ארז שוייצר
ארז שוייצר

המשוגע שבכותרת הספר החזק הזה, "משא המשוגע", הוא המוכיח בשער, הנביא, ומשאו הוא מחיר הזעם המוסרי ורדיפת הצדק שבנפשו ועל שפתיו; בעטיים הוא נרדף, מותקף וזוכה לקיתונות בוז מצד כל שומעיו. המשורר והמתרגם אמיר אור, ששמו נקשר לרוב בשירה רליגיוזית ואירוטית דווקא, אינו מהסס להציב את עצמו בעמדה זו, שיש בה איזו יומרה ואולי מידת מה של נדושות, אבל יש בה גם בהילות רבה. ספרו החדש חדור באותה בהילות ומחדיר אותה בקוראיו. על הצלחתו אפשר ללמוד מהמועקה והתעוקה שמעוררת הקריאה בו ככל שנהפכים הדפים. מה שמתחיל כעוד תמונת מצב של ישראל 2012, ברוח גל המחאה החברתית של הקיץ הקודם, נגמר בנבואת חורבן אפוקליפטית, והפחד גדול.

גם אם קשה להניח כי ערכה המעשי של תוכחת אור רב, כשירה היא משכנעת. לשירותה הוא מגייס לא רק את מיומנותו הלשונית, אלא גם את בקיאותו במיתוס ובלשון הנבואה. מן הנצרות והיהדות והשירה היוונית הקלאסית והמודרנית עולים ובאים המוכחים בשער ואיש כמעט אינו חומק משבט לשונן. אור מצליח, ואולי בזה טמון כוחו של הקובץ, לאחד את המקורות הרבים במקצב רציף כמעט של משפטי תוכחה ומרי, המצטברים למין מארש צבאי מרוסן ומעיק ומרעים ומאיים. "עוד מעט והעיר נהפכת/ על שלוות המיואשים והעשוקים ממעש/ על מחשבותינו-לא-מחשבותינו/ על אקרני החדשות/ שהיינו כחולמים בהולכנו לאורם/ על שתיקת כל הכבשים, על נאומי הזאבים/ על העיתונים להשכיר, העושים רצון קונם/ ועל נגיסת הנוגשים בנו, האוכלים את הדם (...) עוד מעט והעיר נהפכת/ על עכברים ואנשים/ על העיניים המושפלות במחסומי הדרכים/ על המתים, כובשי ההר/ תמונת נוף מולדתם/ על התנחלויות אושוויץ והתנחלויות מצדה/ על השואה שהיתה, ועל זו הבאה, עלינו ועל בנינו, על חציר העם/ על קדיש קברנו ועל קדיש קברם/ ואל נאמר אמן, ואל נדבר בשפתם/ ואל נלך עוד לשיטתם, בחוקיהם בעוולתם.// עוד יום, עוד יומיים - והעיר נהפכת,/ ואם לא תיהפך, היפכוה!"

חריפותו של טקסט זה, הפותח את הספר, רק מרמזת על הבאות. ב"מנחה" אור כותב, "כבר ניקינו את הדם מעל המזבחות, שקודם עוד כינינו/ 'עורקי תנועה', 'שירות סדיר' ומזבחות ביניים (...) כולם מצטחצחים בבוהק של אחרי, ורק נותרו הסכינים/ המרחשות האילפסים, המזלגות, התרוודים, הגחלים/ הלוחשות עדיין: מודות אנחנו לפניך על קורבן היום". ב"היסטוריה", הכתוב מנקודת מבט של חוקר חובב עתידני, אור לא רק מציג את מדינת ישראל ותרבותה כערך אנציקלופדי של עבר נכחד, אלא אף מזכיר, ללא היסוס, "את תפילת הבה נגילה, ששרדה מכתובת הדם במחנה ההשמדה של רפיח" ואת "ההולוגרמה של משרפות הנוער".

ואולם איכשהו, נבואת הקיצון של אור אינה נתפשת כפרובוקציה לשמה, אולי כי הוא מעגן אותה בהקשר תרבותי נרחב, קלאסי מיסודו (מפטרוניוס הרומי, למשל, הוא שואב את דמותו הנהנתנית של טרימלכיו, ומקוואפיס היווני את גרסתו שלו ל"מחכים לברברים", ובה הברברים הם שליטי העיר עצמם, בעלי השררה והממון). בהקשר כזה מוטמעת מראש איזו פרספקטיבה מנחמת ותחושת המשכיות, חרף נבואת החורבן, ואף שמור בו מקום של כבוד לנושאיה, הסוטים בזמנם, אם צדקו ואם טעו כשוטים. לאותה פרספקטיבה מצטרפים כמה שירים רבי יופי המשובצים בקובץ ואופיים שונה, הגותי, פיוטי, כרוך בחמלה ובהכאה על חטא ואפילו באמונה בחסד ובאדם, באותו "היחד שאנחנו, שזוכרים אנו אותו, גם אם שכחנו". אלה תורמים לתחושה כי "משא המשוגע" מחזיק יותר מכפי הנדמה במבט ראשון.

וגם: "הפסקה", ספר הביכורים מעורר האהדה של מעין לוי בן סטון, הוא הקובץ הראשון שאור ערך מאז פרש מעמותת הליקון. במידת מה, הוא עשוי להשלים את תמונת העולם המוצגת ב"משא המשוגע". על פניו, אין ב"הפסקה" כמעט מציאות חיצונית - פוליטית, תקשורתית וכלכלית - וכל עניינו בחיי הנפש ובניסיון למצוא אהבה בעיר הגדולה. לשירה אין בו תפקיד, לדוגמה, אלא להיות מצע אוהד למכאוב ולמאוויים ("המחברת כל כך טובה אלי/ היא מסכימה עם הכל"), וראש הממשלה של בן סטון אינו אלא משל לגבר, המבטיח הכל ואינו מקיים דבר.

אבל כמו משוררות צעירות נוספות מן העת האחרונה (ענת זכריה וחגית סבג, למשל), בן סטון מתארת מציאות אקטואלית, שלחווים אותה, תוקפה אינו קטן או בהול פחות מזאת שמתאר אור, ולעתים יותר. "החוץ הוא הצל של הפנים/ גם אם זה לא נראה ככה", היא מציעה, ומדברת על בדידות וכמיהה, על חיפוש רוחני ועל מין מזדמן, בהומור ובכנות ועצב, שראשיתם ההכרה, כי "גברים/ הם לא רק זין עומד" ואחריתם, אולי, "קדושה פשוטה, עירומיה חולין".

"משא המשוגע" - אמיר אור. קשב לשירה, 73 עמ', 68 שקל; "הפסקה" - מעין לוי בן סטון. פרדס, 61 עמ', 49 שקל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ