"כמעיין המתגבר": בזכות הקפיטליזם הטהור

איין ראנד אמנם לא מרקיעה לפסגות של פרוזה, אבל מאתגרת את האינטואיציות הבסיסיות ביותר שלנו

אירי ריקין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אירי ריקין

כמעיין המתגבר

איין ראנד. תירגמה מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 575 עמ', 116 שקלים

הפעם הראשונה שלי עם איין ראנד היתה בגיל 17. כמו למיליוני בני תשחורת אחרים במאה הקודמת היה גם לי "כמעיין המתגבר" חוויה מעצבת, שהומלצה עם חיוך מבטיח על ידי ספרן "הספרייה הניידת" - אותה משאית מפעם, שהיתה משוטטת כמו "אוטו גלידה", אבל עם ספרים. לא בטוח שבזמני הבנתי את כל המטאפורות והמסרים בבשורה על פי איין ראנד, או את האנלוגיות בין ארכיטקטורה לבין רוח האדם, בין גורדי שחקים לחופש, יצירה ואהבה, שגרמו לי להאמין שאדריכל הוא המקצוע הכי שווה וסקסי בעולם. אבל מה שאני זוכר בוודאות, זה מין תחושה אומניפוטנטית של התרוממות רוח, כאילו שהכל אפשרי, והחיים האלה יכולים להיות מתנה אמיתית למי שרק יודע לפתוח את האריזה.

החשש מקריאה חוזרת של הספר בתרגומו החדש נבע מניסיון מאכזב של חזרה לאהבות ילדות פרוזאיות, שמזכיר קצת מפגש עם אהבות נעורים: המון סנטימנטים נוסטלגיים, אבל מעט מאוד נושאים משותפים לשיחה. מה שנקרא בזמנו כסוג של שולחן ערוך לחיים הנכונים, והתשובה האולטימטיבית לכל כתבי הקודש באשר הם, נקרא היום עם עיניים פחות בורקות ויותר ביקורתיות, אבל גם עם הנאה וסקרנות מסוג אחר, ולו רק בגלל שראנד היא סופרת מסוג שכבר לא מייצרים בימינו. הן בגלל גודש העלילה המתחייב ממאסת הנייר, שהופכת את הקריאה לאקט כמעט לא מוסרי מבחינה אקולוגית, עוד לפני התכנים "הלא חינוכיים" (575 עמודים בפונט נמלים, שלא לדבר על "מרד הנפילים", שכאלף עמודיו תורגמו גם הם מחדש), והן בגלל המפגש עם סופרת שמאמינה במשהו, לא חשוב אפילו במה. סופרת המצהירה בלי בושה ומורא כי ספרה נועד לשנות את העולם תוך שרטוט דמותו של "האדם האידיאלי". סופרת שכותבת עם פאתוס חינוכי, להט מיסיונרי ותחושת שליחות צדקנית, שקשה כבר למצוא בימינו הפוסט-פוסטיים; כשכל הערכים, הרעיונות והאידיאולוגיות הם מקסימום לייק בפייסבוק.

אין לי מושג מה עבר בראשם של פרנסי הוצאת זמורה-ביתן, כשהחליטו להשקיע בתרגום החדש - בעברית עכשווית ועדכנית של צמד הספרים (אף כי גם התרגום הקודם, משנות ה-50 לא נס ליחו) - לטובת עוללי ציון שלא ידעו את ראנד. בכל מקרה זהו הימור מו"לי שספק אם יחזיר את השקעתו. גם אם יוצאים מנקודת הנחה שבזמורה-ביתן קראו את התיאוריות של ראנד לפני התרגום, וחישבו עלות מול רווח על פי משנתה הקפיטליסטית האדוקה. בשיקולי "הבעד" נרשמה בוודאי הצלחת "כמעיין המתגבר" כספר פולחן שמכירותיו נמשכות עד עצם היום הזה; וגם היותה של ראנד עדיין שם חם, מצית יצרים ורלוונטי כמעט בכל ויכוח תחת השמש, כפי שמוכיח תקתוק שמה ברשת. עם זאת אפשר לתהות עד כמה מסוגלת ראנד להכות עדיין שורשים בלבותיהם הציניים של בני תשחורת שטופי מידע, ערוצים והפרעות קשב, שמוצרי דפוס במשקל כה כבד נראים בעיניהם כפריט אספנים מהעולם של אתמול.

צילום: ארכיון: איפי

את "כמעיין המתגבר" אפשר אפוא לקרוא בשני מישורי התייחסות: ספרותי ופילוסופי. כטקסט פרוזאי צריך להודות כי כל מבקריה של הסופרת לדורותיהם צדקו, גם אם סנטו בה לפעמים מהסיבות הלא נכונות, או נפטרו מרעיונותיה בחיוך סלחני. "כמעיין המתגבר" אמנם מייצר גלריית דמויות מרשימה, אבל פלקטית וחד-ממדית, כמו קוסם עם טריק אחד, שרק מחליף את היונה בארנב, וחוזר חלילה. לדידה של ראנד, העולם הוא מקום פשוט כמו מתכון של מים. גם משפחת האדם נחלקת אצלה לשני סוגים בלבד: בצד אחד ישנם יחידי סגולה חופשיים מכל אזיק ובצד השני כל השאר: מי שמבטלים את עצמיותם ועצמאותם תמורת נזיד עדשים של נורמות חברתיות, מוסר, ערכים, פרנסה ושאר מיני ירקות. "אלו שבכל שעה הורגים עוד קצת מעצמם. הם מכחישים, הם סותרים את עצמם, והם קוראים לזה התבגרות. בסופו של דבר לא נשאר כלום, לא נשאר שום דבר שהם לא בגדו בו או נטשו אותו". כן, כן, גם אתם, שמבטלים עכשיו את זמנכם בקריאה על אנשים אחרים, במקום למצוא את האמת הפרטית שלכם, היכן שהיא לא מתחבאת.

הוגה דעות באבן

נציגם של העל-אדמים בספר הוא הווארד רורק. מין גאון פרא חסר עכבות, שכל הווייתו היא מרד, לעג וניכור לסביבתו, איש ש"לא ראה אף אחד. עבורו הרחובות היו ריקים". ראנד אינה מחמיצה שום קלישאה בהבדלת גיבורה משאר ברואי עולם ואורחותיהם. הוא לא סתם אדריכל אלא "הוגה דעות באבן", שבגיל 22 מגיע לניו יורק עם 17 דולר בכיסו כדי לשנות את "צורת הדברים על פני הארץ". לאויביו הוא "מפלצת המרוכזת בעצמה", "חסר מצפון", "בן זונה יהיר", "דוגמה מושלמת ליוהרה של האינדווידואליזם הבלתי מרוסן".

הראשונה שמכירה בגדולתו של רורק היא דומיניק פרנקון: בתו של האדריכל המצליח בניו יורק, שבזכות יופיה הבלתי מושג - "תרגיל מושלם של אלוהים במתמטיקה של הצורה" - שיגעה את כל הבנים, עד פגישתה הרת הגורל עם גיבורנו.

מכאן ואילך פוצחים השניים במערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית הזויה משהו, שכל תכליתה, כך נראה, לגמד את אהבתם הבנאלית של בני התמותה. "הוא עמד והתבונן בה מלמטה; זה לא היה מבט; זו היתה הכרזת בעלות". היא מצדה נותרה "חלושה מרוב עונג... בגופה עברה עווית של זעם, של מחאה, של התנגדות". בן רגע היא מבינה שמצאה את מטרת חייה: "להפנות אל האיש הזה שנאה פתאומית ויוקדת", אך מדי מאה עמודים בערך ליפול בזרועותיו, "כמו חיה, כמו חתולה על גדר, כמו זונה".

אצל ראנד, כמו שקל להבחין, אין אמצע, כשכל רגש, תכונה או שם תואר תמיד גדולים מהחיים והולכים לקצוות הכי דקים. כך למשל גם ההנגדה הסכמטית לאורכו ורוחבו של הספר בין רורק, חתול הרחוב והאאוטסיידר האולטימטיבי, לבין פיטר, חברו המטורזן מספסל הלימודים, שנראה כמו נער פוסטר של החלום האמריקאי: תלמיד מצטיין, נשיא אגודת הסטודנטים, ראש נבחרת הריצה "ומי שנבחר לאדם המקובל ביותר בקמפוס".

בזמן שרורק נאלץ לעבוד כפועל מחצבה, כי אף משרד ארכיטקטים לא ראוי לכשרונו, מתחיל פיטר את מסעו למרומי האולימפוס במשרד הכי נחשב בשדרה החמישית. "הוא השיג כל מה שאדם יכול לחשוק בו", כסף, פרסום והכרה, שהפכו אותו למסמר הערב בכל מסיבה נחשבת בעיר, מושא קנאתם של כל גברברי התפוח הגדול. רק אנחנו יודעים שמתחת לפני הבדולח הנוצצים, פיטר הוא לא יותר מ"דוגמה מובהקת לבינוניות". חרוץ ונחמד אך נטול כל בשורה אותנטית משל עצמו.

להרוג חללים מתים

מי שמעצימה את ההבדל בין שני החברים היא מלחמת העולם הראשונה, שפיצלה לשני מחנות את עולם הארכיטקטורה של שנות ה-20 וה-30; בין חסידי האדריכלות הקלאסית, שסגדו לכל סגנונות העבר וביקשו רק להעתיק, לחלוק כבוד ולמחזר, לבין חלוצי הארכיטקטורה המודרנית שביקשו לאתחל את יחס האדם לסביבתו הבנויה. הראשונים ביכרו "יופי" על פני תועלת, מה שאמר בפועל מבני פאר מגודלים וחסרי פרופורציות, חללים מתים, תקרות גבוהות ואורנמנטיקה של עמודי ענק, אפריזים וגמלונים, חיפויי טיח פרחוניים וקופידונים משיש. מנגד דגלו המודרניסטים בעקרון הפונקציונליות כערך עליון, רוצה לומר מבנים בעלי קווים נקיים וצורות גיאומטריות ברורות, הן בחזותם החיצונית והן בחלליהם הפנימיים.

עילת הוויכוח הקונקרטי היתה עיצוב קו הרקיע של ניו יורק עם הופעתם של גורדי השחקים, כשבניינים החלו להתרומם, לא עוד נדבך אחר נדבך, אלא כמו חצי פלדה שהתרוממו אל על, חסרי משקל וגבולות. אדריכלי העולם הישן ייגעו את מוחם בכל דרך אפשרית איך לשוות לבניין של 20 קומות את צורתו המוכרת של בית הלבנים. הם השתמשו בכל תחבולה אופקית כדי לאחז עיניים ולשוות לבניין מראה נמוך ובטוח, עתיק, כדי לכווצו לגודלו המסורתי ולהסתיר את חרפת השימוש בפלדה. המודרניסטים, מנגד, השלימו עם האמת: בניין גבוה חייב להיראות גבוה ולהתהדר בגובהו עם קווים נקיים ואנכיים, כי "בניין אמיתי, כמו אדם אמיתי, חייב להיות נאמן לרעיון אחד ולאמת אחת".

המבנים של רורק - שנטען כי הוא בן דמותו של האדריכל פרנק לויד רייט - נראו לצורך העניין פשוטים, כמעט סגפניים, "ורק מבט בוחן גילה כמה עבודה הושקעה בהם. כמה גאונית היתה המחשבה שיצרה את הפשטות הזאת. הבניינים לא היו קלאסיים ולא גותיים. הם גם לא היו רנסאנסיים. הם היו רק הווארד רורק".

הוויכוח האדריכלי משמש את ראנד כמדיום לשליחותה החשובה באמת - לשחרר את הרוח האנושית מכבליה; לא סתם לתאר את האדם כמות שהוא, כדרכם של סופרים, אלא כמו שהוא יכול להיות וצריך להיות. בהקדמה היא אמנם מדגישה "מחלוקת עמוקה" עם פרידריך ניטשה, שאותו היא מכנה "מיסטיקן משולל היגיון", אף כי לא צריך עין מזוינת כדי למצוא את קווי הדמיון בין הפילוסוף הגרמני לסופרת, לפחות באבחון שורשי המחלה: הן בתיעוב המשותף כלפי הדת והשפעותיה ההרסניות המאינות את הקיום האנושי עלי אדמות למען חיי נצח ערטילאיים, והן בדחיית כל תחליפיה החילוניים של הדת, שניטשה כינה "צללי אלוהים" ואילו ראנד מכנה "קולקטיביזם". כל אותן אידיאולוגיות ותורות מוסר חילוניות שביקשו לשמר את האתיקה האלטרואיסטית של הדת הישנה, ורק החליפו את "אלוהים" ב"חברה", כמושא לסגידה ולהקרבה.

לפי ראנד, וכאמור גם ניטשה, רק האדם הוא תכלית לעצמו, ואין מעליו שום ערך עליון: מכאן ש"חסידי פולחן האדם הם אלו שרואים את הפוטנציאל הנאצל שטמון באדם ושואפים לממש אותו. שונאי אדם הם מי שרואים בו יצור חסר אונים, מושחת ובזוי, ומשתדלים ככל יכולתם להוכיח זאת".

אגואיזם, במובן הטוב

החלק הפרובוקטיבי ביותר במשנתה של ראנד נוגע לערכינו הנאצלים ביותר: רחמים, הקרבה עצמית והיכולת להזדהות עם סבלו של הזולת, שעל פי דארווין העניקו לנזר הבריאה את יתרונו היחסי, המבדיל חברות אנושיות משאר ברואי הטבע. נציג האלטרואיזם בספר הוא מבקר אמנות נחרץ, המטיף לכל שומעיו כי אינדיווידואליזם הוא רעה חולה, הסותר את "החוק הקוסמי הראשון" של שוויון בין בני האדם. מכאן נובע שכל "אהבה אישית היא מעשה של אפליה", וגם "שלא משנה מי אנחנו או מה עשינו, העיקר שנעזור לזולת, שזה הדבר היחיד שחשוב". מנגד טוענת ראנד, כי האלטרואיזם אינו תופש את האדם כיצור בלתי תלוי, גאה, עצמאי ויוצר, או בקיצור "בעל חיים בריא", אלא כ"יצור עלוב ותלותי, המתקיים בחסדם של אחרים".

אך טבעי הדבר שמשנתה הפוליטית של ראנד דגלה בקפיטליזם במתכונתו הקיצונית; צורת המשטר המוסרית ביותר, המכבדת את חירותו של אדם לשלוט בגורלו וברכושו על פי מאווייו האגואיסטיים בעליל. בניגוד לגישתה של מדינת הרווחה, שלפיה "אסור לנו להעניש את הלא מוצלחים. הם פשוט חסרי מזל ומוכי גורל, ולמעשה ראויים לפיצוי", גורסת ראנד כי רחמיה של החברה על הנחשלים הם אנטי-מוסריים ונוגדים את הצדק הטבעי. רחמים פירושם הכרה בזכותו של אדם אחר למוצריך, קניינך או זמנך, על יסוד צרכיו ומסכנותו. רחמים פירושם שמן הראוי לקחת ממי שהצליח, כתוצאה ממאמצים ומאבק, ולמסור את מוצריו לחדלי אישים, שלא מצליחים לדאוג לעצמם. מבחינה זו, רחמים הם שוד לכל דבר, כשאת כלי הנשק מחליפים רגשי האשם. אין פלא שעד ימינו משמשת ראנד כלי ניגוח או שק חבטות, בדיונים על גבולות החופש הכלכלי (ובכלל), בדמוקרטיה הגדולה בעולם המאכלסת, לא הרחק אלה מאלה, אנשים שיש להם הכל וכאלה שאין להם כלום.

אם רוצים אפשר לקשור כמובן את רעיונותיה של ראנד עם סיפור חייה, שכמו נלקח מספריה, כשראנד היא בתפקיד סינדרלה שהגשימה את החלום האמריקאי. יהודייה ילידת רוסיה (1905), שזיכרון ילדותה הטראומטי והמעצב היה כשבולשוויקים פרצו לבית המרקחת של אביה והלאימו אותו. בזמן המהפכה זיהתה עוד לפני חבריה את כל כשליה ועוולותיה של השיטה הקומוניסטית, המנוגדת לטבעו של האדם כיצור חופשי. ב-1926 נמלטה אל הארץ המובטחת של הדוד סם, שעליה חלמה מילדותה ובה התאהבה ממבט ראשון. "אני מוכן לוותר על השקיעה היפה ביותר בעולם תמורת קו הרקיע של ניו יורק", אומר כאן אחד מגיבוריה. "במיוחד כשלא רואים את הפרטים הקטנים, אלא רק את הצורות ואת המחשבה שיצרה אותן. קו הרקיע של ניו יורק כהשתקפות של רצון האדם. איזו דת אנו צריכים עוד?" מאוחר יותר הגיעה להוליווד והציצה דרך השער באתר הצילומים של "מלך המלכים" של ססיל ב. דה מיל. הבמאי המהולל שהבחין במציצנית הציע לה תפקיד כניצבת, ומאוחר יותר גייס אותה כתסריטאית.

אחר כך כתבה כמה רומנים כושלים, עד שב-1943 הגיח לאוויר העולם "כמעיין המתגבר", לא לפני שנדחה על ידי 12 מו"לים, שצאצאיהם ודאי מורטים את שערם עד עצם היום הזה. לזכותה של ראנד ייאמר שחיה כמו שכתבה: בלי עכבות מוסר שמנעו ממנה, למשל, לנהל מערכת יחסים מינית מיוחצנת עם סטודנט צעיר, בידיעתו של בעלה.

כהוגת דעות, צריך לומר, ראנד לא המציאה שום רעיון או תובנה, אלא פשוט ביקשה לגאול את בני מינה מהצורך בגאולה קולקטיבית; שהרי "למי יש זכות לטעון שיצור אנושי קיים למען מטרה כלשהי, פרט לאושרו שלו?" הווארד רורק, האינדיווידום שחי רק בשביל עצמו, הוא לצורך העניין שיאו של תהליך החילון שהחל עוד בימי הרנסאנס, עבר דרך עידן ההשכלה, עד לחברה המערבית בימינו שלראשונה בהיסטוריה סוגדת רק לעצמה, וגם אינה מטילה סנקציות כמעט על שום אורח חיים או גחמה.

הפרדוקס העצוב הוא, שדווקא הליברליזם שהיה אמור לשחררנו מכבלי מוסר מעיקים של דתות ואידיאולוגיות, לא באמת מתיישב עם המשוואה הראנדית בין חירות ועושר לבין אושר. השילוש הליברלי הקדוש של רציונליזם, קפיטליזם ואינדיווידואליזם, דירדר את החברה האנושית חזרה למצב הטבע של כל דאלים גבר, בגרסה הרבה יותר קטלנית: שילוב של נרקיסיזם, אנטגוניזם, אטומיזציה ותחרותיות שזלג מהספירה הכלכלית לכל פינה בחוויית החיים העכשווית. התוצאה היא שדווקא כשהיינו אמורים להיות הכי מאושרים, הפכו חרדה ודיכאון למחלות הכי פופולריות במאה ה-21, עם מיליוני אנשים לבד, ש"לא יודעים בשביל מה הם חיים, שנאנחים ואומרים שהם צריכים 'למצוא את עצמם'".

אם יש משהו אחד שלמדנו מההיסטוריה (חוץ מזה שאי אפשר באמת ללמוד ממנה), זה שלחיי אנוש אין חוברת הפעלה או מתכונים מנצחים בבחינת כזה ראה וקדש; מה שלא נבחר יהיה תמיד סוג של טעות. אולם גם אם תובנותיה של ראנד אינן עומדות במבחן המציאות, או מתעלות לפסגות הפרוזה, עדיין היא מאתגרת כמה מהאינטואיציות הבסיסיות ביותר, המדביקות אותנו כפרטים לחברה, כדי שנזכור תמיד שגם אם אין תשובות לנצח תעמוד השאלה: למה הדברים הם כך ולא אחרת.

The Fountainhead / Ayn Rand

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ