בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הר החול": מעשה בשלוש נשים

אי אפשר לקרוא את הספר "הר החול" כפשוטו מכיוון שהדמויות שלו נושאות על כתפיהן משא היסטורי, ואין בהן הרבה אופטימיות בנוגע לגורלה של האומה הפולנית

תגובות

הר החול
יואנה באטור. תירגם מפולנית: עילי הלפרן. הוצאת כתר, 357 עמ’, 96 שקלים

“הר החול” הוא שמה של השכונה בעיר ולבז’יך שבפולין, שאליה ספק מוגלים ספק עוברים יאדז’יה וסטפן לאחר נישואיהם, כדי שסטפן יוכל לעבוד במכרות הפחם של העיר. שניהם ממזרים, כל אחד על פי דרכו: יאדז’יה אמנם סבורה שאביה נלחם במלחמת העולם השנייה ומת מות גיבורים בעודו נלחם בנאצים, אבל העלילה תעמיד אותה על טעותה, וסטפן יודע שאמן קרקס שביקר בכפר שבו נולדה אמו, הלינה, עיבר אותה, המשיך במסעותיו ולא שב לעולם לפגוש את בנו. הלינה הותירה אותו בבית אחיה שהתעלל בו כהוגן, וכשנישאה לקחה אותו אליה, ושיחדה את השלטונות כדי לרשום אותו כילד משותף לה ולבעלה, חמורה, שהיה אמנם אדם הגון למדי, אבל בדומה לגברים אחרים בספר, מת מאלכוהוליזם בגיל צעיר מאוד.

בתחילת הספר יאדז’יה וסטפן הם אנשים צעירים, מלאי הורמונים ועמוסים באופטימיות שרמות הורמונליות מסוג זה מנפקות. כעת, משקיבלו מטעם המדינה הקומוניסטית המתהווה דירונת עלובה בקומה תשיעית ללא מעלית, הזוג הצעיר יכול להתפנות ליהנות זה מזה ומהמנעמים שמספק השלטון הקומוניסטי לאזרחיו, וסטפן באמת מנסה לעשות זאת: הוא מתרכז במשמניה של אשתו ובתבשילים שהיא מבשלת לו, ומנסה להשיג עוד ועוד מוצרים שירפדו את חייהם בנוחות. אם סטפן נראה בשלב הזה של העלילה כמין קריקטורה של גבר, שכל כולו חומר, יאדז’יה לעומתו, תופסת את מקומה כגיבורה הראשית בעלילה. יואנה באטוֹר אמנם בחרה בדמות דומיננטית של מספר יודע־כל, אבל המספר הזה אינו אלא צינור להעברת מלותיהם של הגיבורים ולשיקוף עולמם המורכב - ובשלב הזה היא ממקדת את תשומת הלב של המספר וגם של הקורא ביאדז’יה ובסביבה העלובה שבה היא חיה ‏(הבניין הענק שבו גר הזוג מוכה טינופת: צואה, בדלי סיגריות ושאריות מתגוללות בכל מקום, ועם האביב נחשף הלכלוך והמקום הופך קשה מנשוא‏).
יאדז’יה היא אשה צעירה ולא יפה שהתחתנה עם גבר שפגשה במקרה בתחנה המרכזית שהדוד הערירי שלה שכח לקחת אותה ממנה, וגם היא מין משהו שאף אחד לא רצה, בדומה לאשפה שמקיפה את ביתה. אבל אמא שלה שמחה שהצליחה לחתן את הבת הלא אהובה והלא מוצלחת שלה, והיא אומרת לה על חתנה הזללן והגס: “את כזאת לא יוצלחית ובכיינית והוא בחור כמו סלע, תשמחי ילדה, ואת הדמעות תשמרי לזמנים יותר קשים”. כבר כאן מתגנב ללבו של הקורא החשד, שאולי יש ביצירה הזאת איזו כמיהה לגבריות נדיבה ואוהבת, שלא תתממש, ושאת מקומה ייאלצו הנשים הפולניות הללו, האם, זופיה, הבת, יאדז’יה והנכדה דומיניקה למלא בציביליזציה אלטרנטיבית, אזרחית ואישית ועל כן נשית, שנבראה מתוך האין.

הילדה, דומיניקה, כך מתברר, לא דומה לאף אחד, וכל הווייתה שונה ומשונה: אמה שמנמנה, בהירה ונמוכה ואילו היא כהה, גבוהה וזוויתית כל כך, עד שיש מי שחושב שהוחלפה בבית החולים, או שיש לה דם צועני. האמת על מקורותיה הכהים והגרומים, כמו גם על כשרונה הבולט למתמטיקה, תתגלה רק לקראת סוף הספר והיא תהיה אבן נוספת בבניין שממנו מורכבת האומה הפולנית.

הנשים ראויות לתשומת לב מיוחדת בספר הזה, בעיקר מפני שהגברים נעדרים ממנו, ואחת היא אם מתו במלחמה, ברחו, השתכרו למוות או שהם סתם אפסים. בהיעדרם, תופסות הנשים את הבמה במלואה, והן אינן רק דמויות בעלות הוויה פסיכולוגית או ייצוג חברתי, אלא שהן ממש אמהות האומה הפולנית במובן הדתי של המלה.

לא רק עיצוב הדמויות בספר ראוי לתשומת לב, אלא גם המעבר ביניהן. אם בתחילה מתמקד המספר ביאדז’יה, בגסות שלה, בגישתה המעשית והחומרית לחיים, אט־אט הוא עובר, ונדמה שהוא עושה זאת בעת ובעונה אחת, אל שתי דמויות הלוויין שלה: הראשונה היא אמה, שלא אהבה אותה, והשנייה היא בתה, שגם היא אינה אוהבת אותה. חוט דקיק שמפר תמיד את שגרת הניקיון שבו עוסקת יאדז’יה באובססיביות מחבר בין השתיים, שדומה שהמשותף להן הוא היותן נטע זר ועל כן מלכלך אתנית את החברה הפולנית. הלכלוך האתני שנוכחותן מייצגת, האחת במעשיה והשנייה במטען הגנטי שלה, מעכיר את ההומוגניות שאליה שואפת החברה הפולנית, כמו גם את האחידות והניקיון האתני שהיא משתוקקת אליהם.

זופיה, האם, היתה אשה צעירה בעת שבעלה יצא למלחמה. היא לא כל כך אהבה אותו, אבל מכיוון שנראה לה פחות נלעג מאחרים הסכימה להינשא לו. בזמן הקצר שבו היו נשואים לא נולד להם ילד, וסמוך לסיומה של המלחמה מצאה אדם פצוע ורעב בגן הבית שלה שבירך אותה בערב טוב והתמוטט. היא גררה אותו הביתה וטיפלה בו עד שהבריא. הוא היה איש כהה, דק וגבוה, סטודנט יהודי לרפואה באוניברסיטת ורשה, ששמו איגנצי גולדבאום, שנמלט בעור שיניו מהנאצים ודיבר במשפטים מורכבים מאוד. היא ידעה שהיא מסתכנת בהצלתו, ועשתה זאת למרות הכל. לקראת סוף המלחמה מצילים אותו הפרטיזנים ממשתף הפעולה שחי בכפר. את גולדבאום הם מצליחים להציל, אבל לא את זופיה, שמשתף הפעולה אונס אותה. במה שנראה כמו התערבות אלוהית רחומה, מגיע בעלה לכפר ונהרג בו ביום, בטרם נודע לו דבר הריונה. רק לקראת סיום הספר מוצאים האהובים זה את זה, כשגולדבאום מגיע כל הדרך מאמריקה אל זופיה, אחרי שחיפש אותה שנים. אבל האיחוד שלהם טרגי, וניסיונם לנסוע לישראל כדי להעניק לה את אות חסידת אומות העולם נכשל על ידי מי שרצה ועדיין רוצה להותיר את פולין נקייה מיהודים וממציליהם.

הגנטיקה, כך מוכיחה באטור, היא יצור מתעתע: הבת שנולדה לזופיה לא היתה דומה לה, לא למי שאנס אותה ואפילו לא לגולדבאום, אבל הנכדה, דומיניקה, היתה עוף מוזר; עד שהתגלה הכישרון המתמטי שלה נחשבה לילדה גבולית, שנהגה לשאול בלי סוף שאלות ולדבר במשפטים מורכבים. וכך, המתמטיקה, שנשמעה לה יפה יותר משירה, פותחת לפניה את דלתות בית הספר הטוב יותר בעיר, שם היא מתחברת עם מלגושיה, בתו הלסבית של הגינקולוג העירוני, מתאהבת בכומר וכמעט שבורחת אתו לוורשה.
אי אפשר לקרוא את הספר הזה כפשוטו, מכיוון שהוא ספר עמוק שעוסק בעברה של פולין וגם בעתיד שלה, והדמויות שלו נושאות על כתפיהן משא היסטורי. ככזה, אין בו הרבה אופטימיות בנוגע לגורלה של האומה הפולנית, שכן נכדתו המוצלחת של היהודי, שאביה היה כורה פחם ממזר, ואמה הממזרה היתה אישיות מעורערת בנפשה, יהודייה למחצה שהתמכרה לחלומות בורגניים ולניקיון, ברחה לגרמניה, והיא חוזרת רק לקחת את אמה כדי שתמות אצלה. יואנה באטור מנפצת את המיתוסים הבורגניים בזה אחר זה: צאצאיה המובחרים של האומה הפולנית, אם כן, אינם ממין זכר. והנקבות האלה אינן טהורות דם, כמו שרצתה יאדז’יה לחשוב על עצמה ועל בתה, הן מפנות עורף לכנסייה הקתולית ואינן חפצות לחיות במולדתן. זה ספר שאין בו אופטימיות, שהעליבות זועקת בו מכל פינה, החל מהנופים הכפריים של מחוז ילדותה של יאדז’יה, דרך הבניין רב הקומות שבו היא חיה את רוב חייה הבוגרים וכלה בעולמה הרגשי הדל. אם יש בו שביב של תקווה, זוהי תקוותו של הפרט ולא של האומה.

אינני יודעת פולנית ועל כן אינני מבקרת את התרגום, אבל עילי הלפרן הוא אמן לשון שמצליח להקים לחיים בזו אחר זו דמויות פולניות שדוברות סוגים שונים של עברית, וכולן משכנעות מאוד.

Plaskowa Gora/ Joanna Bator



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו