"טבע ואדם": לא עוצר בירוק

עזריה אלון, ואתו החברה להגנת הטבע, התייצבו באומץ נגד אתוס שלמת הבטון והמלט ששלטו לחלוטין בשנותיה הראשונות של ישראל

צפריר רינת
צפריר רינת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צפריר רינת
צפריר רינת

טבע ואדם

עזריה אלון. הוצאת עם עובד, 298 עמ', 94 שקלים

פעילים למען הסביבה ברחבי העולם אוהבים לצטט את הדברים המיוחסים לאנתרופולוגית מרגרט מיד, שאמרה ש"אין לפקפק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים חושבים ובעלי מחויבות יכולה לשנות את העולם. זהו למעשה הדבר היחידי שיכול".

ועידת יהדות ישראל והעולם

כשבוחנים נכונות אמירה זו במציאות הישראלית אפשר לומר שעזריה אלון ושותפיו להקמת החברה להגנת הטבע הוכיחו שיש בה מידה לא מבוטלת של אמת. הודות לפעילותם הצליחה ישראל, על אף הצפיפות הרבה וחדוות הפיתוח והבנייה, לשמר חלק משמעותי משטחה לטובת שמורות טבע, יערות וגנים לאומיים.

ספרו האוטוביוגרפי של עזריה אלון סוקר 93 שנות חיים ארוכות ומלאות בעשייה הנמשכת גם היום. בשנים אלה הוא חזה בשינויים מפליגים בארץ שבה חי רוב ימיו (הוא נולד ברוסיה והגיע לישראל כילד). הוא היה שותף לעלייתו ולנפילתו של אורח החיים השיתופי בקיבוץ בית השיטה שבו חי, הוא הקים משפחה ענפה, אך בראש וראשונה מתמקד מפעל חייו של אלון בתרומתו לשמירת הטבע.

את החברה להגנת הטבע הקימו אלון וחברו, חוקר הטבע הפרופ' אמוץ זהבי, בשנות ה-50 של המאה הקודמת. להקמה היה שותף מדען נוסף, הזואולוג פרופ' היינריך מנדלסון. כל זה התרחש על רקע התנגדותם למפעל ייבוש אגם החולה. האגם אבד לנצח לאחר השלמת מבצע הייבוש, שאותו לא הצליחו לעצור מייסדי החברה להגנת הטבע. היום די ברור שלא היה צידוק מספיק להקרבת אחד ממקורות המים הייחודיים בכל המזרח התיכון.

אלון מתאר בספר את המאבקים לשמירת הטבע והקמת הארגון המזוהה עם שמו. עם זאת, יש תחושה של החמצה בעת קריאת הספר, כי הוא עושה זאת לעתים ברפרוף, בנגיעה המתארת את פני השטח, אבל לא מפרטת ומעמיקה מספיק. ישנם בספר תיאורים ארוכים של משפחתו, שהם ללא ספק חשובים לאלון עצמו ולקרוביו, אבל הם פחות מעניינים את הקוראים שאינו מכיר את משפחת אלון. עבור הקוראים עדיף היה להרחיב עוד את תיאורי המאבק למען שמירת הטבע.

להרחבה כזו יש מקום, כי החברה להגנת הטבע היא גוף שצעד באומץ נגד אתוס הפיתוח ושלמת הבטון ששלט באופן כמעט מוחלט בשנותיה הראשונות של ישראל. היכולת של הגוף הזה להשפיע על שמירת הטבע היא הישג מרשים כשבוחנים את הכוחות שעמדו מולו. כשהחלו אלון וחבריו לפעול, הם נתקלו במציאות שבה חיו זה לצד זה הפקרות כמעט מוחלטת באזורי הספר (שבהם עיקר הטבע) לצד שלטון ריכוזי חמור סבר. אלון מתאר ביקור בשנות ה-50 בעין גדי, שהיתה לדבריו "מושבת עבריינים של צה"ל". מרוב שמחה על כך שמישהו בא לבקרם, החלו החיילים לירות ולהשליך רימונים ופצעו את אחד מבכירי החברה להגנת הטבע. דרומה משם נהגו חיילים לצוד באופן חופשי חיות בר וכמעט הביאו להכחדתן.

העבודה בארגון הסביבתי הקטן לא הביאה לאלה שבחרו בה לא כבוד ולא כסף. להפך, הממסד התייחס אל אנשיה בזלזול. רק לאחר שנים של פעולות שכנוע, הסתמכות על קשרים אישיים ושימוש בכוח אישיותם של המייסדים, החלו חלק ממקבלי ההחלטות להבין שאי אפשר לבנות ולסלול בכל פינה.

אלון, שאינו מנסה לייפות את העבר, מודה שבשנים הראשונות פעלו אנשי שמירת הטבע בעיקר באמצעות הרגש. "לא הגדרנו לעצמנו מטרות, לא פיתחנו אידיאולוגיה, וכל מה שעשינו היה מתוך הרגשה בלבד", הוא כותב.

בתפישת שמירת הטבע שהתפתחה בישראל יש מרכיב בולט של הבניית הזהות הלאומית היהודית, או כפי שאלון כותב: "הטבע של ארץ ישראל הוא התשתית של השפה העברית, של התרבות ושל דרך החשיבה של היהודי. העם הזה נוצר לא באנטארקטיקה ולא ביער הטרופי. הוא נוצר בארץ הזו, על אופיה ועל שלל הניגודים שבה, ואת האופי הזה צריך לשמור".

הארגון הסביבתי גם ידע ליישר קו ולוותר על שמירת הטבע לטובת שיקולים ביטחוניים. אלון מציין את המקרה של הר מירון, שבו ויתרה החברה להגנת הטבע על התנגדותה להקמת מכ"ם ומחנה הצמוד אליו עבור הצבא. "הוזמנו למטה חיל האוויר", כותב אלון, "שם נאמר לנו כי ראש הר מירון הוא המקום היחיד בארץ הצופה אל שדה התעופה של דמשק, וכי משם אפשר לדעת כמה דקות מראש על התקפה אפשרית. נכנענו. המכ"ם והמחנה הוקמו".

אך הפעילות של החברה להגנת הטבע נעשתה גם בשם תפישת עולם אזרחית רחבה; הארגון שילב בשורותיו פעילים ערבים, יצר הייררכיה רופפת למדי ושמר על אופי דמוקרטי מאוד. עם זאת, אלון חשב שיש להגביל את פעילות הערבים בחברה להגנת הטבע. בין השאר, הוא חשש מקיום חוגי סיור של נוער ערבי, מאחר שהם עשויים לעודד את תודעת הנכבה ולפתח רגשות לאומניים.

אלון הבין את מגבלות החזרה הלאומית לטבע. בניגוד לדימוי שדבק בו כאיש ארץ ישראל השלמה. התומך בהתיישבות מעבר לקו הירוק, הוא מבהיר בספר שהוא התפכח מרעיון ההתנחלות. הוא סבר שאפשר ליצור רוב יהודי ביהודה ושומרון ולקלוט את הפלסטינים כאזרחים, אך לאחר מכן הבין שהדבר לא אפשרי.

בספר סוקר אלון בקצרה כמה מהמאבקים העיקריים שבהם נטלה חלק החברה להגנת הטבע. רשימת ההישגים של הארגון ארוכה, וכוללת את הסיוע שנתנה להפיכת הכרמל לפארק, מניעת הקמת תחנת הרדיו קול אמריקה בערבה, והמאבק הציבורי המוצלח למניעת קטיף פרחי בר. אין בספר משנה סביבתית סדורה, אך אפשר להתרשם כיצד הצליח הארגון הסביבתי לשכלל את שיטות פעילותו ולהפוך למקצועי יותר. השאלה הגדולה היא האם כל זה יספיק כדי לשמור על הטבע גם בעתיד, על רקע הגידול המתמשך של האוכלוסייה והביקוש ההולך וגובר למשאבי טבע כדי לקיים תרבות צריכה מפותחת.

אך למרות הצל המאיים על הטבע בעתיד אפשר להבין שלעזריה אלון יש לא מעט סיבות להיות גאה ואפילו אופטימי, בהתחשב בתנאים הלא קלים שבהם פעלו הוא וחבריו. אפשר לקנא בו על עוצמת התשוקה לחוות את יופיו של הטבע, שאותה הוא משמר. הוא מבטא זאת בפשטות בסוף הספר, כשהוא מתאר את החורף הגשום של שנה זו ומה שהוא צפוי להביא בעקבותיו: "בעין ענבה ובנחל ערוגות יפרח הסחלב בן חורש גדול, שרק אלוהים יודע איך הגיע למדבר, ובהר הנגב יפרחו הצבעונים באדום והשמשון ההדור בשלל צבעיו. זכרי היעלים יילחמו ביניהם, הטריסטרמיות ישירו, ואולי אולי עיט זהוב קדמון שאנחנו עוד קוראים לו עיט סלעים, שוב יחצה את השמים. יש למה לחכות".

צפריר רינת הוא כתב הסביבה של "הארץ"

עזריה אלון. הבין את מגבלות החזרה הלאומית לטבע צילום: ירון קמינסקי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ