טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך לא נהפכתי לנץ

פרופ' בני מוריס בתשובה לביקורת של אורי אבנרי על ספרו "מדינה אחת, שתי מדינות"

תגובות

בתגובה למאמרו של אורי אבנרי “איך היונה נהפכה לנץ” ‏(“הארץ, ספרים”, 24.10‏).

מאבקו רב השנים והמעללים של אורי אבנרי למען שלום ישראלי־פלסטיני ראויים לכל שבח, כמו אומץ לבו העיתונאי והפוליטי. אך קצת קשה לאדם להודות שמפעל חייו בנוי על חלום באספמיה ושבמשך עשורים הונה ורומה על ידי אותם מנהיגים פלסטינים, מיאסר ערפאת ומטה, שהשקו והאכילו אותו במיטב תחמנותם. ולכן יצא קצפו של אורי אבנרי על ספרי “מדינה אחת, שתי מדינות”.

הספר מתאר את ההתייחסות, מאז היווסדן, של שתי התנועות הלאומיות, זו היהודית, הציונות, וזו הערבית־פלסטינית, לאפשרות של פתרון לסכסוך ביניהן על בסיס מדינה אחת ‏(מדינה דו־לאומית או “קנטוניזציה”‏) או לחליפין, על בסיס שתי מדינות ‏(חלוקת הארץ והקמה של שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית־פלסטינית‏), בין הים לירדן. בספר אני עוקב אחרי ההתייחסויות האלה לאורך המאה ה–20, כאשר ברקע שינויים בנסיבות, מרידות, טרור, מלחמות וכיבוש. מסקנתי היא שהתנועה הציונית, שבראשיתה רצתה בכל ארץ ישראל כמדינת היהודים, בשנות ה–30 וה–40, במהלך הדרגתי, נכנעה לתכתיב ההיסטוריה והסכימה להתפשר עם הערבים ולחלוק את הארץ ולהקים מדינה יהודית רק בחלקה. תפישה זו הנחתה את המדיניות הציונית לפני 1948 ואחריה, הן תחת שלטון השמאל ‏(גם אם הקים התנחלויות בשנים 1967–1977‏) והן תחת שלטון הימין, למעט שנות האופוריה הספחנית של 1988-1977. האינתיפדה הראשונה ‏(1987–1991‏) החזירה את עם ישראל לפרופורציות המוסריות והגיאו־פוליטיות הנכונות, ורובו - על פי כל הסקרים - תמך מאז ועדיין תומך בחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים ‏(כנוסחת הנשיא קלינטון‏).

לצערי הרב, המסלול של התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית היה שונה בתכלית. מראשיתה רצתה התנועה בכל פלסטין כמחוז שלטונה הבלעדי, ולכן - תחת מנהיגותו של חאג’ אמין אל־חוסייני - דחתה את הצעות החלוקה של ועדת פיל ב–1937 ושל עצרת האו”ם ב–1947 ‏(הצעות שזכו לתמיכת הזרם השליט בציונות‏), ושוב דחתה כל רעיון לחלוקה תחת שרביטם של יורשיו, ערפאת ועבאס בשנים 2000 ו–2008. כולה שלי היתה סיסמתם, ונשארה לצערי שאיפת נפשם של הרחוב הפלסטיני ושל המנהיגים הפלסטינים, הן מהפלגים הפונדמנטליסטיים ‏(שניצחו בבחירות הכלליות בפלסטין ב–2006‏) והן של ראשי הפתח. הם רואים את היהודים כגזלנים ואת התנועה הציונית ותוצרתה, ישראל, כבלתי לגיטימיות וניתנות להכחדה. לכן עבאס, שלובש חליפות מרשימות ומתבטא בטונים מתונים, המקנים לו הילה של תרבות, אמנם מדבר לעתים על “שתי מדינות”, אבל דוחה על הסף את הנוסחה “שתי מדינות לשני עמים”, איננו מוכן להכיר בישראל כ”מדינה יהודית”, ומסרב לוותר על התביעה הפלסטינית המרכזית מאז 1948 לשיבת הפליטים וצאצאיהם לשטחה של מדינת ישראל בגבולות 1949, תביעה שכל הדיוט מבין שאם תמומש ‏(ישנם כ–5 מיליון פליטים כאלה‏), תביא לחורבנה של מדינת ישראל.

אבנרי טוען שאני נאחז באמירותיהם של המנהיגים הפלסטינים השונים ושמן הראוי להתרכז ב”מעשיהם”. חבל שלא שם לב למה שכתוב בספרי. עשיתי גם זאת וגם זאת, ומעשיהם של המנהיגים הפלסטינים, ועקביות מעשיהם לאורך הסכסוך, מאלפים: הם דחו, איש איש ותירוצו, כל הצעה לפתרון המבוסס על שתי מדינות לשני עמים - ב–1937, ב–1947, ב–1978 ‏(כשבגין וסאדאת, בהסכמי קמפ דיוויד, התוו פתרון לבעיה הפלסטינית המבוסס בראשיתו על “אוטונומיה” פלסטינית בגדה ובעזה, שכולם ידעו שתיהפך, ברבות הימים, למדינה של ממש‏), ב–2000 ‏(כשברק וקלינטון, ביולי ובדצמבר, הציעו שהגדה ‏(“94–96 אחוזים” ממנה‏), עזה ‏(“100 אחוזים”‏) ומזרח ירושלים, כולל לפחות חצי מהעיר העתיקה, יעברו לריבונות ערבית־פלסטינית‏), וב–2008 ‏(כשאולמרט הציע לעבאס הצעה דומה ל”פרמטרים” של קלינטון‏). במסגרת זו יש לראות את דבריהם של הדוברים הפלסטינים השונים במשך הדורות, לזרוק את היהודים לים, להשמיד את המדינה היהודית או להתייחס להסכמים עם הישות הציונית כזמניים ‏(כשם שעשה ערפאת באותו נאום שהוקלט בסתר במסגד ביוהנסבורג ב–1994, באמצע תהליך אוסלו, נאום שאותו מבטל אבנרי בזלזול וכעס. “אז מה, אמר!”‏).

יש קשר הדוק בין מלים ומעשים, ואבנרי, כדי להוכיח שהערבים והיהודים דומים, מביא דברים של איזה רב מגוחך ומשווה אותם לכובד משקלן של מלים מפי המנהיגים של הרשות הפלסטינית. לאיזה מעשי שלום מופלאים רומז אבנרי כשהוא כותב שאני “מתעלם ממעשיהם של הפלסטינים”? על פגישותיהם עם אבנרי ושותפיו לאשליה שערפאת היה שוחר שלום? אני משער שאם אבנרי היה זוכה לפגוש את חאג’ אמין אל־חוסייני, שותפו לדרך של היטלר, גם בו היה רואה שוחר שלום.

אי-פי אי–פי

אבנרי כותב על “יוזמת השלום הפלסטינית” של 1974, כשמספר פקידים פלסטינים - סעיד חמאמי, עיסאם סרטאווי - פגשו בסתר את אבנרי ושות’ ודיברו על שלום אפשרי. אבנרי אומר שנשלחו על ידי ערפאת, כאילו ה”ראיס” היה כבר אז אוהב ציון. אבנרי שוכח ליידע את קוראיו שבאותה עת, הן האמנה של הפתח והן האמנה הלאומית הפלסטינית, שייצגו את דעותיו של ערפאת, קראו בפה מלא להשמדת ישראל. וערפאת עצמו, בדצמבר 1980, אמר: “בדברנו על שיבת ‏(הפליטים‏) הפלסטינים, כוונתנו היא עכו לפני עזה, באר שבע לפני חברון. אנו עומדים על דבר אחד, והוא כי דגל פלסטין יתנוסס מעל יפו”.

אבנרי טוען: אז מה? מלים! אך אין זה ראוי שאיש עט כמו אבנרי יבטל את חשיבותן וכוחן של מלים. אין לי ספק שבמקומות אחרים אבנרי אכן מצביע על חשיבותו וכוחו של הנכתב והנאמר. אבל כאן, במאמר זה, הוא עושה את ההיפך כי - מה לעשות? - במהלך העשורים אישי ההנהגה הפלסטינית הרבו באמירות על כוונתם להכחיד את ישראל.
אבנרי מעמיד פני תם, הבוחל בתחבולות ועורמה. אבל בדברו על חמאמי וסרטאווי הוא נמנע מלהזכיר לקורא ששני נכבדים אלה, כמו ערבים אחרים שדיברו שלום עם ישראלים, די במהרה נרצחו בידי ערבים אחרים ‏(ואם הראיס לא שלח את הרוצחים הרי גם לא דאג להגן עליהם או להקנות להם חסינות‏).

בקטע אחר במאמרו, אבנרי מכחיש את טענתי כי היהודים מעולם לא רוו נחת תחת שלטון המוסלמים, תמיד היו אזרחים מדרגה ב’ ‏(ראו דברי הרמב”ם, מצליחן גדול בעולם המוסלמי בימי הביניים: “... אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו... ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם”‏) ולעתים דוכאו ונרצחו. אבנרי כנראה לא שמע על הפוגרומים בגרנדה הערבית ב–1066, שבהם נטבחו קרוב ל–3,000 יהודים; בפז ב–1033, אז נטבחו כ–6,000 יהודים ושוב נטבחו באותה עיר ב–1276 וב–1465. ובעת החדשה יהודים נטבחו בבגדד ב–1828 ושוב ב–1941; בפז ב–1912; בטריפולי ב–1945; בעדן ובבחריין ב–1947 ובמצרים ובמרוקו ב–1948. וזאת רק רשימה חלקית. נכון שיהודי ארצות האיסלאם לא חוו שואה דוגמת שואת אירופה וברגעים מסוימים מאוד ממלכות איסלאמיות אף האירו להם פנים; אבל לרוב הם סבלו גם סבלו, ותמיד הושפלו בידי שכניהם ומושליהם המוסלמים. הצלחת היהודים בספרד של תור הזהב היתה רגע חולף ולא מאפיין. ייתכן שאבנרי גם לא שמע כלל על נסיונם המר של השבטים היהודים בחיג’אז ‏(הבנו קינוקה, הבנו אל־נדיר והבנו קורייזה‏) עם עליית האיסלאם במאה השביעית. הם ‏(על פי המסופר בקוראן‏) נטבחו, אוסלמו בכוח ו/או הפכו לעבדים. כדאי שאבנרי יקרא קצת על ההיסטוריה של קהילות היהודים ‏(והנוצרים‏) בממלכות ומדינות האיסלאם - ואולי גם ישים לב שכל הקהילות האלה, כמעט עד אחת, שהיוו בעבר הרחוק רוב בארצות סביב אגן הים התיכון, נמחקו ואינן, מי בחרב, מי בגירוש, ומי בהתאסלמות בכפייה.

אבנרי מגיע עד גיחוך כאשר הוא מפנה את הקורא ל”סרביה, בולגריה ויוון”, שם נותרו הנוצרים כרוב למרות שלטון עותמאני רב שנים. כדאי שישאל פעם סרבי או בולגרי או יווני מה דעתו על השליטים הטורקים שתחתם עמים אלה חיו.

אבנרי במאמרו מתעלם כמעט לחלוטין מהחמאס וכוונותיו הרצחניות כלפינו. בנקודה מסוימת הוא אומר שהחמאס הצהיר שיקבל כל פתרון - כולל “שתי מדינות לשני עמים” - שיהיה מקובל על רוב העם הפלסטיני. אבנרי כנראה מאמין גדול באופי הדמוקרטי של ערביי פלסטין ושל התומכים בחמאס בפרט. אשרי המאמין. אבל אולי כדאי שהקורא יעיין בכתוב באמנת אותה תנועה, מ–1988 ‏(שאין מנהיג ממנהיגי החמאס ששולל את תקפות אותו מסמך‏): “יום הדין לא יבוא עד אם יילחמו מוסלמים ביהודים, כאשר היהודי יתחבא מאחורי אבנים ועצים. העצים והאבנים יאמרו: הוי מוסלמים, הוי עבדאללה, יש יהודי מאחורי, בוא והורגהו... ‏(היהודים‏) השתלטו על התקשורת העולמית... חוללו ‏(את‏)... המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית... הם עמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה... הם עמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה... הציונים שואפים להתפשט מהנילוס עד הפרת” וכו’‏).

אבנרי למעשה מאשים אותי בגזענות. אלה דברי הבל. אין בי שנאה לפלסטינים או לערבים או למוסלמים בכלל. אך יש לי ביקורת קשה על דרך התנהלותם של הפלסטינים במלחמתם בציונות ועל דרך ההתמודדות של העולם המוסלמי עם המערב. ויש לי לא מעט ביקורת על הערכים והדפוסים התרבותיים והחברתיים של העולם המוסלמי־ערבי ‏(רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, זלזול בערך חיי אדם - שלהם עצמם ושל אויביהם, אי־כבוד כלפי דעות ודתות של אחרים, הדרת נשים, רדיפת הומוסקסואלים, וכו’. כמובן שיש חלק מאלה בכל חברה מערבית, כולל בישראל. אבל זה עניין של מינון‏).

אבנרי בהחלט צודק שבן־גוריון היה זה שהגה, בסוף שנות ה–30 - כאשר הערבים הפלסטינים דרשו ריבונות על כל פלסטין - את “תוכנית השלבים” ‏(היהודית‏). נוכח תוכנית פיל ב–1937 אמר בן־גוריון בחדרי־חדרים שעל התנועה הציונית להסכים למדינה יהודית קטנה שתהווה בסיס להשתלטות על ארץ ישראל כולה בהמשך הדרך. אך במהלך העשור הבא, 1937–1947, ההנהגה הציונית, כולל בן־גוריון, אט־אט עיכלה את ההכרח בחלוקת הארץ והשלימה עם הקמת מדינה יהודית רק על חלק משטחה של ארץ ישראל.

לעומתם, מנהיגי הפתח־אש”ף, באין ניצחון מיידי על הציונות, אימצו את תורת השלבים והמשיכו לדגול בה עד ימינו. אבו איאד נתן ביטוי תמציתי לתפיסה זו ב–1988 ‏(בדיוק ברגע, על פי דובריהם הרשמיים, שפתח־אש”ף אימצו את פתרון שתי המדינות‏): “‏(פלסטין הגדולה‏) זוהי מדינה המיועדת לדורות הבאים. תחילה היא תהיה קטנה... ‏(אולם‏) אם ירצה אללה, היא תתרחב מזרחה ודרומה... ‏(אמת‏) רציתי ‏(פעם‏) את כל פלסטין בבת אחת. אך הייתי טיפש. כן, אני מעוניין בשחרור פלסטין, אבל השאלה היא איך. והתשובה היא: שעל־שעל”. וכמובן על החמאס אין מה לדבר: הם רוצים את כל פלסטין, ומיד, ללא הסכמי ביניים עלובים עם הכופרים.

בהקשר של “תורת השלבים”, אבנרי מפגין גם קצת חוסר ביושרה. הוא טוען שאם נכון הדבר שערפאת דגל ב”תורת השלבים”, הרי ההיגיון אומר שהיה צריך לקבל את פתרון שתי המדינות שהוצע על ידי ברק וקלינטון בשנת 2000 - ולהשתמש במדינה הפלסטינית הקטנה שתקום כבסיס לשלב הבא של המתקפה על הישות הציונית. אך ערפאת דחה את הפתרון המוצע. אבנרי מצטט מספרי ואומר שאני “כותב בפשטות: ‘אין בפי תשובה משכנעת’ ‏(לשאלה מדוע ערפאת סירב להצעת קלינטון־ברק‏)”. אך המובאה שלו חלקית ומטעה. בספרי כתוב: “אין בפי תשובה משכנעת, חוץ מההנחה כי, ראשית, ערפאת פשוט לא היה מסוגל, מטבעו, לחתום על הסדר סופי של סיום הסכסוך עם ‘היהודים’ גם אם היה בדעתו להפר אותו כעבור זמן־מה, ושנית, הוא הבין כי פוליטית תהיה הפרת הסכם כזה בתוך זמן קצר, בעוד העולם מתבונן בעין פקוחה וקלינטון משמש עד וערב, בלתי אפשרית לחלוטין, או שני אלה גם יחד”. אבנרי מעלים את עיקר תשובתי בסוגיה ואז מאשים אותי בשיטת ה”הסתרה” וההעלמה!

אבנרי טוען שהפכתי מ”יונה” ל”נץ”, ורומז שעשיתי זאת מסיבות לא כשרות. אך אינני כזה או כזה. תמכתי בעקביות בעבר ואני ממשיך לתמוך בהווה בשתי מדינות לשני עמים ‏(“נץ”?‏), הן מטעמים פרגמטיים והן מטעמים מוסריים.

תמיד שללתי ואני ממשיך לשלול את מדיניות ההתנחלויות ורואה בהתנחלויות מכשול לשלום ‏(אך מכשול פחות גדול וחשוב מהסרבנות הפלסטינית הבסיסית‏). ואני מאמין שאפשר להסיר את המכשול הזה. עובדה היא שממשלות ישראל עקרו בהצלחה מקבצים של התנחלויות ‏(בגין בפתחת רפיח, שרון ברצועת עזה - אם כי אני ער לקושי הגדול בהרבה של עקירת התנחלויות ביהודה ושומרון‏).

אבל אבנרי צודק בכך שדבר־מה אכן השתנה אצלי. אך הוא לא נוגע לכתיבתי ההיסטורית אלא להבנתי את המצב הנוכחי ואת אשר הוא טומן בחובו בנוגע לעתיד. בשנות ה–90, על רקע תהליך אוסלו והשתנותו כביכול של ערפאת, היתה בלבי אופטימיות זהירה לגבי אפשרות של שלום בינינו לפלסטינים והעולם הערבי. אך שני דברים קרו ששינו את דעתי והנחיתו עלי פסימיות בסיסית: הראשון, במהלך המחצית השנייה של שנות ה–90 למדתי את ההיסטוריה של הסכסוך ושל הפלסטינים; והשני, דחייתו של ערפאת את תוכניות השלום של ברק וקלינטון בשנת 2000 ותחילת האינתיפאדה השנייה.

משני אלה הסקתי שפניהם של הפלסטינים אינם לשלום אלא להמשך המאבק - לעתים אלים, לעתים בדרכים דיפלומטיות - ולהשתלטות בשלבים על כל פלסטין, ושהם אינם מכירים, באופן העמוק והבסיסי ביותר, בלגיטימיות של המפעל הציוני ולא ישלימו עם קיומנו כאן.

ודבר אחרון לסיום, הייתי ונשארתי ביקורתי כלפי ממשלות ישראל שסירבו לפתוח בדיונים עם ארצות ערב על בסיס הצעת השלום של סעודיה מ–2002, שאומצה על ידי הליגה הערבית, וביקורתי כלפי ממשלת נתניהו שמיאנה להקפיא בניית התנחלויות לשם פתיחת משא ומתן עם הפלסטינים - אם כי אינני מאמין שמהלכים כאלה יועילו בהתחשב בסרבנות הפלסטינית הבסיסית. אבל מנהיגי ישראל חייבים “לשחק את המשחק” אם רק כדי לפייס את ידידנו במערב ‏(שאט־אט מתרחקים מאתנו, חלקית בגלל סירובנו לשחק את המשחק‏)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות