ניר רצ'קובסקי
ניר רצ'קובסקי

כשפנו אלי מהוצאת כנרת זמורה-ביתן והציעו לי לתרגם את "נוטות החסד", הם היו גלויים: "יש הצעות יותר מפתות מלהיסגר שנה בחדר עם קצין אס-אס פסיכופת". עורכת מהוצאה אחרת המליצה: "תדאג שהם יכללו בתשלום את הטיפול הפסיכולוגי". היום, אחרי שעבודת התרגום נגמרה והספר יצא לאור, שואלים אותי לא פעם "איך עשית את זה?" ומתכוונים פחות לתרגום עצמו ויותר לעובדה שנשארתי שפוי אחרי שנה ו-943 עמודים במחיצתו של מקס אואה. ואכן, גם אם תרגום "נוטות החסד" לא היה פשוט כלל מהבחינה המקצועית, הקושי העיקרי שאתו התמודדתי היה הקושי הנפשי. אני רוצה לחדד ולהסביר מה היה הקושי הזה.

אפתח ואומר מה הוא לא היה. זה לא הקושי שבהתמודדות הרגשית עם אימי השואה. יש לספר של ג'ונתן ליטל אפקט מוזר, אפקט של אש קרה, צורבת אבל לא ממיסה. אני דווקא שייך לאלה שממררים בבכי ב"הפסנתרן" וב"רשימת שינדלר", אבל לאורך כל 943 העמודים האלה לא באה דמעה לעיני. הסיבה היא שהקורבנות נעדרים מהספר הזה כסובייקטים ומוצגים כמעט תמיד רק כאובייקטים. אין כאן הזנחה, או חוסר רגישות, אלא החלטה מכוונת; כך סבור ליטל שזה נראה מהצד ההוא, ואני חושב שהצדק אתו. היהודים מוצגים כפי שהוצגו בתודעתם של תלייניהם, כ"כוח עבודה" או "בעיה" שזקוקה ל"פתרון סופי", ודווקא היעדר הרגש אצל הקורא הוא האגרוף שמטיח הספר בפרצופו.

מה שהתמודדתי אתו לא היה אם כן התגובה הרגשית, כי אם הזעזוע. מי שקרא יודע, ומי שלא קרא בוודאי שמע שזה טקסט בוטה, שמטפל בנושאים לא-נחמדים בצורה לא-נחמדה, ומוסיף על האכזריות של המלחמה בחזית המזרח והשמדת היהודים עוד שפע תיאורים פלסטיים של אלימות, מין, הפרשות, סטיות ופסיכופתיה. לא נעים לבוסס שנה שלמה בזוועות וברוע, זה ברור, ואני מניח שבמישור הזה חוויתי מה שחווים רוב הקוראים - כמובן, במשך יותר זמן וביתר אינטנסיוויות.

לא היה פשוט לנהל חיים נורמליים תוך כדי שהייה מתמדת במחיצתם של סיפורי זוועה, מה גם שבאמצע שנת העבודה על התרגום נולד בני הבכור והיומיום שלי הפך לרצף של מעברים מופרכים ובלתי נסבלים בין באבי-יאר לבייבי-מוצרט, בין תינוק חייכן לרוצח תינוקות, בין שיא התמימות לשיא הסטייה. אבל בסך הכל את ההתמודדות הזאת, שעיקרה הדחקה, עושים הרבה אנשים בכל יום; מדריכים ביד ושם, עובדים סוציאליים ופעילים בארגוני זכויות אדם זקוקים מן הסתם ליכולת הדחקה גדולה מזו של מתרגמי ספרים.

הקושי הייחודי בתרגום "נוטות החסד" היה בכך שהוא תבע לא רק שהייה במחיצת הרוע, אלא ממש כניסה לעורו. כל האפקט של הספר מושתת על האמינות והכריזמטיות של סיפור בגוף ראשון, על האופן שבו הוא שואב את הקורא לתוכו. בניסיונו לשחזר את הגלישה לתהום הרוע.

ליטל פועל על הקורא פחות דרך הסברים הגיוניים ויותר דרך שיתופו בחוויה של התליין, לכל אורך הדרך, שלב אחרי שלב, הן ברגעי השיא והן ברגעי ההפוגה, ועל כן כדי להצליח בתרגום הספר הייתי צריך להצליח לדבר מפיו של מקס אואה, לשחזר את הדיבור שלו, המבט שלו, אופן הסיפור שלו. ג'ונתן ליטל עצמו זיהה בזה את המפתח לתרגום הספר כולו, וכתב למתרגמיו: "הספר עומד, לראייתי, על דבר אחד ויחיד: הטון, קולו של המספר. אם תמצאו אותו, כל השאר יבוא מעצמו". אני מסכים לגמרי. אם התרגום שלי ל"נוטות החסד" הוא טוב, הרי זה במידה רבה משום שהצלחתי למצוא את ה"טון" של מקס אואה. משימה בעייתית, מה גם שבתרגום שפת התליין לשפת הקורבן - לפחות הסמלית - נוסף עוד ממד מטריד, פרובוקציה שאינה קיימת במקור.

מצאתי את עצמי במצב פרדוקסלי, שבו מצד אחד אני מנסה להיות לגמרי בחוץ, לשמור על מרחק וניכור מהמספר; ומצד שני חייב להיות לגמרי בפנים כדי לתת לו חיים. המתרגמת נילי מירסקי משווה את מלאכת התרגום לביצוע של יצירה מוסיקלית. במקרה הזה אני חושב שההשוואה הקולעת היא לשחקן: שחקן שצריך להיכנס מדי ערב בערב לדמות מתועבת, להיות לגמרי בתוכה, להרגיש אותה, לדבר מפיה - כלומר באופן מסוים להזדהות אתה - ולהשליך אותה מעליו מיד עם תום ההצגה.

האם הייתי יכול לעשות זאת אילו באמת היה זה יומנו של איזה מקס אואה אמיתי? ודאי שלא. הייתי צריך את הידיעה שלפני ספרות בדיונית. ו"נוטות החסד" הוא ספרות, לא יומן, לא מניפסט, לא היסטוריה, לא עדות על השואה, אולי בכלל לא ספר על השואה. היה לי גם צורך עצום להרגיש סביבי חיים, כדי להזכיר לעצמי את זה.

מי שקורא את התרגום לעברית חושב אולי שהוא נעשה בחדר קודר, בבדידות ובאפלה שהולמות את הספר, אבל לאמיתו של דבר הוא נעשה בבתי-קפה, בבקרים של שמש, על ספסל בשדרה, ליד צלחת חומוס, במרפסת, אפילו בחוף הים. הייתי צריך את ההמולה התל-אביבית, את היומיום הישראלי כדי שיגוננו עלי כמו מעטה של בריאות, שיאפשרו לי להיות לגמרי בתוך המלים, ולגמרי מחוץ למה שהן מייצגות.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ