בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הבארשבעים": ימי חול

הסופרת גיא עד כותבת בטון מינורי, מדויק ומפוכח. נראה שתיאוריה של יחסי אב-בת יעלו פה ושם דמעות בעיניהן של לא מעט בנות

3תגובות

הבארשֶבעים
גיא עד. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 205 עמ', 89 שקלים

"המשפחה יושבת סביב לשולחן", כתב פעם המשורר המנוח חזי לסקלי, "אלמלא השולחן,/ המשפחה היתה יושבת לפתחו של בור". "הבארשבעים", ספרה הרביעי של גיא עד, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2010 ‏(אחרי קובץ הסיפורים "אגו מלגו", הרומן "הרימון 7" וספר הנוער "דן שחור־לבן"‏), הוא סיפור על מקום ועל משפחה, על הבור שנפער ומאיים לבולעה, ועל הניסיונות החוזרים ונשנים של בני המשפחה "להוציא אותנו מהבור ולהניח עליו שוב דיקט, כדי שלא ניפול".

המשפחה, היושבת בוקר אחד בשנת 1990 מסביב לשולחן, היא משפחת גאוכמן. האב אמנון, האם לילי ושני ילדיהם - אידו הבכור ודניאלה הצעירה, החוזרת כ–20 שנה מאוחר יותר לבאר שבע, עיר ילדותם, כדי לדובב את סיפור עזיבתו הפתאומית, ללא כל סיבה נראית לעין, של אביה באותו הבוקר. באר שבע בעשור האחרון של המאה ה–20, כפי שהיא מצטיירת בעיניה של המספרת, היא "עיר דרומית שרוב הזמן מובסת מסופות חול ומחום, שלא דורשת יותר מדי מהחיים, עיר עם מעט חשיבות עצמית", בתקופה שבה הבורגנות האנגלוסקסית מנסה לשקם את הקהילה הבדווית השכנה באמצעות הקמת ספריות המרוהטות בסגנון אוריינטליסטי, ורגע לפני שינוסו ממנה כל מי שיוכלו להרשות לעצמם לעבור ליישובים המבוססים יותר שבסביבתה.

אף על פי שדניאלה, צלמת המתגוררת עתה בתל אביב, מעידה על עצמה שפיתחה תכונות של "עירוניוּת קיצונית", כאלה המנוגדות לסטטיות הפריפריאלית הנודפת משכונות ילדותה, העיר, או הבארשבעיוּת, טבעה בה, כמו גם בשאר הדמויות המאכלסות את הרומן, חותם מיוחד: "באר שבע", היא קובעת, "לא הרפתה". כוחה של העיר הוא כמובן בסודות ובצלקות הילדות - אם כי גם בהנאות ובהומור המשותף - שהשנים הרבות שחלפו לא הצליחו לטשטש או למחות; וגם, ואולי אפילו בעיקר, בגאוות היחידה שהותירה העיר במספרת, באחיה ובדמויות שליוו את ילדותם ‏(והשבות ומופיעות ברומן לסירוגין‏). זו היא גאוות היחידה שהופכת אותם ל"בארשבעים" שבכותרת הספר.

אבל יותר משהמחברת מציגה פורטרט של מרחב ריאליסטי, כפי שיכול היה לרמוז שמו של הרומן, באר שבע של עד היא דימוי של דימוי שאינו מבטא בהכרח מציאות. "באר שבע" היא מרחב פואטי ותיאטרלי, וכל אחת ואחת מהדמויות ברומן משחקת משחק של חילופי זהויות ודימויים: הילדה ורדה הררי, חברתה של דניאלה, בוחרת בשם המשפחה הטעון "סנש" ונהפכת בבגרותה לשחקנית תיאטרון המשחקת במחזה שהוא עיבוד של סרט קולנוע; דניאלה משתמשת במצלמה כ"פרוטזה שבין העין שלה לבין המציאות" כדי ליצור שוב ושוב "תפאורה של נורמליות"; אידו מחביא סוד שיתגלה לקראת סופו של הרומן וינפץ כליל את חזותו השלווה, המהוגנת; לילי מנהלת חיים כפולים כאם קפדנית, מצד אחד, וכבת זוג לגבר ששמו כשם בעלה שעזב, מצד שני; ומעל הכל האב, אמנון, אשר עוזב את ביתו כפי שעשה גיבור ספרותי באחד מספריו של סומרסט מוהם, אך לא כדי לברוא לעצמו חיים חדשים, אלא פשוט מפני ש"כל מושא תשוקתו היה אך ורק הוא עצמו" ולכן "רצה לחיות לבד".

דודו בכר דודו בכר

הבארשבעים, נראה, נידונו לשחק בתיאטרון של דימויים שלעולם לא יוכלו להצביע על המקור לו, וייוותרו לכודים כתחליפים של דימויים אחרים. דניאלה, המכריזה על עצמה שהיא מציצנית, בוחרת להתבונן החוצה מתוך בור היתמות והנטישה ומשתמשת במצלמתה כדי לחשוף לאור יום, לחטט, לגלות ולהסביר את מה שאחרים "עוד יערכו במהלך חייהם, ירטשו, ילטשו, יכחישו, ישכחו". במובן הזה היא "בארשבעית" לא פחות מהדמויות האחרות ברומן: עיסוקה המקצועי הוא יצירת דימויים. אבל בניגוד לדמויות האחרות, ובעיקר בניגוד לבני משפחתה המתעקשים ש"מה שלא מדברים עליו - לא קרה", בחירתה של דניאלה, לפחות לאורך רוב הרומן, היא אחרת: היא צוללת אל תוך הבור המשפחתי כדי שתוכל לספר את הסיפור ממש מתוכו.

אבל כאן מתגלים חסרונותיו של הרומן: אף על פי שעד כותבת היטב, בטון מינורי, מדויק ומפוכח, המצטיין ברגישות ובהומור נוגע ללב - פרידתו של האב מילדיו היא אחד הרגעים היפים ביותר בספר; כך גם פרידתו האחרונה מבתו בסוף הרומן, פרידה המתוארת ביובש מצמית: "התחבקנו, אני והמכר החביב". נדמה לי שזה תיאור שיעלה דמעות בעיניהן של לא מעט בנות - אף על פי כן הסיפורים שהיא בוחרת לספר סובלים מחשיפת יתר. דניאלה מצטיינת בתפקידה כמציצנית; המחברת בוחנת ומסבירה לעייפה בקולה של דניאלה כל פרט ופרט בחייהן של הדמויות הסובבות אותה, החל בהרגלי הניקיון, עבור בתחביבים וכלה בשקרים הקטנים והגדולים שלהן, בה בעת שדניאלה עצמה נותרת חתומה בפני הקורא, היכול רק להיאחז ברמזים למיניותה, לאַ־מיניותה או לתשוקותיה שאינן קשורות לאחיה או לאב הנעלם.

לבסוף, שאיפתה של דניאלה, המדמיינת שתוכל לחגוג את יום הולדתה ה–30 בארוחת ערב משפחתית ‏("הבן יקבל את האב, האמא תסלח לאב, האב יאהב אותנו? אפשר לאכול במסעדה שאבא אוהב, העיקר שנהיה ביחד"‏), נוגעת ללב ככל שתהיה, חותמת את הגולל על הניסיון האמיץ לחיות ולכתוב מתוך הבור; בניגוד לשירו של לסקלי, שבו "הבור היה מדובב/ את העומד להתרחש", שולחן המסעדה המדומיין "בוער/ תמיד". ו"לכן", מוסיף המשורר, "דבר לא יתרחש ודבר לא יֵאמר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו