי קדמון. רב סעדיה וחכמים אחרים ביקשו למצוא בספר נוסח עברי של הקוסמולוגיה המדעית שקיבלו ממקורות ערביים ויווניים, והסתייעו בו כדי להתחרות באנשי המדע הערבים בני תקופתם. בשלהי המאה השתים-עשרה אימצו אותו בעלי-הסוד אל חיקם, ועשרות פירושים נתחברו עליו על ידי המקובלים הראשונים והוגי הדעות של חסידות אשכנז. מאז נחשב הספר לביטוי קדמון של תורת הסוד העברית, וכך ראו אותו חכמים נוצרים מהמאה החמש-עשרה ואילך. הספר נדפס לראשונה על ידי נוצרים, עם תרגום ופירוש בלטינית (פאריס, 1552).

"ספר יצירה" מצוי בידינו במאות כתבי יד ופירושים, ולשונו שגורה על פיהם של הוגי דעות יהודים מזה אלף שנה. למרות זאת, לא היה בידינו עד עתה מחקר מקיף ומסכם על נוסחו, ולא היתה לפנינו מהדורה שלמה של הטקסט על נוסחיו השונים. חסר זה התמלא עתה בספר מפורט ומעמיק, פרי עטו של חוקר בריטי, פטר היימן, שייחד למפעל זה עשרות שנים של מחקר שקדני וממצה. מטרתו של היימן במחקר זה היתה אך ורק לדון בבעיות הטקסטואליות, והוא גזר על עצמו הימנעות קפדנית מכל התייחסות לבעיות הרחבות יותר שמעורר הספר. במרכז ספרו מצוי הנוסח שהוא מציע בתורת "הטקסט הקדום ביותר של 'ספר יצירה' שאפשר להציג" (עמ' 51-49); כלומר, אין הוא טוען כי נוסח זה הוא נוסח קדמון הזהה או קרוב ל"ספר יצירה" המקורי. אין הוא מבקש לשחזר את כוונתו המקורית של המחבר האלמוני. הוא מציג רק אותם משפטים בספר המתועדים היטב בנוסחאות הקדומות ביותר שלו שהגיעו לידינו, והוא מייחד בירור מפורט, המשתרע על פני רובו של הספר, מדוע נבחרו משפטים אלה להיכלל בנוסח "הקדום ביותר" ומדוע אחרים נכללו בין התוספות, ההשלמות והפירושים שמחברים ועורכים מאוחרים יותר כללו בתוך הטקסט (רשימת תוספות אלה בעמ' 58-52).

ביסוד הנוסח שמציג היימן מונחים קומץ כתבי יד קדומים, לרבות נוסח המצוי בגניזה הקהירית, ששורשיהם מגיעים למאה העשירית, והנוסחים המשתקפים בפירושים הקדומים בני אותה תקופה - אלה של רב סעדיה גאון, דונש בן תמים, שבתי דונולו ור' יהודה הברצלוני (פירושו של הברצלוני מאוחר יותר, שכן הוא נכתב במחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה, אך הוא כולל נוסחאות קדומות ומהימנות). מפליא הדבר שפרשנים קדומים אלה כבר הכירו כמעט כל כל הנוסחאות השונות, ואין שניים מהם מציגים נוסח אחד, ואף כתבי היד שונים במידה מסוימת מאלה של הפרשנים.

המסקנה הלא-נמנעת, העולה בבירור מדיוניו של היימן, שכבר במאה העשירית, בראשית הופעתו של הספר על בימת ההגות היהודית, הוא נודע בכמה וכמה נוסחים שונים ונפרדים. הנוסח הקדום שמציג היימן כולל את היסודות המשותפים לנוסחים ראשוניים אלה.

העיון בממצאיו של היימן על הנוסח הקדום מחזק ומדגיש את הפליאה העולה גם מן הנוסחים הרחבים והמפורשים יותר, אך עתה ניתן לכך אישור טקסטואלי מנומק היטב. אין בספר כל זכר לתורה ולמצוותיה, לחגים ומועדים (למרות העיסוק הרב בימים, שבועות וחודשים), לעם ישראל ותולדותיו, לחובת ההנהגה המוסרית, לגלות, גאולה ומשיח, וכל יתר היסודות המרכיבים את המינימום של זהות דתית יהודית. אין בספר התייחסות לא ליהודים וליהדות ולא לאומות העולם; הספר עוסק בעולם ובאדם בצורה מופשטת וכוללת. קיומו של העולם והנהגתו נקבעים על ידי אותיות האל"ף-בי"ת ועל ידי המושג העלום שנתחדש בספר זה - "עשר ספירות בלימה". השם היחיד הנזכר - במשפט תמציתי קצר בסוף הספר - הוא זה של אברהם אבינו (סעיף 61: "כשהבין אברהם אבינו וצר וצרף וחקר וחשב ועלתה בידו ניגלה עליו ה'"), וכתוצאה מכך ייחסו פרשנים מאוחרים את הספר לאב הקדמון.

פרט לכך, הספר מציג תורת בריאה אוניוורסלית, ואין פלא שנוצרים שהתעניינו בקבלה מתקופת הרנסנס ואילך מצאו בו מקור ראשון-במעלה למשנותיהם. יש בספר ביטוי לתעוזה רוחנית נדירה. הוא מציג אמת נשגבה, ללא כל הוכחה או מקור. הוא פותח בקביעה נחרצת: "שלושים ושתיים נתיבות פלאות חוכמה חקק יה ה' צבאות בשלוש(ה) ספרים" (סעיף 1), בדומה ל"בראשית ברא אלהים" בבראשית או "בראשית היה הדבר" בבשורה של יוחנן בברית החדשה.

ביטוי מובהק למסתורין האופפים את "ספר יצירה" הוא העדר כל נתון על זמן חיבורו. בין המחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות על הספר יש כאלה הטוענים שהספר נתחבר סמוך לזמן פרסומו בתקופת הגאונים, זמן לא רב לפני שנתחבר פירושו של רב סעדיה על הספר (עמ' 931). אחרים טוענים באותה מידה של תקיפות שהספר נתחבר לפני חורבן הבית השני, בראשית המאה הראשונה לספירה. קשה למצוא מקבילה לכך שכמעט תשע מאות שנה מפרידות בין התאריכים השונים המוצגים על ידי המחקר בנוגע לחיבורו של ספר. הדבר נובע מחוסר יכולתנו לנעוץ את משנתו ואת לשונו של הספר בהקשר תרבותי המאפיין תקופה זו או אחרת. אין הוא חיבור מדרשי, אין הוא דומה לספרות ההיכלות והמרכבה, אין הוא דומה לספרים החיצוניים או המגילות הגנוזות, ואין קירבה בינו לבין חיבור כלשהו שנתחבר בתקופת הגאונים. למרות עיסוקו הרב באותיות האל"ף-בי"ת, אין אנו מוצאים בספר כל זכר לשימוש בגימטריא, בנוטריקון או תמורה, מיתודות המיוסדות על האותיות אשר שימשו דרשים רבים. אין כל זכר לדרישת שמות האותיות או צורותיהן.

חוקרים רבים קובעים את זמנו המשוער באמצעה של תקופה זו, במאה השלישית או הרביעית: הדבר מסתבר, אך אין כל הוכחה לכך (אין כל בסיס, למשל, לניסיון לזהות ספר זה עם "הילכות יצירה" ששימשו לרב חנינא ורב אושעיא כלי ליצירת "עגל משולש" על פי הגמרא בסנהדרין סז ע"ב, דבר ששימש כמה חוקרים לקבוע את זמנו לפני המאה הרביעית). היימן במהדורתו איננו מתייחס כלל לשאלה זו, וככל הנראה הוא מתכוון לפרסם ספר נפרד הדן בשאלות תוכנו, רעיונותיו וזמנו של הספר.

"ספר יצירה" מייצג בלי ספק שלילה של עולם-המחשבה התלמודי-מדרשי, והוא מנותק לגמרי הן מן המיתודות המדרשיות, ממקורות הסמכות והמסורת שעליהם הסתמכו התלמוד והמדרש, ואפילו מן המקרא עצמו - יש בספר קומץ קטן בלבד של התייחסויות לפסוקים ולמושגים מקראיים. הדבר מפליא, שכן סוגיית הבריאה על כל הסתעפויותיה העסיקה את חכמי ישראל מתקופת הבית השני ועד תקופת הגאונים, ובידינו ספרות עניפה המקיפה תחום זה - ספרות שאין לה הד ב"ספר יצירה", ול"ספר יצירה" אין כל הד בתוך מכלול יצירה זה. לעומת זאת, הוא מגלה עניין וכוח יצירה מפתיע בתחום זנוח במחשבת חז"ל - הדקדוק ותורת הלשון, ואפשר לראות בו את החיבור העברית הראשון המציג שיטה דקדוקית רבת-משמעות.

אחד הדברים המתבררים מתוך הניתוח המפורט של עדי-הנוסח של "ספר יצירה" המוצג על ידי היימן הוא היחס לפסוקי ספר בראשית המתארים את בריאת העולם. בנוסח המוצע על ידי היימן בתורת הנוסח הקדום ביותר אין בפיסקה הפותחת את הספר לא הזכרה של פעולת הבריאה ולא שמו של הבורא כפי שהם מוצגים בספר בראשית. השם "אלהים" איננו מצוי בפתיחה זו, אלא "ה' צבאות" או "יה ה' צבאות", והפועל המתאר את התהוות המציאות הוא "חקק"; אין זכר כאן לפועל "ברא", בהמשך הדברים אין זכר לששת ימי הבריאה והדברים שנבראו בהם, לא שמים ולא ארץ, לא רקיע ולא גן עדן. אין מקבילה ל"יהי אור", ואין כל מעמד לפועל "אמר" ולעשרת המאמרות שבהן נברא העולם (על פי משנה אבות ה, א).

נזכרים רק מקצת הדברים שקדמו לבריאה בפסוק השני של ספר בראשית: תוהו ובוהו, מים ורוח אלוהים, וגם אלה בסופו של החלק הראשון של החיבור. הפעלים השולטים הם "חקק", "חצב" ו"צר", שאינם חלק משמעותי בתיאור הבריאה בספר בראשית ובמסורת חז"ל. ההתנתקות מתיאור הבריאה המסורתי היא כל כך שיטתית וקפדנית עד שקשה לפקפק בכך שהמחבר מבקש, ביודעין, להעמיד תורת-בריאה שונה לחלוטין מזו המקובלת במסורת, והוא עושה זאת לא רק באמצעות תיאור שונה אלא גם באמצעות הקפדה שלא להשתמש בטרמינולוגיה המקובלת, אפילו בשמו של האל.

אין פלא בדבר שבנוסחים המורחבים שהגיעו לידינו נוספו ביטויים המבקשים באופן מובהק לקרב את התיאור לזה המקובל - הביטוי "ברא את עולמו", והשם "אלהים" בשורת שמותיו של הבורא. חלק גדול מן התוספות, ההרחבות והפירושים שצורפו לנוסחי הספר שהגיעו לידינו מן המאה העשירית ומאוחר יותר נועדו למעט ולטשטש את השינוי והזרות של הטקסט המקורי, וליצור נקודות-מגע בינו לבין תיאורי הבריאה בספר בראשית ובמסורת התלמידית-מדרשית.

הניתוח הטקסטואלי שמציג היימן מחייב אותנו להניח שמחבר יהודי אלמוני שכתב עברית, ככל הנראה בתקופת התלמוד, הציג אלטרנטיווה לתפישת הבריאה המקובלת ביהדות מאות שנים קודם לכן.

היימן קובע, בצדק רב לדעתי, שאין כל אפשרות לנסות להגיע אל הטקסט ה"מקורי" של "ספר יצירה". ניסיונות לעשות זאת, כגון זה של ישראל ויינשטוק, נועדו לכישלון מפני שביסודם מונח קביעה שרירותית שאין כל אפשרות להוכיחה (ויינשטוק קבע סממנים סגנוניים - ריתמוס ולשון פיוטית - כמבחן לקדמות חלקיו של הטקסט, בעוד שאין בידינו כל הוכחה שכך אומנם עוצב המקור הקדמון). במקום זאת עשה היימן את הדבר היחיד שאפשר לעשותו בתנאים הללו - להעמיד הצעה מפורטת ומנומקת היטב של "הטקסט הקדום ביותר שאפשר להגיע אליו עתה". בכך עשה את אשר מוטל על איש מדע: למצות את ידיעותינו "נכון לעכשיו", לרבות מסקנותיו והצעותיו שלו, בלי לכפות את הדברים על המחבר הקדמון של הספר ולטעון שדבריו של החוקר הם הם "שחזור" הספר האבוד.

הוא מעלה, בצדק, את האפשרות שלאמיתו של דבר לא היה נוסח קדמון אחד הניתן לשחזור, אלא הטקסט התפתח מתוך רוויזיה, פירוש ופיתוח הן על ידי המחבר הקדמון והן על ידי ממשיכיו.

בכך מעורר היימן קושיה היסטורית נכבדה, המטילה צל כבר על המחקר כולו. בבקשו אחר אנלוגיה למצב הטקסטואלי של "ספר יצירה" מביא היימן כמה מקבילות: האחת היא מסכת אבות שבמשנה, והשנייה - שלושת האוונגליונים הראשונים, המכונים "סינופטיים" הפותחים את הברית החדשה. האנלוגיה אכן משמעותית וקולעת: במקרים הללו יש בידינו טקסטים מרכזיים וחשובים שהגיעו אלינו בשלוש נוסחאות שונות, שרב מאוד המשותף ביניהן, אך רב גם המפריד, וכל ניסיון למצוא את "המקור הקדמון" נידון לכשלון. לשתי דוגמאות משמעותיות אלה מוסיף היימן עוד שתיים: כתבי היד של ספרות ההיכלות והמרכבה והנוסחאות של כתבי הפולמוס הקדומים של היהדות נגד הנצרות.

יש לכבד את ניסיונו של היימן לעגן את הפרובלימטיקה הטקסטואלית של "ספר יצירה" במערכת רחבה יותר של תופעות של מסורת המציגה נוסחים קרובים אך שונים. ואולם יש להדגיש באותה מידה כי המקרה של "ספר יצירה" הוא יוצא דופן, והמקבילות רק מבליטות את ייחודו.

הדוגמאות שמביא היימן מאלפות מבחינת השתלשלותן של מסורות ונוסחים, ואולם בכל המקרים הללו אנו יודעים - לעתים ביתר פירוט, ולעתים באופן כללי בלבד - מי היו האישים והקבוצות שנשאו מסורת זו ואשר בחוגיהם התגבשו הנוסחים השונים. הטקסט של מסכת אבות על נוסחיו השונים נמסר, נידון, עובד ופורש בבתי המדרש של התנאים, האמוראים והגאונים, והראיונות והמושגים הכלולים בחיבור זה ארוגים היטב בתוך עולם היצירה הכללי של התלמוד והמדרש. הנוסחים השונים של האוונגליונים התפתחו בתוך חוגיהם של הנוצרים הראשונים, והמשלים, הפתגמים והסיפורים המרכיבים את שלושת הנוסחים שזורים היטב בתוך המסורות הנוצריות הקדומות.

לא כן הדבר בנוגע ל"ספר יצירה": אם נמשיך להחזיק בהנחה (שלדעתי, ודומה שגם לדעתו של היימן, אין ממנה מפלט) ש"ספר יצירה" נוצר מאות שנים לפני הופעתו בגלוי על הבימה התרבותית היהודית בראשית המאה העשירית, עלינו לשאול מי היו אלה שנשאו את הטקסט, פירשו אותו, הוסיפו לו נדבכים וגיבשו את נוסחיו השונים? הנוסחים של מסכת אבות אינם ההוכחה לקיומה של מסורת תלמודית-מדרשית, ונוסחי האוונגליונים אינם ההוכחה לקיומן של קהילות נוצריות קדומות. אנו יודעים זאת על יסוד שפע של מקורות ועדויות ממקורות מגוונים. לעומת זאת, רעיונותיו ומושגיו של "ספר יצירה" אינם ידועים לנו משום מקור הקודם למאה העשירית. האבולוציה של הנוסחאות, לפי תיאורו המדוקדק והמוסמך של היימן, מניחה לא רק קיומו של מחבר קדמון בעל תפישת עולם מהפכנית וחריגה, שחיבורו השתמר בדרך כמעט פלאית במשך מאות שנים בלי שהותיר עקבות כלשהם בתרבות העברית, אלא גם את קיומה של אסכולה, כת או תנועה, שאימצה את תורתו של "ספר יצירה", שימרה אותה, פיתחה אותה, פירשה אותה וגיבשה אותה בכמה נוסחאות שונות.

הטקסט של מסכת אבות התפתח בתוך סביבה היסטורית כזו, וכן שריר הדבר לגבי האוונגליונים הנוצריים. מה היתה הסביבה ההיסטורית, הרעיונית והתרבותית שבה לא רק נשתמר אלא התפתח ונידון "ספר יצירה"? השאלה כיצד יכול היה "ספר יצירה" להשתמר בלי להותיר הד כלשהו במחשבה היהודית עד המאה העשירית היא שאלה קשה למדי. האם עלינו להוסיף עליה הנחה של קיומה של כת נסתרת שפרחה סביב טקסט זה ולא הותירה כל עקבות בתרבות ישראל? ההיסטוריון מחויב להקפיד על מינימליזציה של הצעותיו בדבר תופעות היסטוריות לא ידועות. ככל הנראה אין מפלט מן ההנחה שהיה מחבר עלום שכתב את הספר - שהרי הספר מונח לפנינו, ומישהו צריך היה לחברו. האם עלינו להוסיף לכך גם הנחה על קיומו של זרם רעיוני שאינו מתועד ואינו ידוע משום מקור אחר?

איתמר גרינוולד, במחקריו על "ספר יצירה", ביקש לפלג קטעים רבים בספר לשכבות שונות ולמצוא בטקסט תוספות ופירושים, וכמוהו עשה גם ויינשטוק, שביקש למצוא בספר שכבות יצירה החל מתקופת הבית השני ועד תקופת הגאונים. מי היו בעלי שכבות-יצירה אלה? מדוע לא שמענו עליהם משום מקור אחר? האם קשיי הנוסח של הספר די בהם להוסיף עוד זרם או כת לתמונה ההיסטורית של היהדות בעת העתיקה?

יש להדגיש שמבחינה זו אין הפרש רב בין הנחה שהספר נתחבר, למשל, במאה השלישית, לבין הנחה שהספר נתחבר סמוך לזמן הופעתו בגלוי, למשל במאה התשיעית. אם הספר נתחבר סמוך לזמנם של רב סעדיה גאון, דונש בן תמים ושבתי דונולו, כיצד ייתכן שחכמים אלה לא ידעו דבר על כת תוססת, רדיקאלית, שבתוכה נתחבר הספר, נוספו עליו פירושים שונים והוא גובש בשלושה נוסחים נפרדים? אם הדבר התרחש שנים-שלושה דורות לפניהם, כיצד ייתכן שהם לא ידעו דבר על מקורו וזמנו, ולא קישרו את שמו לזה של שום חכם? כיצד ייתכן שבספרות הגאונים לא נותר רישום כלשהו למושגים, לרעיונות ולטרמינולוגיה המיוחדת של "ספר יצירה"? התמיהה במקרה זה איננה פחותה מזו המלווה את ההנחה שהספר נתחבר מאות שנים קודם לכן.

כאמור, פיטר היימן נמנע מלעסוק בשאלות אלה, והגביל את עצמו לבירורן הממצה של הבעיות הטקסטואליות. לא בו האשם ש"ספר יצירה" היה חידה ונותר חידה. ספרו של היימן מקדם את המחקר בצורה רבת-משמעות, והוא מבהיר סוגיות טקסטואליות שאין אפשרות להתקדם במחקר בלא הישגים אלה. ואולם באותה מידה הוא מעמיק את המסתורין האופפים את הספר, מבליט את ייחודו של המחבר ותפישת עולמו המהפכנית, ומציג בחריפות רבה את החידה ההיסטורית של התהוותו של "ספר יצירה" והתגבשותם של נוסחיו השונים. לאור מחקרו זה של היימן אין עוד מקום להטיל ספק בכך שהיהדות בעת העתיקה העמידה תפישת-עולם רדיקאלית השונה מזו המוצגת בספרות חז"ל, בתלמוד ובמדרש בראשית רבה ועשרות מקורות אחרים, ומתארת בצורה שונה לחלוטין את "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" - תוך השמטתן של מלים אלה והחלפתן במושגים מקוריים, חדשניים ורבי משמעות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ