בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"1973: הדרך למלחמה": לסלק כל איום של שלום

ספרו של יגאל קיפניס מוכיח שהישראלים הם אלה שלא יחמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות. כאז כן עתה

38תגובות

1973: הדרך למלחמה
יגאל קיפניס. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 365 עמ', 94 שקלים

איני יודע אם הד"ר הנרי קיסינג'ר נוהג לצום ביום הכיפורים ולבקש מחילה על חטאיו, בעיקר על החטא הנורא של החמצת השלום עם מצרים בראשית שנות ה–70, שיכול היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים ולהציל את חייהם של 2,650 ישראלים ואלפי חיילים מצרים וסורים. המחדל המדיני של ראש הממשלה אז, גולדה מאיר, נותח והוקע במשך השנים. המחדל המודיעיני של ראש אמ"ן באותם ימים, האלוף אלי זעירא, זועק מדפי דו"ח ועדת אגרנט. אך המבקרים קיפחו את "תרומתו" של היועץ לביטחון לאומי ואחר כך שר החוץ האמריקאי היהודי הראשון לאסון הגדול. מעטים דנו בשאלה החשובה האם קיסינג'ר הניח לגולדה להשליך את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס, בהשאלה מקריאת התיגר של המועמד הרפובליקאי לנשיאות, מיט רומני, כלפי הנשיא ברק אובמה.

מבין המסמכים המאלפים שנחשפים בספרו של יגאל קיפניס מבצבצת השאלה, האומנם המושג "ידידות" רלוונטי ליחסים בין מדינות ובין מדינאים? מיהו "ידיד אמת" של ישראל? קיסינג'ר, שחסך את שבטו של הנשיא ניקסון מגולדה הסרבנית והניח לישראל להתבוסס בדמה, או הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, שלא הניח למנחם בגין ולאנואר סאדאת לצאת מקמפ דייוויד עד שחתמו על הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית. מי תרם יותר לאינטרסים ארוכי הטווח של ישראל - ברק אובמה, שלא גבה מבנימין נתניהו מחיר על מסמוס המשא ומתן עם הפלסטינים ועידוד מפעל ההתנחלויות, או שמא ג'ורג' בוש האב, שדרש מיצחק שמיר לבחור בין התנחלויות לבין ערבויות? איזה נשיא אמריקאי "טוב ליהודים"? זה שמאמץ את הגישה "איני יכול לרצות בשלום יותר מאשר שני הצדדים", ושומר על שלום בית עם הקהילה היהודית, או נשיא שמוכן להסתכן בעימות עם השדולה היהודית כדי לקדם את האינטרס המשותף של ארצות הברית ושל ישראל לסיים את הסכסוך הממושך במזרח התיכון?

נעשה הצגה של פעילות דיפלומטית

רישום שיחת ראש הממשלה גולדה מאיר עם "קרדינל" ‏(הכינוי שניתן לקיסינג'ר ברישום הישראלי‏) מ–1 בדצמבר 1971, במלון שורהם בוואשינגטון, אינו רק כתב אישום חמור נגד מאיר; המסמך הזה, שקיפניס איתר בגנזך המדינה ומציג בספר, הופך את המדינאי האמריקאי המיתולוגי לשותף להחמצה שהסתיימה בטרגדיה. באותה פגישה הסכימו השניים לקבור את תוכנית השלום של מזכיר המדינה, ויליאם רוג'רס, שעל פיה, בתמורה לנסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, הצדדים יכירו בריבונותן של כל מדינות האזור בשלמותן הטריטוריאלית ובעצמאותן המדינית. ממשלת ישראל דחתה את ההצעה ב–21 ביוני, מצרים הודיעה שהיא מסכימה לדון ביוזמה.

אי–פי

בנוסף לסיכולה של תוכנית רוג'רס הבטיח קיסינג'ר שארצות הברית תפעל למנוע יוזמה אמריקאית־רוסית בעניין המזרח התיכון, וכבונוס תספק לישראל מטוסי פנטום וסקייהוק, על בסיס הכמות והקצב שישראל ביקשה. קיסינג'ר לא נהג לחלק ארוחות חינם, ואף לא חצי־חינם; בתמורה לסילוקו של איום השלום, גולדה התחייבה לדון "בסודיות וביסודיות" בהסדר חלקי לפתיחתה של תעלת סואץ. היא הבטיחה לקיסינג'ר, ולו בלבד, כי במסגרת ההסדר הזה היא תהיה מוכנה לסגת עד למעבר המתלה והגידי. הנשיא ניקסון אישר באוזני גולדה את הסיכום והעיר: "בצד המדיני לא אלחץ עליכם, אבל הכרחי לקיים פעילות דיפלומטית ולו רק כדי שתיראה פעילות כזאת". עוד חסיד אומות העולם.

קיסינג'ר העריך באוזני הישראלים את גודל הסכנה האורבת בתום השנה - מצרים תפתח באש, שכן סאדאת הכריז על שנת 1971, שנתו הראשונה בשלטון, כעל "שנת ההכרעה". שגריר ישראל בארצות הברית, יצחק רבין, השיב כי אם המצרים יתקפו את ישראל "נכה חזק. לא נניח להם לבחור את כללי המלחמה וצורתה". קיסינג'ר אמר שהוא לא מאמין שהמצרים יתקפו, אך אם יתבדה, הוא מצפה שישראל תעכב את מתקפת הנגד למשך "יותר משעתיים". קיפניס טוען בספרו כי זה היה המחיר הכבד שישראל נדרשה לשלם בעבור "הבנות דצמבר" הנדיבות: מצרים, ולא ישראל, תבחר את כללי הפתיחה במלחמה ואת צורתה. לדעת המחבר, העסקה החשאית הזאת מסבירה את הימנעותה של ישראל מהתקפת פתע ב–1973 ומגיוס מילואים בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.

מדוע המדינאי הכריזמטי קיסינג'ר עודד את הנשיא האמריקאי ניקסון למחוק את תוכנית רוג'רס ולהשיב ריקם את פניו של סאדאת, שהיו מועדות בעליל לשלום? מפני מה הוא נמנע מלהשתמש במנופי ההשפעה והלחץ על ישראל שגייס אחרי שישראל הקיזה את דמה, כדי למנוע את המלחמה? ממי הם חששו? באותם ימים אייפא"ק לא היתה שדולה שהילכה אימים על פוליטיקאים אמריקאים. הייתכן שקיסינג'ר החליט לשתף פעולה עם סרבנותה של גולדה כדי שיוכל להתפנות לטיפול הנמרץ שלו במשבר וייטנאם?

רק ב–1982 הודה קיסינג'ר בספרו "Years of upheaval" כי בפגישה עם ניקסון במארס 1973, בעיצומו של המאמץ המצרי להגיע להסדר שימנע מלחמה, דיברה גולדה בזכות הקיפאון המדיני, בהסבירה כי "מעולם מצבנו לא היה טוב יותר". כעבור כמה שבועות ציין קיסינג'ר באוזני השגריר הישראלי החדש, שמחה דיניץ, כי ישראל שרויה בשאננות מוזרה והוסיף: "תעשו את ההערכה שלכם, אבל הסיבה להעדר לחץ עליכם כעת היא כי לא איפשרתי לאיש להתקדם". בפגישה עם ניקסון, ערב צאתו למפגש חשאי נוסף עם חאפז איסמעיל, יועצו של הנשיא סאדאת, אמר הנרי קיסינג'ר: "אנחנו חייבים לבזבז זמן". ניקסון התלוצץ: "כן, כן, אנחנו לא רוצים על המצפון שלנו מלחמה במזרח התיכון בקיץ הזה". תגובתו של קיסינג'ר היתה: "לא, לא, לא! יש סיכוי שזה יקרה. פשוט בגלל חוסר ההיגיון של הערבים". האומנם "חוסר ההיגיון" של הערבים היה הגורם שהוביל למלחמה?

גונבים סוסים עם הנרי

ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה נכתב במאמר המערכת של "הטיימס" הלונדוני כי "ישראל תנהג באיוולת אם תנסה למנוע הסכם שלום בטענות נוהליות או תביעות טריטוריאליות". המאמר ציטט ידיעה שפורסמה בעיתון כמה ימים לפני כן, שעל פיה המתווה של קיסינג'ר מאפשר לישראל לשמור על ריבונותה במזרח ירושלים, לפנות רק חלק מרמת הגולן ולשמור על נוכחות לזמן ארוך בחלק גדול מחצי האי סיני. חברי הממשלה והכנסת התייחסו לדיווחים מעין אלה באותה זחיחות הדעת שחבריהם מגלים זה עשר שנים כלפי יוזמת השלום הערבית. כך גם הזרם המרכזי בתקשורת הישראלית.

מה יכתוב ההיסטוריון על ההשלמה של ממשל אובמה עם מדיניות הסרבנות של בנימין נתניהו בערוץ הפלסטיני? מה יכתוב הפרשן בעוד 40 שנה על הספר "2012: הדרך למלחמה", כשיגלה שארצות הברית התעלמה מהודעת הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי ב–14 באוגוסט 2012, שכל מדינות האיסלאם ‏(כולל מצרים, בהנהגת האחים המוסלמים‏) מחויבות ליוזמת השלום הערבית - אותה יוזמה חסרת תקדים מ–2002 שמציעה לישראל שלום ונורמליזציה עם כל מדינות ערב בעבור נסיגה לגבולות 1967 ופתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים על בסיס החלטת עצרת האו"ם 194?

ארגון הגג האיסלאמי לא הסתפק רק באישרור היוזמה שבאה לעולם בסעודיה; הוא אימץ גם את "מפת הדרכים" מ–2003, מעשה ידיהם של זרים - הרביעייה הבינלאומית ‏(הקוורטט‏) - מסמך שתובע בראש וראשונה מהפלסטינים לפעול בנחישות לביעור הטרור נגד ישראל. להחלטה הזאת לא היה שום זכר בתקשורת הישראלית.

המסמכים המסווגים, שקיפניס ליקט בארכיונים בוואשינגטון ובירושלים, מעוררים געגועים לעידן האינטימיות ביחסים בין ארה"ב לישראל. הם מראים כיצד כמעט אחרי כל פגישה עם השליח המצרי איסמעיל, קיסינג'ר ממהר לדווח על פרטיה לישראלים, תחילה לרבין ואחר כך לדיניץ, למרות שהתחייב לסאדאת לשמור בסוד את דבר קיומו של הערוץ הזה. כך, המדינאי האמריקאי הבכיר והדיפלומטים הישראלים "גנבו סוסים", במאמץ "להרוויח זמן" עד הבחירות בישראל, שאמורות היו להתקיים באוקטובר 1973. ה"רווח" הזה הביא לכך שבמקום ללכת לבחירות ישראל הלכה להלוויות.

הספר הזה יכול לאשש את הסברה שיחסיה המיוחדים עם ישראל אינם מאפשרים לארצות הברית למלא את תפקיד המתווך נטול הפניות בין הצד הערבי לצד הישראלי. עד כדי כך האמריקאים נרתעים מלחץ על ממשלות ישראל, שהם מסייעים להן לגרור את אזרחי ישראל למלחמה או לחיסולו של הסיכוי לשלום. עד כדי כך התמכרו הישראלים לכשכש בכלב, שהם מקבלים כמובן מאליו התערבות של ראש הממשלה בבחירות בארצות הברית ותמהים על כך שהנשיא האמריקאי מעז לדחות את דרישתו להציב "קווים אדומים" לאיראן, או למחות נגד מפעל ההתנחלויות.

למי לא צילצלו הפעמונים

התיעוד הקפדני והניתוח המדויק של קיפניס הם בבחינת השלמת החסר בוועדת אגרנט, שאולצה להסתפק במנדט מוגבל ומוּטֶה, אשר הסמיך אותה לחקור אך ורק את הדרג הצבאי. בלשונו הקולחת מספר קיפניס על תגובתם המופתעת של זעירא ושל צבי זמיר, מי שהיה ראש המוסד בשנות ה–70, למראה הפרוטוקולים הסודיים של המשא ומתן המתקדם שקיסינג'ר ניהל עם איסמעיל. קיפניס טוען שכישלון הקונספציה המודיעינית, שהוביל את ראשי אמ"ן להערכת "הסבירות הנמוכה" למלחמה, "קלונו במקומו מונח", אבל הוא כמעט שלא השפיע על קבלת ההחלטות.

המידור של ראשי קהילת המודיעין מהערוץ החשאי האמריקאי־מצרי וסרבנותה של ראש הממשלה אינם משחררים אותם מאחריות למחדל. בין אם המרגל המצרי אשרף מרוואן היה סוכן כפול, כפי שרומז קיפניס, ובין אם היה מלאך צחור כנפיים, כגרסתו של אורי בר־יוסף ‏("המלאך", זמורה ביתן, 2011‏) - מרוואן שב והזהיר שסאדאת נחוש בדעתו להחזיר למצרים את סיני ואת כבודה. הם ידעו ולא צילצלו בפעמוני האזעקה. אם תקום ביום מן הימים ועדת חקירה לחקור את החמצת השלום עם הפלסטינים והידרדרות היחסים עם מצרים וירדן, גם ראשי קהילת המודיעין בתקופת ממשלת נתניהו השנייה לא יוכלו להסתתר מאחורי הטענה שהדרג המדיני לא הכניס אותם בסוד מדיניות הדשדוש.

קיסינג'ר כיפר במידה רבה על חטאו במסעות הדילוגים שלו שהולידו בעקבות מלחמת יום הכיפורים את הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה. הוא למד אילו נפלאות יכול לחולל איום ב"הערכה מחדש" של היחסים עם ישראל. די היה בניפוח שריר בוואשינגטון כדי שההנהגה בירושלים - שסבלה לדבריו מיכולת נמוכה לנתח מצבים מורכבים ולהוביל מדיניות ארוכת טווח - תתרגל לפנות שטחים. אכן, ההסדר שהמצרים הציעו לישראל, באמצעותו של קיסינג'ר, בראשית שנות ה–70 היה נוח יותר מההסכם שישראל חתמה עליו בסוף אותו עשור. לא היתה זו הפעם הראשונה, ולמרבה הצער נראה שלא תהיה זו הפעם האחרונה שבה ישראל תשלם מחיר גבוה פי כמה מכפי שהיתה יכולה לשלם קודם לכן.

"1973: הדרך למלחמה", אינו מומלץ לישראלים בעלי לב חלש, שאיבדו את יקיריהם במלחמת יום הכיפורים, אך זהו ספר חובה לאלה מקרב "מחנה השלום", שהחליטו להיכנע ל"רצון העם" ולוותר על פתרון שתי המדינות. קיפניס מזכיר, כי סקר דעת קהל שערכוּ המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בתחילת 1973 העלה ש–96% ‏(תשעים ושישה אחוזים!‏) מהציבור לא היו מוכנים לוותר על שארם א־שייח שבדרום חצי האי סיני בתמורה לשלום מלא. כעבור ארבע שנים, אלפי הרוגים ופצועים ונזק כבד לכוח ההתרעה הישראלי, הצטרף הרוב המכריע של אזרחי ישראל לארבעת האחוזים האחרים. משה דיין, אבי האמרה "טוב שארם א־שייח ללא שלום מאשר שלום ללא שארם א־שייח", שימש שר החוץ בממשלת בגין, והיה שותף פעיל במגעים שהניבו את חוזה השלום עם מצרים ואת הסכם קמפ דייוויד.

שלושה חודשים לפני שפרצה המלחמה, בעיצומם של מאמציה לסכל את יוזמת השלום המצרית ולהדוף את חיזוריו של המלך חוסיין, אמרה גולדה מאיר מעל בימת הכנסת: "עלי להוסיף ולהדגיש בכל לשון של הדגשה: 'במשך כל שנות כהונתה של ממשלה זו לא ביזבזנו ולא דחינו שום אפשרות של מגע רציני בינינו לבין שכנינו בנושא השלום'". זמירות שלום מעין אלו נשמעות גם היום השכם והערב מפיו של ראש ממשלת ישראל. אפשר רק לקוות שבנובמבר הקרוב יתמנה בוואשינגטון נשיא שהוא ידיד אמת, שאכן יבלום את האוטובוס חסר המעצורים שבו כולנו נוסעים.

עקיבא אלדר הוא הפרשן המדיני של "הארץ"
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו