בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון סער יכול להירגע


אפילו ההגמוניה של האינטרנט לא מחבלת בכוחם 
של ספרי האזרחות כסוכנים אידאולוגיים של השלטון


תגובות

ערכים ואזרחים: אזרחות בלמידה פעילה לחטיבת הביניים ‏(מהדורת ניסוי‏)


נפתלי רוטנברג ‏(עורך‏). הוצאת מכון ון ליר, 402 עמ', 59 שקלים


משטר ופוליטיקה בישראל: יסודות האזרחות


מוקי שוורץ

אברהם דיסקין. הוצאת מגי, 322 עמ',
 39 שקלים


אזרחות במדינת ישראל


דוד שחר. הוצאת כנרת, 255 עמ', 
94 שקלים


אף כי אמצעי מדיה אחרים נהפכים למשמעותיים במידה רבה בחייהם של התלמידים, מוסיפים ספרי הלימוד לשמש כלי עיקרי בתהליכי ההוראה והלמידה בישראל ובעולם. חוקרי ספרי לימוד הגיעו למסקנה שהחברות המודרניות פיתחו ספרי לימוד - למשל באזרחות - כאמצעי להעביר את המורשת הלאומית במנותק מהאינטרנט, מהעיתונים, מהרדיו ומהטלוויזיה.


בנוסף על כך אף ש–85% מהידע של התלמידים נרכש מחוץ לבית הספר וממקורות שאינם מורים, ההישענות על ספרי הלימוד ממשיכה להיות יסוד חשוב בלימודים ההומניסטיים. תלמידים מעדיפים את ספר הלימוד כמקור למידה, משום שיש לו תדמית של אובייקטיביות אנציקלופדית, ומשום שהוא תואם את הפעילויות הנעשות בכיתה, במיוחד במערכות הנשענות על שינון וזכירה ופחות על חינוך לחשיבה.


כך שומר עדיין ספר הלימוד על מעמדו ההגמוני בשל החשיבות שהתלמידים מייחסים לתכניו בלימודיהם לבחינות הבגרות, שהן כרטיס הכניסה לאקדמיה. טקסטים כתובים שכאלה מעניקים תחושה שהם חסינים מפני ביקורת. מבחינה זו מקומָם דומה למקומו של הספר בפולחנים דתיים כמציג את האידאות, את הרעיונות ואת עיקרי האמונה, שעליה אין לערער.


בספרי הלימוד באזרחות משתמשות מערכות החינוך בעולם כדי לארגן את הידע של התלמידים בנוגע לחברה שהם חיים בה, סדרי השלטון שלה וכדי להצדיק את פעולותיה כרציונליות. הן עושות זאת באמצעות סידור שיטתי של פרקי הלימוד ‏(חיתוכם וארגונם מחדש‏), העצמתם של נושאים מסוימים והדחקתם של אחרים; ובעיקר על ידי פיקוח על הפצת הידע באמצעות תהליך אישור ספרי לימוד וקיום בחינות לבדיקת הבקיאות בו, והכל תחת מסווה של אובייקטיביות מדעית. מנגנוני ההייררכיה החינוכית מתאפשרים בין היתר בשל החשיבות המרבית המיוחסת לתהליכי הקרדיטציה הללו הן באמצעות הערכת מורים ‏(וכיום גם בתי ספר ומנהלים‏) והן על ידי הערכת התלמידים.


ספרי הלימוד משמשים אפוא כסוכני חִברוּת אידיאולוגיים ופוליטיים, שמטרתם להנחיל לתלמידים את הערכים הרצויים בכל חברה וחברה. כך למשל מתברר כי למסרים העולים מאופן הצגת ה"אחר" בספרי לימוד של צדדים לסכסוך ‏(בתוך חברה או מחוצה לה‏) נודעת השפעה על תהליכים חברתיים ופוליטיים רחבים הקשורים לסכסוך זה. אמונות חברתיות שונות כגון דה־לגיטימציה של היריב, פטריוטיות ותפישה עצמית כקורבן, מסייעות הן בהתמודדות עם סכסוך לאומי והן בעיצובו. יש הטוענים, כי לעתים עשויות עמדות אלה אף לפעול כאתוס התומך בהמשך הסכסוך. גם כאשר ספרי הלימוד מציגים את הסכסוך באופן שאינו מעודד במישרין אלימות, לעמדות הסטריאוטיפיות המוצגות בהם עשויות להיות השפעות פסיכולוגיות מרחיקות לכת שיקשו את יישוב הסכסוך.


בקרב חוקרי ספרי לימוד בולטות עדיין שתי מגמות מרכזיות. הראשונה רואה בספר הלימוד גורם חשוב, מרכזי ועיקרי, בהוראת תחום הדעת בבית הספר. אם לא לתלמיד בתהליך הלמידה שלו, הרי שלמוריו בתהליכי ההוראה. זאת בעיקר בגלל שמורים רבים מתכננים את שיעוריהם על פי ספרי הלימוד ורואים בהם אמצעי מרכזי לידע שלהם. זו כמובן הכללה, אבל לדעתי היא מדויקת.


המגמה השנייה רואה בספר אמצעי נחות ואף זניח בהוראת תחום הדעת, ולפיכך סבורה כי אין לייחס לספר חשיבות, שכן המורה מוביל את הכיתה, אך התלמידים כלל לא קוראים את הספרים. התומכים בעמדה זו קובעים כי התקשורת והאינטרנט פגעו אנושות במעמד ספרי הלימוד. אלה מתעלמים מהמעמד החדש שיש לספר בעידן הדיגיטלי אשר קושר מחדש את התלמיד עם הטקסט.


מגמה זו, שלא רואה חשיבות כה רבה בתכנים הנמסרים בספרים, אינה נוטה לייחס חשיבות רבה לסערות הציבוריות שהעמידו השנה במוקד את הליך אישור ספרי הלימוד באזרחות. הליך שגרר בין היתר את הביקורת על המפמ"ר ‏(מפקח מרכז‏) להוראת האזרחות, אדר כהן, ושימש תירוץ מרכזי לפיטוריו של המפקח המסור, שקידם את התחום באופן חסר תקדים בכל הקשור לחינוך הממלכתי־ציבורי ‏(פיטורים שבוטלו בשבוע שעבר בהוראת בית הדין לעבודה בירושלים‏).


נסתפק בנראטיב אחד


על חשיבותם ומקומם של ספרי הלימוד תעיד העובדה שבכל קדנציה יוצאים שרי החינוך הנבחרים לקרב על צביונם ותוכנם של הספרים. בתקופת כהונתה של לימור לבנת היה תחום ההיסטוריה במוקד ואז נפסל הספר "עולם של תמורות" בעריכת דני יעקבי, ובתקופת סער תחום האזרחות הפך לסוער ובו נפסל הספר "יוצאים לדרך אזרחית" מאת בינה גלדי, אסף מצקין וניסן נוה. כל שר וליטרת הבשר שלו, המוכיחה את מאבקו להבטיח את המשמעת במשרדו. המורים בעצמם כבר מקטלגים ספרים כאלה ואחרים כמזוהים עם מחנה כזה או אחר ‏(ממש כמו שדה העיתונות בישראל‏).


אלא שקריאה מדוקדקת ומחקר מעמיק מלמדים, שאף שתוכנית הלימודים באזרחות שונתה בשנים האחרונות ועברה תמורות רחבות יחסית לתחומי דעת אחרים, ספרי הלימוד באזרחות עדיין משרתים את נראטיב האזרחות הקולקטיבית, המבקש לחנך את התלמידים לקבל את חזון מדינת הלאום הציונית כאחדות אידיאלית, שבתוכה אמור השלטון להוות את התגשמות אותו חזון ואף לשרתו.


גדעון סער וחבריו יכולים להירגע. הספרים באזרחות שמים דגש משמעותי על הכרזת העצמאות, זהות המדינה, סמליה, הימנונה, מנגנוניה והצדקת היגיון פעולתם. בתוך כך הם גם סוקרים את השסעים בחברה כחלק מהדאגה מתהליכי פירוק האחדות הלאומית ואינם מעודדים מתן לגיטימציה לכל זהות אלטרנטיבית, חצויה או מורכבת יותר. הספרים רואים את עצמם כחלק מהכשרת הנוער לקראת שותפות בקולקטיביות ובתהליכי מתן אמון בה. תוך כדי כך הם מפנים מקום לא מבוטל לדיון בזכויות האדם והאזרח - גם זאת באופן שאינו מסכן את השלטון. בלי מורה בעל תפישה ביקורתית, התלמידים לא יכולים ‏(לפחות לא מהספרים‏) לאמץ כל גישה ביקורתית או חלילה חופשית ואנטי־ממסדית. מספרים אלה לא תצמח כל מחאה.


ספרו של הפרופ' אברהם דיסקין, "משטר ופוליטיקה בישראל: יסודות האזרחות", המיועד לחטיבה העליונה, הוא דוגמה מובהקת לעמדה זו. הוא מבהיר מראש: "הספר נמנע מעימות עובדות חד־משמעיות עם 'נראטיבים' למיניהם". בהמשך הוא מוסיף: "העדפת ה'מהותי' על ה'פורמלי' בהקשרים שונים משמשת לעתים מסווה להטיה פוליטית ברורה ולגישות המבטאות דווקא חוסר סובלנות מובהק".


דיסקין סבור כי בספרי לימוד מקובל מאוד להבליט נתונים שונים באמצעים דידקטיים כגון מסגרות מיוחדות, הצהרות כוונות הפותחות את הפרקים, סיכומי נקודות, טקסטים לניתוח, משימות שונות, תרשימי זרימה. ספרו מבקש להימנע מגישה זו, הוא רומז שהיא טריק להחדרת דעות פוליטיות, ומבקש להחזיר את הכבוד לספר העיון המוגש לדבריו ב"מתכונת בוגרת".


זו מתכונת שהיתה נהוגה בישראל בשנות ה–60 וה–70 - ספר עיון המחובר למסורת של הדיסציפלינה ההיסטורית וזו של מדע המדינה, ומצטיין ב"יובש" דידקטי, אבל גם בעושר מקורות ובעומק אקדמי. הספר מכיל ארבעה חלקים הנעים מהכרזת העצמאות, דרך מדינת ישראל כמדינה יהודית והמשטר הדמוקרטי, וחותם בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מגילת העצמאות נבחנת בהקשרים היסטוריים; ניתוח מעשיה של מדינת ישראל נבחן סביב סוגיית שאלת תפקיד השלטון על פי הוגי האמנה החברתית; זכות ההגדרה העצמית ומדינת הלאום כרוכה בהגותו של וודרו וילסון והגדרת הדמוקרטיה ומאפייניה הולכים בעקבות אברהם לינקולן.


דיסקין מבקש לחלוק בספרו לא רק על גישת ריבוי הנראטיבים, אלא גם על גישת הלימוד השטחי לקראת בחינת הבגרות, גישה שחסרה הקשרים רחבים ומעודדת את התלמיד לתת תשובה קצרה ככל האפשר, שמייצגת גם מידע שטוח החסר חוט שדרה הקשרי.


לא בכדי נועל את הספר פרק מרתק המכיל בתוכו טקסטים לדיון, המייצגים עמדות שונות ומגוונות שדורשות מהמורים לאזרחות, ובוודאי מתלמידיהם, לאתגר את עצמם בדיון רחב ולא בשינון של עובדות. כך מופיעים בכפיפה אחת בן גוריון מתוך זיכרונותיו מהטבח בחברון ‏(מ–1929‏) לצד אלתרמן על "הנזיפה בתופיק טובי" ‏(מ–1949‏), דיין בהספד לרועי רוטברג ‏(מ–1956‏), בגין בעניין חוק איסור גידול חזיר ‏(מ–1962‏), רבין בנאום בקמפוס האוניברסיטה העברית ‏(1967‏), יונתן זקס ועמוס עוז ‏(בדו־שיח "ישראל חלום ומציאות" באוניברסיטת בר אילן, 2001‏), עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה ואסל טהא מתוך דברי הסבר להצעת חוק יסוד: המיעוט הערבי כמיעוט לאומי ‏(2003‏), אמנון רובינשטיין ‏("נולדתי אשכנזי עיוור צבעים", 2010‏) ורות גביזון ‏(בטקס קבלת פרס ישראל‏).


טקסטים שלמים מסוג זה אינם נמצאים במרבית ספרי האזרחות האחרים, משום שרבים מהמורים לא מאמינים שתלמידיהם יקראו היום טקסט מלא ובוודאי לא יתדיינו עליו. עקב כך המורים גם לא מעודדים את תלמידיהם לבצע מהלך קריאה משמעותי שכזה. כדי לקרוא טקסטים אלה על המורים לגלות בקיאות היסטורית ולבצע מהלך של קישור, שספק אם הם עצמם מסוגלים לבצעו, ולעתים הם אף סבורים כי המהלך לא ישרת את הלמידה לקראת בחינת הבגרות. בנקודה זו הם מיישרים קו עם משרד החינוך, שדורש הישגים לימודיים ושיפור ניכר במדדי ההצלחה, אשר המנכ"לית דלית שטאובר כה מתפארת בהכנסתם בתקופת גדעון סער - ואנו כחברה עוד נבכה את הסגידה להם.


בלי להעלים את הנכבה


גישה אחרת, שונה בתכלית, מייצגים שני ספרים מעניינים המיועדים לחטיבת הביניים: "ערכים ואזרחים", בעריכת נפתלי רוטנברג ‏(ספר שעבר ניסוי פדגוגי בעשרות בתי ספר בישראל בשנתיים האחרונות‏) ו"אזרחות במדינת ישראל", ספרו של דוד שחר. ספרים אלה תואמים את הגישה המבקשת לשלב בטקסט אמצעים דידקטיים צבעוניים כדי למשוך את תשומת לבם של התלמידים, לגייסם ללמידה באמצעות גירוי חושיהם ולסייע להם ככל האפשר לפענח את הנכתב בעזרת איורים, מקורות קצרצרים ותרשימי זרימה.


"ערכים ואזרחים" הוא אחד הספרים הטובים שיצאו בישראל להוראת האזרחות. הוא יומרני ‏(בכך שהוא אוחז 402 עמודים ומיועד לכיתה ט', שבה נלמדות במקרה הטוב שעתיים של אזרחות בשבוע‏) ורחב היקף ‏(נע בין ארבעה חלקים: מתחיל במושגי יסוד: מדינה עם אזרח; ממשיך למשטר הדמוקרטי: הרעיון ויישומו; עובר ליישום עקרונות המשטר הדמוקרטי בישראל; ומסיים בחברה בישראל‏). אבל בעיקר הוא ספר נועז בכך שבמרבית פרקיו הוא משלב תפישה רבת פנים והיבטים של לימוד האזרחות עם שאלות המבקשות להרחיב את נקודת המבט של התלמיד אל מעבר למובן מאליו.


בדרך זו גם משולבים מקורות יהודיים ‏(למשל מהתלמוד‏) לכל אורך הספר והמלצות לסדנאות תלמידים בגישת הלמידה הפעילה. המחברים ממליצים לכיתה להתחלק פעמים רבות לצוותי משנה ולבחון סוגיה כזו או אחרת מהבטים שונים. ההצגה המכַוונת כוללת הסבר על השטחים כ"משוחררים", כ"כבושים" וכ"מוחזקים" ‏(עם הסברים תואמים‏), עם דוגמאות מסכסוכים בסרי־לנקה ובצ'צ'ניה, המבקשים להעמיק את הידע של התלמידים באמצעות חיפוש במקורות מידע חיצוניים לכיתה, ושאלת הפליטים מוצגת בו בהקשרים של פליטי השואה לצד פליטים פלסטינים ופליטי דארפור. גישה זו עושה עוול מסוים לייחודיות השואה ואף יכולה להיחשב רלטיביסטית, ואולם היא גם נועזת. באותה מידה יש גם התייחסות ראויה לשבח לזכויות שעליהן לא מורחב תמיד הדיון בשיעורי האזרחות: זכויות אוכלוסיות מוחלשות של אנשים עם מוגבלות ושוויון בתעסוקה, לצד דיון מקורי באפשרויות המחאה באמצעות מוסיקה, אמנות פלסטית, תיאטרון ועמותות ‏(זאת לאחר ששנים סברו כותבי ספרי הלימוד, ובעקבותיהם המורים, כי מחאה היא רק הפגנה, או כתיבת מכתב למערכת עיתון, וכמובן - הצבעה למפלגה‏).


מעשה כתיבת הספר, שהוא פרי צוות שפעל במכון ון ליר במשך כשבע שנים והפעיל תוכנית לימודים פעילה באזרחות במאות בתי ספר מכל המגזרים ברחבי הארץ, הוא מעשה מורכב. ניכר כי הספר מנסה פה ושם להכיל כמה שיותר, ולפיכך הוא גם מפספס בחלקים מסוימים ומעלה בחירות וניסוחים מבולבלים.


כך למשל הספר פותח דווקא בסוגיית הגבולות כחלק מהעיסוק במאפייניה של המדינה ומשווה סוגיה זו לסוגיית גבולות של בעלי חיים: "גם החיות וגם בני האדם נולדים עם הצורך הזה". בהמשך מוצגת באופן חד צדדי הטענה הלבנונית בדבר נסיגה נדרשת מחוות שבעא, והיא אינה מגובה באופן ראוי בתגובת ישראל. ההצגה של הקמת חומת ההפרדה בין ישראל לבין השטחים "מטעמי ביטחון" מנתקת את הקשר בין שפיכות הדמים בקרב אזרחים ישראלים לבין הקמת החומה.


אף כי קיימת הצגה מעניינת של התביעה של הערבים בישראל לפיתוח מאפייניהם התרבותיים, לא נכללת בספר התביעה של חלק ניכר מהציבור הערבי לביטול זהות מדינת הלאום היהודי והפיכתה למדינת כלל אזרחיה.


לצד הצגה מאוזנת ורחבה של דיון בזכויות וחובות האזרח והפעלות מעניינות בענין זה, נכללת בספר שאלה: "מדוע האזרחים צריכים לפקח על פעולת השלטון הנבחר ולבקר אותו?" המחברים מציעים שתי סיבות: כדי לוודא שהשלטון מקיים את הבטחותיו לבוחר ‏(למשל בהפחתת שכר לימוד לסטודנטים‏), ובכך שהשלטון עשוי לקבל החלטות שאינן מקובלות על האזרחים ‏(וניתנת דוגמה של העלאת מחירי הדלק והחשמל‏). תפישת הכותבים ‏(והדוגמאות שהביאו לצורך כך‏) את הפגיעה המהותית של פעולות השלטון באזרחיו כפגיעה כלכלית - היא שגויה. במקום זאת אפשר היה לתת דוגמאות מעשירות יותר של ניצול לרעה של כוח לשם קבלת החלטות המפלות אוכלוסיות מסוימות, מוחלשות בדרך כלל, או קבלת החלטות הפוגעות במהות הדמוקרטיה תוך פגיעה בשלטון החוק.


באותה מידה לוקה הפרק העוסק ב"כלי תקשורת ההמונים במשטר דמוקרטי" בתפישה מיושנת למדי. ראשית, מוצגים בפתח הפרק תמונות של כלבים עצבניים ‏(רמז ל"כלב השמירה של הדמוקרטיה" ללא ציון עובדה זו‏) והפרק נשען על תפישת התקשורת המסורתית שבמסגרתה, כנאמר בספר, אמצעי התקשורת "משמשים להעברת מידע לקהל גדול במיוחד". אף כי מצוין תפקידה של התקשורת במתן במה לדעות, היה ראוי להרחיב את הדיון בתפקידה ביצירת מרחב ציבורי חי, נושם ובועט. כותבי הספר אינם מכלילים דוגמאות עכשוויות מעולם התקשורת ברשת על שלל הבלוגים, הקהילות הווירטואליות, הצ'טים והרשתות החברתיות. חבל שספר חדש לחלוטין ‏(מ–2011‏) מדיר עולם שלם זה, הקרוב לתלמידים ומאפשר אפשרויות ביטוי מעניינות.


לצד הצדקת חוק השבות וקביעה ‏(בעייתית במידה מסוימת‏) ש"אין כל סתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין חוק השבות", הספר מנכיח בצורה בוגרת את עמדות הציבור הערבי הפלסטיני בישראל בדבר זהותו ואינו מעלים את הנכבה או את שמה. הוא עושה מעשה חשוב בכך שהוא מתייחס באופן נכון ומורחב למתחים בין אשכנזים למזרחים, ומציין מנגנוני הדרה כמו אפליה והעדפה תחת מדיניות "כור ההיתוך".


לרצות את כל הזרמים


גם הספר "אזרחות במדינת ישראל", של דוד שחר, בן 255 עמודים, נע בין אותם צירים של התייחסות. הוא אחד הספרים המתומצתים והמוקפדים. הוא בולט בעריכה נכונה של תכנים לצד צבעוניות, בהירוּת ושימוש מושכל בשאלות חשיבה ובסדנאות הפעלה. במקומות רבים הוא מבקש לאזן באופן המבקש לרצות את כל הזרמים. כך למשל ניתן ביטוי לזיכרון הרצל כמו שניתן ליצחק רבין וגם לזאב ז'בוטינסקי ולרחבעם זאבי. עם זאת, הספר גם לא חושש לשאול את השאלה הקשה "בכותרת 'חוק יום הזיכרון ליצחק רבין' לא מופיעה המלה 'רצח'. חוו דעתכם: האם נכון היה לכלול ציון רצח רבין בכותרת החוק?"


ספר זה גם מנכיח באופן נכון את אמנת זכויות הילד מ–1990 לצד מסמכים המוכללים בכל הספרים כמו הצהרת זכויות האדם. הוא גם מרחיב את העיסוק ברשת האינטרנט כמרחב תקשורתי ואף מעניק מקום לטוקבקים, על האלימות שלהם, ולשאלה אם יש מקום לאנונימיות שלהם. במקביל הוא מכליל שאלה חשובה על כללי האתיקה המקצועית של העיתונאים והקשר בינה לבין זכויות דמוקרטיות של נשואי כתבותיהם. ההתייחסות המעמיקה למנגנוני הביקורת על השלטון ‏(כמו דוגמאות מדו"ח מבקר המדינה‏) מעשירה.


ספר מסוג זה רואה את עצמו חלק משלים לשיעור ולא החלק המרכזי שלו, ומעניק עומק עיוני ותיאורטי נדרש. לפיכך הוא עשוי במינונים הנכונים המאפשרים להוראת האזרחות להיות משולבת מכמה סוגי שיח בכיתה: קריאה, כתיבה ודיון ברמה גבוהה.

הד"ר אריה קיזל מלמד בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה 
וראש הוועדה הישראלית־גרמנית לחקר ספרי לימוד. החלק הראשון של הרשימה מבוסס על מאמרו "מחקר ספרי לימוד ככלי בידי 
מקבלי החלטות בתחום מדיניות החינוך", שפורסם בכתב העת "שבילי מחקר"




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו