בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המורה, סיפור

למה שיעורי היסטוריה משעממים? ד"ר ירון ונסובר סבור שהמורים בכיתה צריכים לחזור ולספר סיפורים כמו פעם, מסביב למדורה

4תגובות

"הוראת ההיסטוריה בבתי הספר בארץ זוכה בשנים האחרונות לעניין ציבורי ואקדמי רחב", אומר ד"ר ירון ונסובר, המרצה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת חיפה, "אלא שתשומת הלב מתמקדת בעיקר בסוגיית תוכנית הלימודים - מה יש ללמד ואילו שאלות לשאול בבחינת הבגרות. ואולם לסוגיה האם שיטות הלימוד הקיימות מעוררות עניין בתלמידים אין שום הד ציבורי". בספרו "היֹה היה פעם: על היסטוריה, סיפור ועניין בין כותלי בית הספר" ‏(מכון מופ"ת‏) מנסה ד"ר ונסובר לברר מדוע הוראת ההיסטוריה בבתי הספר שרויה במשבר עמוק, תוך ניסיון להחזיר את המורה ההיסטוריון לתפקידו כ"מספר סיפורים שבטי" במטרה להצית סקרנות וחדוות לימוד בתלמידים.

כיצד יש ללמד היסטוריה?

"לדעתי, המחויבות הראשונה של המורה להיסטוריה, כמו של כל מורה בעצם, היא לעורר עניין בתלמידיו, והדרכים לעשות זאת מגוונות ושונות. אני ניסיתי להצביע על אחת מהן והיא הסיפור ההיסטורי, שהוא בעל מבנה נראטיבי השונה באופן מהותי מזה הנהוג היום בשיעורי ההיסטוריה בבתי הספר. לצערי, מבין שלל המטרות של הוראת ההיסטוריה כפי שנוסחו על ידי משרד החינוך הצורך לענייֵן איננה אחת מהן".

ערכת מחקר שבו איפשרת למספרי סיפורים שרובם היסטוריונים לספר את סיפוריהם בשתי כיתות י"א בבית ספר בתל אביב. מה היו תוצאות המחקר?

"עשרה מספרי סיפורים הגיעו לכיתות לאורך השנה, והטובים שבהם הצליחו לגרום ללסתות של חלק מהתלמידים להישמט; הם שתו את דבריהם בצמא. בניגוד לתיאוריות חינוכיות עכשוויות, המבקרות את מקומו המרכזי של המורה כמקור הידע ואת הפסיביות של התלמיד בתהליך הלמידה, סיפור סיפורים היה ונותר אסטרטגיית לימוד ראויה. למדתי שבניגוד לתיאוריות חינוכיות עכשווית, המדברות על חוסר יכולתם של תלמידים להתמקד לאורך זמן, הם יכולים לשבת קשובים לסיפור מעניין, והם ילמדו אותו וממנו רבות".

מה, על פי מחקרך, עושה סיפור היסטורי לטוב ולמעניין?

"ישנם שני מרכיבים מהותיים לסיפור טוב, שהכל יסכימו שאי אפשר בלעדיהם: האירועים והדמויות. והנה, מתברר שבשיעורי ההיסטוריה כמעט שלא מהלכות דמויות. יש בריטים, ויהודים, וערבים, וגרמנים, אבל כמעט שאין נוכחות של דמויות קונקרטיות שהתלמיד יכול לייצר כלפיהן רגש, 'להתחבר אליהן'. הסיפורים שסיפרו ההיסטוריונים לפני הכיתה העמידו במרכזם דמויות וזה 'עשה את העבודה'. כל כך בסיסי וכל כך נעדר".

מדוע לדעתך צריכה הוראת ההיסטוריה להסיט את המבט מההיסטוריה האקדמית ולהישיר את המבט להיסטוריה הציבורית הנכתבת עבור הקהל הרחב?

"מומחי תחום הוראת ההיסטוריה במשרד החינוך, ואולי מערכת החינוך בכלל, מביטים מלמטה למעלה כלפי האקדמיה ורואים בה מקור השראה. כך מצופה מתלמיד בכיתה להיות ל'מיני היסטוריון' ולעסוק, כמו ההיסטוריון האקדמי, בניתוח מקורות ראשוניים, למשל. אני חושב שמקור השראה משמעותי הרבה יותר צריכים להיות ההיסטוריונים הציבוריים - במאי סרטים דוקומנטריים, אוצרים במוזיאונים היסטוריים - שכן בניגוד להיסטוריונים באקדמיה הם מחויבים קודם כל ליצירת עניין בקהל שלהם, מחויבות שהיא הרבה פחות עמוקה אצל ההיסטוריון האקדמי. בהרצאה משעממת באוניברסיטה בדרך כלל הסטודנטים ינמנמו בשקט. מורה לא מעניין יאבד את תלמידיו וימצא רעש. הרבה רעש".

שימוש בטכניקת "הסיפור ככלי לימודי" ודרישה מהמורה להיות מספר סיפורים שבטי מצריכים מהפכה. האם למערכת החינוך יש עניין לאמץ את הרעיונות שאתה מציע?

"המערכת רואה לדעתי בטכנולוגיה 'דאוס אקס מכּינה' שעשוי לגאול אותה מכל תחלואיה. אני לא שותף לראייה הזו ושורשי הצעתי נטועים דווקא בהסתכלות הרחק לאחור, אל מדורת השבט והסיפורים שסופרו סביבה. כך שאני מסופק אם המערכת תתגייס לאמץ בחום את הכיוון הזה. יחד עם זאת, אני חושב שאפשר לקחת את ההסתכלות הנראטיבית שאני מציע ולאמץ לא מעט תובנות ממנה ולשלבן בתוך המבנה הקיים ללא צורך במהפכה של ממש. לזה אני רואה יותר סיכוי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו