בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כחול נגד עין הרע": החלקיק הבלתי נתפס

ספרה של רחל חלפי הוא קובץ קרקסי של מחברת אקרובטית, שלמרות מורכבותו, מצליח לשמור על קלילות ולעורר תחושה ש"העצב קופץ על איזה מצע טראגי אלסטי"

תגובות

כחול נגד עין הרע
רחל חלפי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 304 עמ', 89 שקלים

הסיפור "זבל", הלקוח מספר הפרוזה של רחל חלפי, "כחול נגד עין הרע", משמיע את מקהלת החפצים הנבגדים שהושלכו מכיוון שאין בהם עוד תועלת: הנעל הישנה, הז'קט־הצר־מדי, הגרביים, המכתבים הישנים, העוּבּר שהופל - "אנחנו בזבל./ אנחנו הרגע החולף./ אנחנו. אנחנו־עכשיו. אנחנו־היינו... אנחנו החיים שהפסדתם... אנחנו החיים. אוה, איזה בזבוז... האם הבחנתם בהתפרקות המולקולרית שלנו, ברעד השינוי". מקהלה יוונית המדברת אמת־שירה בתוך סיפור. "מה שעניין אותי", אומר הכוריאוגרף שכתב את יצירת המחול "זבל", המשולבת בסיפור, "זה הדברים הנזרקים, המושלכים, המוזנחים, הנשכחים... אבל הם, הקהל, התיאטרונים, לא רצו את זה: תן לנו עוד 'כרמן', עוד 'בולרו'".

הפואטיקה של רחל חלפי חותרת להשמיע את קולו של החלש, הלוזר, השולי - כל אותן דמויות שאנחנו הודפים מפנינו כמו עין הרע, שלא תידבק בנו המסכנוּת. המקהלה משמיעה את האמת שרוצים להדחיק לאורך הקובץ כולו בלשון שירה המשובצת בסיפורים.

הסיפור "חלומות בכפר", העוקב באירוניה אחר הפקת סרטון תדמית לפרויקט דיור מוגן, משלב ברקע קריינית הקוראת שירה של משוררת בדיונית בשם ראולה פונטי: "מדוע המוח לא רוצה להאמין/ שהזקן הנורא הזה שכולנו/ הודפים/ את מראהו מפנינו/ כמו עין הרע/ מדוע איננו רוצים להאמין/ שפעם/ פעם/ הוא היה יפה וריחני ועז".

המבנה של שירת־מקהלה בתוך סיפור מתקיים במרבית הסיפורים ונותן תחושה של מחזה, תיאטרון אבסורד, נוסח בקט או חנוך לוין: "מה נשאר לאדם בין עצמו־של־יום־אחד־של־חייו לעצמו־של־יום־אחר, זולת קבלות חשמל המעידות שניסה להאיר מעט את האפלה שבה הוא שרוי... מה נשאר לו זולת צילומים מבלפים, זיכרון מטושטש, תאים מתפוררים ואולקוס מתפתח?" זהו פן שלא רבים מכירים ביצירתה של חלפי המשוררת הלירית. התיאטרליות בקובץ מזכירה לנו שחלפי יצרה סרטי קולנוע קצרים ואף למדה במכון האמריקאי לקולנוע בארצות הברית.

27 סיפורים קצרים, קטעים ספרותיים ודרמטיים שאינם שייכים לז'אנר מוגדר, נאספו בקובץ זה מכל שנות יצירתה של חלפי, אך אינם ערוכים לפי זמן כתיבתם. העריכה הקופצנית מעודדת את הקוראים לרוץ מסיפור לסיפור כמו ילדים בין מתקנים בלונה פארק. המוטיב הילדי העולץ קורץ שוב ושוב מבין דפי הספר. רגע אחד אנחנו נמצאים בדיסנילנד עם אברך מתפלל בתא טלפון, מדבר לאלוהים, רגע אחר בחדרו של נער נכה שחש כי לפסליו של אביו יש יותר חיים משיש לו, רגע מציצים ביומן המתעד את חייה של מיני־ננו־שפירית, "יצור זערעור הנע על גבול בלתי מורגש בין היות ללא היות" או בווידויה של מכוערת שמרגישה כמו "מזוודה ארוזה", והנה אתם יושבים כחברים בוועדה אקדמית ששומעים מבוא לעבודת מחקר על תעלומת יוצרי הבדיחות, או יורדים לשאול דרך כניסת האמנים בתיאטרון כדי לפגוש באורפיאוס, ולבסוף מוצאים את עצמכם במזבלה במקום בשיעור פילוסופיה.

הסיפורים הם וידויים ומונולוגים פנימיים המשלבים שפת דיבור ושפה פיוטית וכתובים באינטימיות עוצמתית. השפה היא גבירה בתולית והמאבק עליה טוען את הכתיבה באנרגיה מינית וגם במידה רבה של אלימות: "את מתארת לך כמה יכול להיות נפלא לקרוע מלים, מבני מחשבה, סטרוקטורות של שידורים מקובלים - ולחדור ישר עם הזין שלך לתוך הכּוּס של החיים!" - כפי שהאותיות האנגליות חודרות לטקסט העברי בסיפור "Happiness, Victoire, Veritas".

הדמויות מנסות לצוד בשפה את רעד השינוי, הרגע החולף, האורגזמי, "מין חלקיק של משהו בתוך משהו. שמיד נמחק". מאבק זה, לפרוץ את גבולות השפה ה"מרובעת, הכבדה והמובנת", מייצר כתיבה המתייחסת לעצמה. "אני כותבת מלים אלה ויודעת, לגמרי יודעת, שאני עושה להן עוול... אבל הגולם הזה שהוא אנחנו... משתוקק לחוש שוב באותו רגע אמיתי, נדיר, שעבר בנו כחלקיק ניטרינו זריז, בלתי נתפס".

חלפי מצליחה לייצר דרמה מרתקת לפי כל כללי המשחק, אך לאחר שהמתח מגיע לשיאו, אין קתרזיס, אין חזרה לבסיס האם, אין אפילו אנחת רווחה. נותרות רק חמלה והבנה למורכבותם של הדברים, לרגע שחולף.

המציאות הישראלית היא אלמנט מודחק בקובץ, שכמו כל מודחק סופו להתפרץ. בסיפור האחרון, שהקובץ נושא את שמו, חרדת הקיום הממשית של החיים במזרח התיכון מתפרצת. כל הקלפים נטרפים, השדים יוצאים במחול מסחרר והזוי כמו בסרט של ברגמן שעלילתו משולבת בסיפור.

"כחול נגד עין הרע" הוא קובץ קרקסי של מחברת אקרובטית ואמיצה בעלת חופש אמנותי בלתי רגיל, שלמרות כל המורכבות שבו מצליח לשמור על קלילות ולקוראים יש תחושה ש"העצב קופץ על איזה מצע טראגי אלסטי ומקבל תנופה... אל עבר צחוק משחרר". חוש ההומור מעודן כמעט כמו שירה. והרי בסיפור הנהדר "מי הם יוצרי הבדיחות?" יוצרי הבדיחות משולים למשוררים. במידה רבה אפשר לומר כי ספר זה מציע עצמו כמחרוזת כחולה נגד עין הרע שיש לענוד כדי לשמור עלינו, כאן, מאי־שפיות; בהיותו ספרות הומניסטית שמגששת אחר חמלה, עדינות ורגישות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו