בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קטע מהספר עין החתול של מרגרט אטווד

תגובות

I


ריאת ברזל

1

הזמן הוא לא קו, אלא ממד, כמו ממדי המרחב. אם אפשר לכופף את המרחב, אפשר לכופף גם את הזמן, ואם היית יודעת איך לנוע מהר יותר מהאור, היית יכולה לנסוע אחורה בזמן ולהתקיים בשני מקומות בו־זמנית.


אחי סטיבן הוא שאמר לי את זה, כשלבש את סוודר הלימודים שלו, סוודר חום־אדמדם פרום, ובילה פרקי זמן ממושכים בעמידה על הראש כדי שהדם יזרום למטה אל המוח ויזין אותו. לא הבנתי למה כוונתו, אבל ייתכן שהוא לא הסביר היטב. הוא כבר התחיל להתרחק אז מחוסר הדיוק שבמילים. אבל אני התחלתי לחשוב על הזמן כעל דבר בעל צורה, משהו שאפשר לראותו, כמו סדרה של שקופיות נוזליות המונחות זו מעל זו. איננו משקיפים לאחור לאורך הזמן, אלא כלפי מטה דרכו, כמו מבעד למים. לפעמים צף ועולה משהו אל פני השטח, לפעמים צף משהו אחר, לפעמים שום דבר. דבר אינו נעלם.


2


"סטיבן אומר שהזמן הוא לא קו," אני אומרת. קורדיליה מגלגלת עיניים, כפי שידעתי שתעשה.
"אז?" היא אומרת. התשובה מוצאת חן בעיני שתינו. היא מעמידה את טבעו של הזמן במקומו, וגם את סטיבן, שמכנה אותנו "המתבגרות" כאילו הוא עצמו אינו כזה. קורדיליה ואני נוסעות בחשמלית למרכז העיר, כמנהגנו בימי שבת של חורף. החשמלית מהבילה מאוויר מחניק ומריח צמר. קורדיליה יושבת שוות נפש, דוחקת בי במרפקה מפעם לפעם, בוהה בהבעה אטומה בשאר האנשים בעיניה האפורות־ירוקות, הקהויות ומבריקות כמתכת. היא מסוגלת לנצח כל אחד בקרב מבטים, ואני מוצלחת כמעט כמוה. אנחנו אדישות, אנחנו נוצצות, אנחנו בנות שלוש־עשרה. אנחנו לובשות מעילי צמר ארוכים עם חגורות קשירה, בצווארונים זקופים כמו כוכבות קולנוע, ונועלות מגפי גומי ששוליהם מקופלים וגרבי עבודה גבריים מבצבצים מהם. בכיסינו תחבנו את המטפחות שהאימהות שלנו הכריחו אותנו לעטות, המטפחות שהסרנו ברגע שיצאנו מטווח ראייתן. אנחנו בזות לכיסויי ראש. הפִּיות שלנו קשוחים, אדומים כמו גירי שעווה, נוצצים כמו ציפורניים. אנחנו חושבות שאנחנו חברות.

בחשמליות יש תמיד גברות זקנות, או לפחות אנחנו רואות בהן זקנות. אפשר לחלק אותן לסוגים שונים. אחדות מהן לבושות בגדים מכובדים, מעילים מחויטים מטוויד "האריס" וכפפות תואמות וכובעים מעשיים המעוטרים מצדם האחד בנוצות מהודרות וקלילות. אחרות הן נשים עניות בעלות חזות נוכרית, ורדידים כהים עוטפים את ראשיהן ואת כתפיהן. אחרות תפוחות וגוצות, פיותיהן קפוצים וצדקניים, וזרועותיהן עמוסות שקיות קניות; את אלה אנחנו מקשרות עם מבצעי הנחות, עם מרתפי מציאות. אפילו במבט חטוף קורדיליה מסוגלת לזהות בד זול. "גברדין," היא אומרת. "סמרטוט מסמורטט."

וישנן אלה שלא הרימו ידיים, שעדיין מנסות לשוות לעצמן חזות זוהרת. הן אינן רבּות, אבל בולטות בקהל. הן לובשות תלבושות ארגמניות או סגולות, ועגילים משתלשלים, וכובעים שנראים כמו אביזרי במה. התחתוניות שלהן מבצבצות מתחת לחצאית, תחתוניות בצבעים לא שגרתיים, רומזניים. כל צבע פרט ללבן הוא רומזני. השיער שלהן צבוע בלונד־קש או תכלת, ואפילו — בניגוד חד אף יותר לעורן דמוי הנייר — בשחור־עמום כמו פרווה ישנה. פּיות האודם שלהן גדולים מפיותיהן, הסומק שלהן מוכתם, עיניהן מצוירות בקו קופצני מסביב לעיניים האמיתיות. אלה הנשים שהכי סביר שידברו אל עצמן. אחת מהן אומרת "כבש, כבש," שוב ושוב כמו שיר, אחרת דוקרת את הרגליים שלנו במטרייה ואומרת "עירומות לגמרי."

נשים כאלה הן האהובות עלינו ביותר. יש בהן משהו עליז, איזה כושר המצאה, לא אכפת להן מה אנשים חושבים. הן הצליחו להימלט, אם כי לא ברור לנו ממה נמלטו. אנחנו חושבות שהתלבושות המשונות שלהן, הטיקים הלשוניים, נבחרו כולם במודע, וכשיגיע זמננו גם אנחנו נהיה חופשיות לבחור.

"גם אני אהיה כזאת," אומרת קורדיליה. "רק שלי יהיה פקינז נבחן, ואני אבריח ילדים מהדשא שלי. יהיה לי מקל רועים." "לי תהיה איגואנת מחמד," אני אומרת, "ואני אלבש רק שָני." זאת מילה שלמדתי לא מזמן.

עכשיו אני חושבת, מה אם הן פשוט לא היו מסוגלות לראות איך הן נראות? אולי זה כל הסיפור: בעיות ראייה. גם אני סובלת מהצרה הזאת עכשיו: קרוב מדי למראה, ואני מטושטשת; רחוק מדי, ואני לא מצליחה להבחין בפרטים. מי יודע אילו פרצופים אני עושה, איזה מין אמנות מודרנית אני מציירת על עצמי? גם כשאני מצליחה להתאים את המרחק, אני מתחלפת. אני משתנה; בימים מסוימים אני נראית בת שלושים וחמש שחוקה, באחרים — בת חמישים רעננה. כל כך הרבה תלוי באור ובאופן שמצמצמים את העיניים.

אני אוכלת במסעדות ורודות, שמחמיאות לעור. צהובות מצהיבות את הפנים. אני ממש מקדישה לזה מחשבה. הגנדרנות הולכת והופכת למטרד; אני יכולה להבין מדוע נשים מוותרות עליה, בסופו של דבר. אבל אני עדיין לא בשלה לזה.

בזמן האחרון תפסתי את עצמי מזמזמת בקול רם או הולכת ברחוב בפה פעור קלות, מגירה קצת רוק. רק קצת; אבל יכול להיות שזאת הסנונית הראשונה, הסדק שיתרחב מאוחר יותר... וייפתח לאן? לאילו מחוזות של מוזרוּת מזהירה או של שיגעון?

לעולם לא אוכל לספר זאת לאיש, למעט קורדיליה. אבל איזו קורדיליה? זאת שהעליתי באוב, עם המגפיים המקופלים והצווארון הזקוף, או זאת שלפניה, או זאת שאחריה? לעולם איננו רק אדם אחד, אף אחד מאיתנו.

לו הייתי פוגשת את קורדיליה שוב, מה הייתי מספרת לה על עצמי? את האמת, או כל דבר שיציג אותי באור חיובי?

סביר להניח שהאפשרות השנייה היא הנכונה. עדיין קיים בי הצורך הזה.

לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן. לא ציפיתי לראות אותה. אבל עכשיו, כשחזרתי לכאן, כמעט בכל רחוב אני רואה אותה בחטף, פונה בפינת הרחוב, עוברת מבעד לדלת. מובן מאליו שהרסיסים הללו ממנה — כתף, בז', צמר גמלים, צדודית, אחורי רגל — שייכים לנשים אשר כשהן נראות בשלמותן, אינן קורדיליה.

אין לי מושג איך היא תיראה היום. האם היא שמנה, האם השדיים שלה נפולים, האם יש לה זיפים אפורים קטנים בזוויות הפה? לא סביר: היא היתה מורטת אותם. האם היא מרכיבה משקפיים עם מסגרת אופנתית, האם עברה הרמת עפעפיים, האם היא צובעת או מעדיפה גוונים? כל הדברים הללו אפשריים: שתינו הגענו לגיל הגבולי הזה, לאזור החיץ שבו עדיין אפשר להאמין שתכסיסים כאלה יעבדו אם רק תימנעי מאור שמש ישיר.

אני חושבת על קורדיליה בוחנת את השקיות הצומחות לה מתחת לעיניים, את העור שמקרוב מראהו רפוי ומקומט כמו במרפקים. היא נאנחת, מורחת בטפיחות קלות קרם מהסוג הנכון. קורדיליה תדע מה הסוג הנכון. היא בוחנת את ידיה שהתכווצו קצת, התעקמו קצת, כמו שלי. את הגידים הבולטים מעט, את קמילת הפה; מִתאר פימות מתחיל להיחשף, למטה בכיוון הסנטר, משתקף בזגוגית הכהה של חלונות הרכבת התחתית. שום אדם אחר עדיין אינו מבחין בדברים הללו אלא במבט בוחן; אבל לקורדיליה ולי יש נטייה למבטים בוחנים.

היא שומטת את מגבת האמבטיה, מגבת ירוקה, גון ירוק־כחלחל רך התואם את עיניה, מעיפה מבט מעבר לכתפה, ובמראה נגלים לעיניה קפלי העור שמעל למותניים, הישבנים המידלדלים כמו צוואר תרנגול, וכשהיא מסתובבת, שרך השיער היבש. אני חושבת עליה בטרנינג, ירוק־כחלחל גם הוא, מתעמלת בחדר כושר כזה או אחר, מזיעה כמו חמור. אני יודעת מה היא היתה אומרת על זה, על כל זה. איך ציחקקנו, בגועל ובתענוג, כשמצאנו את השעווה שאחותה הגדולה השתמשה בה לטיפול ברגליה, קרושה בסיר הקטן, מלאה זיפים שדבקו בה. מאז ומעולם ריתקו אותה גרוטסקות הגוף.

אני חושבת על היתקלות לא צפויה בה. אולי במעיל בלוי ובכובע סרוג דמוי כיסוי קומקום, יושבת על שפת המדרכה, עם שתי שקיות ניילון מלאות בכל רכושה, ממלמלת לעצמה. קורדיליה! את לא מזהה אותי? אני אומרת. והיא מזהה, אך מעמידה פנים שלא. היא קמה ומתרחקת בצעד כושל על רגליים נפוחות, וגרביים ישנים מבצבצים מבעד לחורים במגפי הגומי שלה. היא מעיפה מבט לאחור מעבר לכתפה.

אני שואבת מכך סיפוק מסוים, וסיפוק רב יותר מדברים גרועים מזה. אני צופה מחלון — או ממרפסת כדי להיטיב לראות — בעוד גבר כלשהו רודף אחרי קורדיליה על המדרכה שלרגלי, משיג אותה, מכניס לה אגרוף בצלעות — בַּפנים זה כבר מוגזם בשבילי — משליך אותה על הקרקע. אבל אני לא מסוגלת להרחיק לכת מעבר לכך.

מוטב לעבור לאוהל חמצן. קורדיליה חסרת הכרה. זימנו אותי, באיחור, למיטת חולייה בבית החולים. פרחים שריחם מבחיל קמלים באגרטל, צינורות נעוצים בזרועותיה ובאפה, קולות נשימה סופנית. אני אוחזת בידה. פניה נפוחות, לבנות, כמו לחמנייה לא אפויה, עם עיגולים צהבהבים מתחת לעיניים העצומות. העפעפיים שלה לא מרפרפים, אבל אצבעותיה זעות קלות, ואולי רק דמיינתי את זה? אני יושבת שם ומתלבטת אם לשלוף את הצינורות מזרועותיה, את התקע מהקיר. אין פעילות מוחית, הרופאים אומרים.

האם אני בוכה? ומי היה מזמן אותי בכלל?

ועוד יותר טוב: ריאת ברזל. מעולם לא ראיתי ריאת ברזל, אבל בעיתונים הופיעו תצלומים של ילדים בריאות ברזל, בזמנו, כשאנשים עדיין לקו בשיתוק ילדים. התצלומים הללו — ריאת הברזל כגליל, נקניקיית ברזל ענקית שראש מבצבץ מקצה אחד שלה, תמיד ראש של ילדה, השיער גולש על הכרית, העיניים גדולות, לֵיליות — ריתקו אותי יותר מסיפורים על ילדים שהלכו על קרח דק ונפלו למים וטבעו, או על ילדים ששיחקו על מסילת ברזל ורכבות גדעו את זרועותיהם ואת רגליהם. ידענו שאפשר להידבק בשיתוק ילדים בלי לדעת איך ואיפה, לגמור בריאת ברזל בלי לדעת למה. ממשהו שננשום או שנאכל, או שנחטוף את זה מכסף מלוכלך שאנשים אחרים נגעו בו. אף פעם אי אפשר לדעת.

ריאות הברזל שימשו כדי להפחיד אותנו וכנימוקים לאיסורים שהטילו עלינו. בלי ברכות שחייה ציבוריות, בלי המון אדם בקיץ. את רוצה לבלות את שארית חייך בריאת ברזל? הם היו אומרים. שאלה טיפשית; אם כי לחיים כאלה, על חוסר הפעילות והרחמים הגלומים בהם, היו גם צדדים שקסמו לי בחשאי.

אם כך, קורדיליה בריאת ברזל, מונשמת כפי שמנגנים באקורדיון. צליל שורקני, מכני, בוקע סביבה. היא בהכרה מלאה, אך אינה מסוגלת לנוע ולדבר. אני נכנסת לחדר, נעה, מדברת. מבטינו מצטלבים.

קורדיליה בוודאי חיה במקום כלשהו. היא עשויה להיות במרחק קילומטר ממני, היא עשויה להיות בבניין הסמוך. אבל בסופו של דבר אין לי מושג מה אעשה אם אתקל בה במקרה, ברכבת התחתית לדוגמה, יושבת מולי או ממתינה על הרציף וקוראת את מודעות הפרסומת. נעמוד זו לצד זו, נביט בפה אדום גדול הסוגר על חטיף שוקולד, ואני אפנה אליה ואומר: קורדיליה, זאת אני, זאת איליין. האם היא תסתובב ותפלוט צווחה דרמטית? האם תתעלם ממני?

או שאני אתעלם ממנה, אם תיקָרה לי ההזדמנות? או שאגש אליה ללא מילים ואחבק אותה? או שאוחז בכתפיה ואטלטל ואטלטל.
נדמה לי שאני הולכת כבר שעות, במורד הגבעה למרכז העיר, מקום שהחשמליות אינן נוסעות בו עוד. ערב עכשיו, אחת מהשטיפות האפורות הללו בצבעי מים מדוללים, כמו אבק נוזלי, שהָעיר יוזמת בסתיו. לפחות מזג האוויר עדיין מוכר.

עכשיו הגעתי למקום שנהגנו לרדת בו מהחשמלית, אל תלוליות השלג המתמוסס של ינואר על המדרכה, אל הרוח השורקת המצליפה מהאגם בין הבניינים האפרוריים ושטוחי הגג שהיו עבורנו הדבר הקרוב ביותר לעירוניות. אבל חלק זה של העיר אינו עוד שטוח, אפרורי, מרופט ועם זאת אצילי. אותיות ניאון בכתב מחובר מעטרות את חזיתות הלבנים המשופצות, ויש כאן הרבה גימורי פליז, הרבה נדל"ן, הרבה כסף. הלאה מכאן מיתמרים מגדלים מלבניים ענקיים, כולם עשויים זכוכית, מוארים, כמו מצבות עצומות של אור צונן. נכסים מוקפאים.

אבל אני לא מקדישה תשומת לב רבה למגדלים או לאנשים החולפים על פני בתלבושות אופנתיות, מיובאות, עור מעובד ביד, זמש, מה שזה לא יהיה. במקום זאת אני משפילה מבט אל המדרכה, כמו גששית. אני מרגישה שהגרון שלי מתכווץ, את הכאב לאורך קו הלסת. התחלתי לכרסם אצבעות שוב. יורד דם, טעם הזכור לי. טעם של קרטיב תפוז, מסטיקים עגולים בסנט אחד, שוּש אדום, שיער לעוס, קרח מלוכלך.

מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת כנרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו