בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"על מחול, תשוקה ומוות": אצבעות אל השמים

תאופיל גוטייה, מבקר המחול בן המאה ה–19, ראה ברקדניות את פסגת היופי, ולא במחול עצמו. מבחינתו, אסור היה להן להיות מכוערות

2תגובות

על מחול, תשוקה ומוות
תאופיל גוטייה. תירגמה מצרפתית: ליאורה בינג־היידקר. הוצאת נהר ספרים, 119 עמ’, 69 שקלים

 

הקהל הרחב קושר את שמו של תיאופיל גוטייה בעיקר עם הרומן הפופולארי “קפיטן פראקסה”, שהפך גם לסרט בכמה גרסאות. אך גוטייה היה אחד מעמודי התווך של הרומנטיזם שכבש בסערה את אירופה במאה ה–19. חברי תנועה זו - מהפכנית לאותם ימים - התנגדו לכללים הנוקשים של הקלאסיציזם כמו אחדות הזמן, המקום והעלילה וראו בהם גורמים המנוונים את הרגש שחייב - לדעתם - להניע את היצירה.

גוטייה וידידיו מלרמה, ז’ראר דה נרוואל ובודלר ‏(שהקדיש לו את אוסף השירים המפורסם “פרחי הרע”‏) היו בין מובילי הרומנטיזם ונותני הטון של הספרות והשירה של התקופה. ערב הבכורה של המחזה המהפכני “ארנני” של ויקטור הוגו ב–1830 היה לציון דרך בהיסטוריה של הרומנטיזם: בערב סוער זה, שהידרדר לתגרת ידיים, בלט גוטייה הצעיר בלבושו הססגוני האקסטרווגנטי כשעמד בראש קבוצת הצעירים שתמכו בהוגו מול חוגי השמרנים הריאקציונרים שדגלו בשמירת הסדר הישן.

מחאתו הקולנית של גוטייה עוררה שערורייה מהדהדת באותה מידה שהידהדו ביקורות המחול והתיאטרון שאותן פירסם בעיתונות. נוכחותו בערב הבכורה לא היתה מקרית, שכן המחול והתיאטרון עמדו במרכז חייו, וגם, מאוחר יותר, במרכז יצירותיו, ספריו, שיריו ואפילו מחזותיו הבורלסקים שהוצגו בתיאטרון “וארייטה”. הוא הפך עם השנים לאחד המעצבים של פני האמנות בפאריס ובעיקר של הבלט הרומנטי הצרפתי.

אי–פי אי–פי

אסופת הביקורות, המכתבים והמאמרים “על מחול, תשוקה ומוות” משקפת בנאמנות את תפישתו הרומנטית החדשנית של גוטייה. הטקסטים שלו נבחרו ותורגמו - לצד מבוא מאיר עיניים - על ידי ליאורה בינג־היידקר, מורה לבלט, מסאית ומתרגמת.

עבור גוטייה כמו עבור יתר נציגי זרם הרומנטיזם - אמנות שאינה רואה באסתטיקה ערך עליון, היא אינה אמנות. את תפיסתו הרדיקלית הוא מבטא במלים נוקבות: “שום דבר יפה אינו נחוץ לחיים. יסולקו הפרחים, בני אדם לא יסבלו מכך באופן חומרי; ואף על פי כן, מי היה רוצה שלא יהיו עוד פרחים?... שום דבר אינו יפה באמת, אלא אם אינו מועיל כלל; כל דבר מועיל הוא מכוער, כי הוא מבטא צורך כלשהו, וצורכי האדם שפלים ומבחילים הם, כטבעו העלוב והמעורער”.

לצד היופי בשטח המחול, כמו ביתר תחומי האמנות, דגל הרומנטיזם בהבעת רגשות עזים. וכדי שהרגש ימצא שפה הולמת, היה צורך בסגנון ריקוד חדש - מרוחק ככל האפשר מכללי הריקוד “קרוב לרצפה” ‏(terre a terre‏) האופייני לקלאסיציזם. התנועה החדשה מצאה ביטוי בעיקר בטכניקת ה–- pointes ריקוד על קצות הבהונות, שהעניק לתנועה קלילות ואווריריות שהפכו את הרקדנית לדמות לא־ריאלית, כמעט אלוהית.
הבלט “הסילפידה”, שהוצג לראשונה ב–1832 והפך מיד ללהיט, סימן את המפנה במחול: הסילפידה, דמות ערטילאית של יפהפייה מכונפת, מפתה את ג’יימס הצעיר בערב כלולותיו, ועולמו חרב עליו כשהיא נעלמת לתמיד בתוך היער. לצד היופי והנשגבות, מסמלת הסילפידה גם תשוקה הרסנית: מכשפת ומפתה ומביאה לאובדן ידוע מראש.

אותה סילפידה הפכה בעיני גוטייה לתמצית הבלרינה עצמה, שחייבת להיות יפה ונשגבת, חפץ אמנותי ראוי להערצתם ולתשוקתם של גברים מהוגנים, המביטים בה ורוצים לנכס אותה. עד כמה אכזריות נראות השורות שאותן מקדיש גוטייה לרקדניות שאינן מושלמות או צעירות כמו הבלרינה פאני אֶלסלֶר, שאת יופייה הוא מעריץ: “ביקורת המחול בעיתונים אינה עוסקת אלא בכישרונן של השחקניות בלבד... עם זאת, שחקנית היא פסל או תמונה הניצבים לפנינו, וניתן לבקר אותה בלי שום נקיפות מצפון, לגנות אותה על כיעורה כשם שמגנים צייר על ליקוי בעיצוב ‏(...‏) ולשבח אותה בזכות קסמיה בקור רוחו של פַּסָל ‏(...‏) ככלל, השחקניות הנאות מכוערות למדי ‏(...‏) אלמלא היה התיאטרון הדום לרגליהן, איש לא היה שם לב אליהן”. ברשימה אחרת המתייחסת לרקדנים הספרדים הוא מצהיר: “כל העולם רשאי להיות מכוער, למעט השחקנים והשחקניות, הרקדנים והרקדניות”. גוטייה אינו מתייחס כלל לכוריאוגרפיה, לצעדים ולתנועות שכן לדבריו המחול הוא “אמנות מוגבלת”, כפי שהתבטא במכתב לידידו ז’ראר דה נרוואל. האסתטיקה והיופי חשובים במידה שווה גם בתחום התפאורה והמוסיקה ואילו על התלבושות להיות חלק אינטגרלי מהמראה האלוהי של הבלרינה: “התלבושת של העלמה אלסלר ניחנה ברעננות מהממת; אפשר היה לומר שהיא גזרה את שמלתה מכנפי שפיריות והנעילה את כפות רגליה במשי חבצלות. זר חבלבל בגוון ורוד מושלם עיטר את יפי שערה החום, ומאחורי כתפיה הלבנות רטטו והרעידו זוג כנפיים זעירות מנוצות טווס, כנפיים מיותרות, עם רגליים שכאלה!”

לא בכדי הסגנון המליצי והמופרז של גוטייה, שהביא להצלחתו כמבקר במאה ה–19, הוא גם זה שגרם לשכחה שלו לאחר מכן. ביקורותיו האכזריות לעתים מבוססות אמנם על ערכי תקופתו, אך בעיני קוראים של ראשית המאה ה–21 הן צורמות ומטרידות. אך חדשנותו כמבקר בימיו שלו נובעת מהדרך שבה תירגם את הנאתו החזותית והמוסיקלית למלים - והצליח תוך כדי התבוננות ישירה ביצירה האמנותית להסביר את האמנות באמצעות רגשות.

מלבד הביקורות ייזכר שמו בעולם המחול בזכות שתי יצירות בלט שמועלות עדיין על ידי להקות קלאסיות על במות העולם: הבלט “ז’יזל” על פי ליברית של גוטייה ומוסיקה של אדולף אדם, מתאר דמות בלרינה יפהפייה ומתעתעת הרוקדת אל מותה וגורמת לאובדן אלה “הרוקדים” שבי אחריה. גם שתי שורות מתוך שירו של גוטייה “רוח הוורד” המדברות על נוכחות והיעדר, ממשוּת וחיזיון, שימשו השראה לכוריאוגרפיה של מיכאל פוקין בעלת אותו שם על פי מוסיקה של ובר. פוקין יצר את הבלט עבור כוכב להקת בלט רוס, ואצלב ניז’ינסקי, שרכש את פרסומו בזכות הניתור הספקטקולרי שביצע בסיום ריקוד זה.

De dance, de passion et de mort/ Theophile Gautier
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו