אורי גבאי
אורי גבאי

לפני כשבועיים, שבוע לפני יום הולדתו ה-88, הלך לעולמו הפרופסור אברהם מלמט. שנים רבות לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, היה ראש החוג, ועסק בעיקר בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של עם ישראל בתקופת המקרא, בהשוואה לתרבויות המזרח הקדום. הוא חיבר שמונה ספרים ומאות מאמרים והעמיד דור חדש של חוקרים בארץ ובעולם.

מלמט נולד בווינה ב-1922 ועלה עם משפחתו ב-1935. הוא למד באוניברסיטה העברית, ולאחר השלמת הדוקטורט על הארמים בהנחייתו של הפרופסור בנימין מזר, נסע, כמו חוקרים אחרים באותה תקופה, להשתלם במכון המזרחני של אוניברסיטת שיקגו. כשחזר לירושלים, בשנות החמישים, החל להרצות באוניברסיטה העברית, וכך עשה עד לפרישתו.

לא הכרתיו כמורה, אלא לפני למעלה מעשור, כשהיה כבר חוקר בגימלאות, ואני שימשתי במשך כמה שנים אסיסטנט שלו. זו לא היתה עבודה זוהרת: היא הסתכמה בדרך כלל בהבאת ספרים מהספרייה בהר הצופים לביתו. אולם הקשר השבועי הקבוע עמו העניק לה זוהר. הוא השתמש במלות קוד רבות, וזמן רב עבר עד שהבנתי, למשל, שכשהוא מציין כמובן מאליו שמשהו נמצא "למעלה" כוונתו לספריית הר הצופים, ואילו ב"למטה" כוונתו לספרייה הלאומית בגבעת רם.

הוא גם נהג להשתמש במלים בוטות בישירותן למושגים מסוימים: לפרסומים על ספר חדש שיצא היה קורא "תעמולה", את כתבי העת האקדמיים היה מכנה בפשטות "עיתונים", ובהזכירו אדם שהלך לעולמו, לא היה משתמש במלה "נפטר", אלא כמעט מטיח: "מת". אף שאמר את הדברים באגביות גמורה, כאילו כל דובר עברית משתמש במלים אלה כמותו, היה מודע לשפתו ושאב הנאה משימוש במלים הקבועות שסיגל לעצמו. כאשר דיבר על חוקר שאינו יודע מה עלה בגורלו, היה פוסק כלאחר יד "אולי הוא אפילו מת", פניו היו חתומות לכאורה, אך תחת שפמו תמיד נדמה שהסתיר חיוך. כאשר יצא לאור ספרו האחרון ביקש ממני לתלות פרסומים ששלחה לו ההוצאה על לוח המודעות של החוג באוניברסיטה. כדי להזכיר לי זאת כתב לי על פתק: "ספרי - תעמולה".

האנקדוטה הבאה מספרו האוטוביוגרפי "מווינה לירושלים ועד מארי" (2004), ממחישה את ההומור המיתמם-העוקצני האופייני לו. מלמט סיפר כי בעת שהיה חבר ועד בחברה הישראלית להיסטוריה צבאית ייצג את החברה בקונגרס בינלאומי בטהרן ב-1976. "הרציתי שם הרצאה על השופט גדעון והטקטיקה הצבאית שלו... ההרצאה נתקיימה שבועיים אחר אירוע אנטבה... גנרל, נציג רוסיה, אמר לי: ?טקטיקה מעולה', ואיני יודע אם התכוון לגדעון או לאנטבה".

יכולתי ללמוד על דרכי מחקרו של מלמט מתוך הספרים שביקש שאביא לו מהספרייה. היה לו עניין רב בהשוואות עם תחומים אחרים ובשימוש בכלים מדיסציפלינות שונות במחקר המקרא. כך מצאתי את עצמי מביא לו ספרים על יחסים בינלאומיים, על ספרות כללית, ועל תיאוריות פמיניסטיות. יחד עם זאת הוא התנגד לשימוש בלעדי בכלים מתחומים אלו, ותמיד התייחס גם אל הכתוב במקרא עצמו כעדות היסטוריוגרפית על המציאות. בכך נקט דרך אמצע בין אלה שאינם מקבלים את המקרא כמקור היסטורי ("אני קורא להם ניהיליסטים", היה אומר בחיוך) לבין אלו שמקבלים את דברי המקרא כלשונם ("פונדמנטליסטים").

אך עיקר עניינו היה ההשוואה בין תקופת האבות במקרא לבין תעודות בכתב יתדות מן העיר מארי שבסוריה, והוא פירסם על כך שני ספרים ועשרות מאמרים. ספרו "מארי וישראל: שתי תרבויות שמיות-מערביות" (1991) הוא ספר יסוד לכל תלמיד וחוקר העוסק בתחום זה.

הפרופסור מלמט זכה להערכה רבה של חוקרים בארץ ובעולם. ב-2002, למשל, העניקה לו אוניברסיטת וינה תואר דוקטור לשם כבוד. וכך כותב מלמט בספרו: "וינה האקדמית אימצה לחיקה נער שעזב 65 שנים קודם לכן את העיר".

כשהייתי בא לביתו ורואה אותו לבוש במכנסי החאקי הקצרים שלו, דימיתי לראות דור של חוקרים שכמעט חלף מן העולם, שבקורסי המבוא שלהם נכחו מאות תלמידים. אישיותו הכובשת וחוש ההומור שלו גם קירבו אותו אל התלמידים והחוקרים הצעירים. מאמריו ופירות מחקרו יעשירו דורות רבים של חוקרים, ודמותו תישאר חקוקה בזיכרונם ובלבם של כל מי שהכירו אותו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ